איך חברה כמו דן עושה אקזיט של מיליארדים?

לא תאמינו מה קרה בזמן שחיכיתם לאוטובוס

חברנו ד' לא יכול היה להאמין כשקרא השבוע את החדשות. חברת דן, אותה דן שגרמה לו בכל בוקר להתחרט שלא קנה רכב, עשתה אקזיט. שווי החברה: 2.8 מיליארד שקל. תשואה של פי 4-5 למשקיעים שנכנסו לפני שש שנים. כל נהג-חבר יקבל 600 אלף שקל (25% בלבד מכלל הנהגים, חשוב להדגיש). מזל טוב לכולם. חוץ מכם.

כי בזמן שדן הפכה לנכס פיננסי מניב, ד' עמד בתחנה. בשמש. עם ילדה בת ארבע. וחיכה לאוטובוס שלא הגיע. או שהגיע בלי מזגן, צפוף עד חנק. דקה אחריו מגיע אוטובוס נוסף. האוטובוס יגיע רק בעוד 40 דקות. רוב הנוסעים מכירים את החוויה.

התלונות האלה הן לא סתם תחושות של הישראלי חובב התלונות. בדו"ח הבקרה האחרון של משרד התחבורה, מהמחצית השנייה של 2024, דן מגרדת את תחתית הדירוג עם ציון של 51.68 – מול ממוצע ארצי של 72.98. לא סתם נמוך. נמוך באופן מביש. אשכול תל אביב של דן צנח ב-22% לעומת המחצית הקודמת. דן בדרום ודן באר שבע זומנו לשימוע על רמת שירות כושלת.

בדו"ח הבקרה האחרון של משרד התחבורה, מהמחצית השנייה של 2024, דן מגרדת את תחתית הדירוג עם ציון של 51.68 – מול ממוצע ארצי של 72.98

המדינה מסבסדת את חברות האוטובוסים בכ-17 מיליארד שקל בשנה. פי ארבעה יותר מלפני עשור. ומספר הנוסעים? כמעט לא זז. אפילו במשרד האוצר מודים בזה: "ראינו גידול של 400% בסובסידיה, אבל רק 30% עלייה בנוסעים". זה לא כי אין שוק לתחבורה ציבורית. זו התוצאה כשמסבסדים רפורמות מחירים לא יעילות, במקום שיפור בשירות.

אבל הבעיה האמיתית היא לא דן. היא יכולה להיות גרועה כמו שהיא רוצה, כי אין לכם ברירה. בקווי האוטובוסים בישראל אין באמת תחרות. כל קו מופעל על ידי חברה אחת. אין אלטרנטיבה. לא אוהבים את דן? תנסו ללכת ברגל.

מי שאמור לפקח על זה, משרד התחבורה, עסוק בדברים אחרים. השרה מירי רגב דחתה חמש פעמים את הופעתה בפני ועדת הכלכלה. מאז נכנסה לתפקיד היא לא הציגה דין וחשבון אחד בפני הכנסת. מנהל רשות התחבורה הציבורית עזב, בכירים נטשו בזה אחר זה, והרשות הפסיקה להנגיש לציבור מידע על ביצועי החברות. כל פעם שמישהו שם שואלים מה עם השירות, התשובה היא "אתגרי המטרופולין".

אז לסיכום: דן עשתה אקזיט. המשקיעים עשו פי ארבע. הנהגים קיבלו 600 אלף שקל. ובתחנה? עדיין עומדים. בשמש. או כמו שד' סיכם את זה: "הייתי משתמש בדן, עד שדן גרמו לי לקנות רכב".

משרד התקשורת סוף סוף התחיל לזוז, ולעלות חברות על המוקד

יש רגע קטן שבו נופל לכם האסימון: הזמן שלכם לא שווה פה כלום. אתם מתקשרים לחברת תקשורת, שומעים "שיחתך חשובה לנו" בלופים, ומיד אחר כך נזרקים לתוך מסלול מכשולים של מוזיקה, תפריטים, "לחצו 1" ועוד "לחצו 1", כאילו מישהו שם החליט שהבעיה שצריך לפתור היא חוסר הסבלנות שלכם ולא התקלה בחשבון. לכאורה זו תקלה רגעית. עומס. חוסר כוח אדם. "אנחנו עושים מאמצים". בפועל, זה מנגנון. כי זמן של לקוח הוא המשאב הזול ביותר בשוק. אף חברה לא משלמת עליו, ולכן אין לה סיבה אמיתית לשפר את זמני המענה.

