קרפור קיבלה 50 מיליון שקל, אתם קיבלתם שתי יחידות חומוס

כבר בדקתם אם אתם עשירים?

תפתחו את תלושי השכר, תנגבו את הדמעות ונסו להישאר מרוכזים, כי השבוע, לרגל חגיגות ה-78 למדינה, החלטנו לברר כמה בדיוק צריך להרוויח בישראל כדי להיחשב אדם עשיר. הנתונים מוכיחים שמה שחשבתם על מעמד הביניים הוא בעיקר אשליה, כי בעוד אתם נאבקים בתור בסופר ומתנחמים בצמיחה של 3.8% שעליה מדברים בחדשות, המציאות של 2026 מטיחה לנו בפרצוף מספרים שגורמים גם להייטקיסט הממוצע להרגיש כמו אביון בפתח.

כדי להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של העשירון העליון, אדם יחיד צריך לגרד 19,215 שקלים נטו בחודש. אבל אם העזתם להקים משפחה עם שלושה ילדים, כדאי שתתחילו להתפלל לבונוס שמן או לירושה מהדודה באמריקה, כי הרף כבר חוצה את ה-57,600 שקלים נטו.

השיטה הסטטיסטית של "נפש סטנדרטית" היא אולי דרך אלגנטית של חוקרים להסביר יתרונות לגודל, אבל היא בעיקר הדרך של המדינה לומר לכם שאתם עשירים על הנייר, בזמן שהארנק שלכם צועק "הצילו".

הנתונים המעודכנים, שמבוססים על שילוב של רשות המסים והביטוח הלאומי, חושפים שסך ההכנסות שלנו גבוה יותר ממה שדיווחנו בעבר, או אולי פשוט גבוה יותר ממה שהיה נוח לנו להודות. הפער בין העשירון העליון, שמחזיק ביותר מ-22% מהכנסות הנטו במדינה, לבין העשירון התחתון שמגרד פחות מ-3%, הוא לא רק מספר בטבלה אלא הפער בין אלו שהכנסתם גבוהה מהוצאותיהם ב-113% לבין אלו שחיים על זמן שאול וחובות מצטברים.

אבל כאן מגיעה הכוכבית הגדולה: המרדף אחרי תלוש השכר הוא רק חצי מהסיפור. הסטטיסטיקה היבשה אולי יודעת למדוד הכנסה חודשית, אבל היא עיוורת לחלוטין ל"עמודת הנכסים" החמקמקה. אתם יכולים להרוויח 15,000 שקלים נטו ולהיחשב רשמית למעמד ביניים ומטה, אבל אם באמתחתכם ארבע דירות שקיבלתם בירושה בלב תל אביב, אתם צוחקים על כל העשירון העליון בדרך לבנק. כשהדיור שואב רבע מסל הצריכה והמזון לא מפסיק להתייקר, העושר האמיתי בישראל של 2026 הוא לא מה שכתוב בברוטו, אלא מה שקיבלתם בטאבו.

להיות עשיר בישראל זה לא עניין של כמה אתם מרוויחים, אלא בעיקר של מי היו ההורים שלכם והיכן הצלחתם לתקוע יתד נדל"נית

בסופו של יום, בזמן שרשות המסים מחכה למאיון העליון עם "מס יסף" מעל 60 אלף שקלים ברוטו, רוב הציבור הישראלי ממשיך לרוץ על גלגל העכברים של יוקר המחיה, מנסה להבין איך לעזאזל משפחה ממוצעת אמורה להוציא 19 אלף שקלים בחודש כשהמחירים בחוץ מתודלקים באינפלציה בלתי נגמרת.

אם אתם מרגישים עניים על אף המשכורת היפה שלכם, אל תאשימו את עצמכם. פשוט תסתכלו על הטבלה ותבינו שבמדינת ישראל, כדי להיות עשיר באמת, צריך הרבה יותר מתלוש שכר נוצץ.

הדבר היחיד שפספסתם ב"סל של המדינה" הוא בלתי יאמן

תחזיקו חזק את