יש שירות לקוחות, ויש שירות לקוחות שמבוסס על זה שתתייאשו. זה ההבדל בין מוקד שנועד לפתור בעיות לבין מוקד שנועד לסנן אותן. "לפתור" עולה כסף. "לסנן" חוסך כסף. ובישראל של 2026, עם דור חמישי וסיבים ופרסומות על "חוויית שירות", עדיין יש חברות שמנהלות את הציבור בשיטה הכי ישנה בעולם: תעמידו אותם בתור עד שהם יפסיקו לצלצל.

השבוע קיבלנו לזה תיקוף מספרי. משרד התקשורת פרסם את דוח זמני ההמתנה למענה אנושי בחברות התקשורת לשנת 2025, והפער בין החברה המהירה לגרועה ביותר הוא יותר מ-12 דקות. חשוב יותר: הנתונים מבוססים על דיווח של החברות עצמן, בשלוש תקופות בדיקה של שבועיים במהלך פברואר, מרץ ומאי 2025. כלומר, זה לא "תפסנו אתכם לא מוכנים". זה "ספרו לנו מה קורה אצלכם", והן עדיין יצאו עם פערים שמביכים כל עסק שמכבד את לקוחותיו.

שירות לקוחות בישראל לא נכשל כי אין חוק. הוא נכשל כי אין מחיר אמיתי להפרה

ויש גם חוק. לא "המלצה", לא "קוד אתי", חוק. סעיף 18ב לחוק הגנת הצרכן קובע שבפניות לתקלה, לבירור חשבון או לסיום התקשרות, ההמתנה למענה אנושי לא תעלה על שש דקות מתחילת השיחה. ואם ההמתנה ארוכה יותר, החברה חייבת ליידע את הלקוח בתוך שתי דקות ולאפשר לו להשאיר הודעה ולקבל שיחה חוזרת בתוך שלוש שעות. סטנדרט מינימלי.

אלא שבמוקד שירות הלקוחות, למשל, רימון רשמה זמן המתנה ממוצע של 13 דקות וחמש שניות, ורק 44% מהשיחות נענו בתוך שש דקות. זה כבר לא "חריגה". זו שיטה. זו אמירה. זה אומר: אם אתה רוצה להבין למה חייבנו אותך, תפנה לזה חצי יום. גם הוט מובייל במוקד בירור החשבון רשמה תשע דקות וחמש שניות, ורק 29% מענה בתוך הזמן.

בבזק בינלאומי הסיפור כבר קיבל חותמת רגולטורית. משרד התקשורת קבע שהיא "החברה עם ההפרה החמורה ביותר" בדוח, עם הפרה בכל תקופות הבדיקה ובכל סוגי השירותים שנבדקו. ב-5 בפברואר 2026 הוטל עליה עיצום כספי של 643,560 שקלים. השאלה היחידה היא אם קנס כזה משנה למישהו את התמריץ, או שהוא פשוט עוד סעיף תקציבי תחת "הוצאות רגולטוריות".

החלק הכי מעצבן הוא שמוקד סיום ההתקשרות, שאמור להיות הקל והמהיר, הוא דווקא המקום שבו הזמן נמרח. כי כאן ההמתנה היא לא רק חוסר יעילות, היא כלי. כל דקה שאתם מחכים היא דקה שבה יש סיכוי שתתעייפו, שתדחו למחר, שתישארו. הדוח מצא שסלקום מובייל הובילה בהמתנה עם תשע דקות ו-34 שניות בממוצע, הוט מובייל עם שמונה דקות ו-46 שניות, ובזק בינלאומי עם שבע דקות ו-54 שניות. מישהו שם יודע בדיוק מה הוא עושה.

כל הסיפור הזה מצטמצם למשפט אחד: שירות לקוחות בישראל לא נכשל כי אין חוק. הוא נכשל כי אין מחיר אמיתי להפרה. זמן ההמתנה הוא הדרך הכי נקייה לבדוק כוח, מי שולט בזמן. ואם החברה יכולה לקחת לכם עשר דקות בלי לשלם על זה, היא תעשה את זה. כי לימדו אותה שזה משתלם.

שלום, מדינת ההלכה שלכם חזרה

מה עושים כשרוצים להקים מערכת משפט מקבילה בלי שמישהו ישים לב? קוראים לזה "בוררות".

השבוע אישרה ועדת חוקה את הצעת חוק הבוררות של משה גפני (יהדות התורה) וחבריו, שתאפשר לבתי הדין הרבניים לשמש כבוררים בסכסוכים אזרחיים. לא נישואין וגירושין, אלא גם ממון, חוזים, שכירות, ירושות. בתנאי שהצדדים "הסכימו". נחזור ל"הסכמה" הזו עוד רגע.

אם זה נשמע תמים, מקדמי החוק בעצמם דואגים להבהיר את הכוונות האמיתיות שלהם. שמחה רוטמן (הציונות הדתית) קרא לזה "תחילת הגאולה של מערכת המשפט". בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית) קרא לאזרחים "לטעום מטעמה של מערכת שפיטה אמיתית". ויצחק פינדרוס (דגל התורה) הסביר שהגאולה תושלם רק כשהדיון יעבור מה"קרקס", כלומר, הכנסת, לבית המדרש. שלושתם לא עשו שום מאמץ להסתיר את הכוונה. מדינת הלכה. בהקמה. עכשיו.

אבל הפנינה האמיתית הגיעה ברגע האחרון. ממש בדקה ה-90 של הדיון, הגישו חברי קואליציה אוריאל בוסו (ש"ס), אבי מעוז (נעם) ועמית הלוי (הליכוד) "הסתייגות". שמבטלת כל פיקוח אזרחי על פסקי הבוררות. בתי הדין יאשרו את פסקי הדין של עצמם. לא צריך בית משפט. לא צריך ביקורת. תעבירו ישר להוצאה לפועל. רוטמן (הציונות הדתית), שהוביל את הדיון חודשים, פתאום "נזכר" שהרעיון שצריך אישור של בית משפט הוא "מבזה ומיותר". כמו שכל מערכת המשפט מיותרת, בעיני מי שהקדיש את כל האנרגיות שלו לפירוקה.

משפטנים ונציגי משרד המשפטים עצמו הזהירו שההסכמה לא תהיה חופשית. אבל למה שזה יפריע למי שבונה מדינת הלכה? אם כבר, זו המטרה

כדי להבין למה זה מסוכן, צריך להבין הבדל אחד פשוט. מערכת המשפט הישראלית, עם כל בעיותיה, מאפשרת לאנשים עם אמונות שונות לחיות זה לצד זה. היא לא שואלת אותך מה הדת שלך לפני שהיא פוסקת בסכסוך שכירות. מערכת משפט דתית, מטבעה, לא סובלת מערכות אחרות. היא לא רואה בהן לגיטימיות. היא מבקשת להחליף אותן. המקדמים אומרים את זה בפה מלא. מי שלא מקשיב, מתעלם בכוונה.

ועכשיו ל"הסכמה". מונח שרמת האמינות שלו היא כמו הטענות של סמוטריץ' שהוא רוצה להוריד את יוקר המחיה. עובד שהמעסיק שלו אומר לו "בוא נלך לבית הדין", יגיד לא? אישה בקהילה חרדית סגורה, תסרב? שוכר שהמשכיר מכתיב לו תנאים, יסרב? משפטנים ונציגי משרד המשפטים עצמו הזהירו שההסכמה לא תהיה חופשית. אבל למה שזה יפריע למי שבונה מדינת הלכה? אם כבר, זו המטרה.

שדולת הנשים סיכמה את זה: "הקואליציה מכרה את הזכויות שלך כדי שחבריה ימשיכו לשבת על הכיסאות שלהם". עסקת חבילה פוליטית, שהמחיר שלה ישולם על ידי כל מי שלא יושב סביב שולחן הקואליציה. והמחיר הזה ישולם שנים קדימה.

עסקת צים: מי מרוויח, מי מפסיד ומה הקומבינה של המדינה

בסימן טוב ומזל טוב, ואחרי דרמה ארוכה, עסקת צים סוף סוף נחתמה. אבל האם אנחנו צריכים לשמוח?

צים היא חברה שברוב הזמן אף אחד לא חושב עליה. הובלה ימית, קווים, חוזים, מכולות. אבל ברגע שמתחיל משבר, פתאום כולם נזכרים שרוב היבוא של ישראל מגיע דרך הים, ושכדאי שיהיה למדינה עם מי לדבר כשהים נהיה בעייתי. השבוע נחתמה עסקה שלפיה ענקית הספנות הגרמנית הפאג לויד רוכשת את צים במזומן, בשווי כולל של כ-4.2 מיליארד דולר.

הקומבינה, או אם נכתוב יפה, המתווה, היא הפיצול. הפאג לויד לוקחת את הפעילות הבינלאומית של צים, כולל הקווים שמכניסים את הכסף הגדול. במקביל מוקמת "צים החדשה" תחת קרן פימי, שתיקח את הפעילות הישראלית ותשרת נתיבי סחר לישראל עם צי של 16 אוניות וקווים שמחברים את ישראל לאירופה, לארצות הברית, לים התיכון ולים השחור. זו הדרך להגיד למדינה: צים נמכרת, אבל היכולת הלאומית נשארת פה, בידיים ישראליות.

נשאר עניין מניית הזהב. זה הכרטיס הצהוב של המדינה. למדינה יש "מניה מיוחדת" בצים שנותנת לה זכויות חריגות כדי להבטיח נוכחות בישראל, החזקה של מספר כלי שיט בבעלות ישראלית וגם כוח לעצור מהלכים מסוימים. לפי דיווחים, המנגנון הזה כולל גם ספי שליטה שבהם המדינה יכולה לטרפד העברת שליטה לגורם לא מאושר.

מבחינת המרוויחים, הרשימה ברורה: בעלי המניות של צים, שמקבלים פרמיה שמנה במזומן. פימי, שמקבלת לידיים נכס עם משמעות אסטרטגית ועם כתובת ברורה למדינה. הפאג לויד גם היא מרוויחה, לפחות על הנייר, כי היא מרחיבה רשת קווים ומבססת את עצמה כחברת ספנות המכולות החמישית בגודלה בעולם, עם צפי לסינרגיות שנתיות של לפחות 200 מיליון דולר. ויש גם את מי שפשוט חיכו שהעסקה תיסגר כדי לשים סוף לאי הוודאות סביב המניה, אחרי תקופה של תנודתיות וספקנות.

בצד השני, מי שמשלם את המחיר הם קודם כל עובדי צים בישראל. הם אלה שנשארים עם ההבטחות ל"שמירה על עובדים" מצד אחד, ומציאות של פיצול והתייעלות מצד שני. כבר עם פרסום העסקה ראינו צעדי מחאה ושביתות, וזה עוד לפני שמתחילים לדבר על תנאי מעבר והסכמים קיבוציים חדשים.

גם המדינה עצמה יכולה להפסיד, אם "צים החדשה" תהפוך לחברה קטנה מדי מול מחזור שפל בענף. מישהו יצטרך אז להסביר למה לא בנו מנגנון חסינות אמיתי. ויש עוד דבר שלא מדברים עליו מספיק: מבנה הבעלות של הפאג לויד כולל החזקות משמעותיות של קרנות מקטאר ומערב הסעודית.

בשורה התחתונה, המדינה לא באמת מכרה את צים. היא מכרה את החלק שמרוויח, והשאירה לעצמה מנגנון שמבטיח שבשעת חירום מישהו יישא על הגב את "האינטרס הלאומי". נשאר רק לקוות שהפעם זה מנגנון שבאמת עובד, ולא עוד פתרון ישראלי שמחזיק מעמד מצוין עד הרגע שצריכים אותו.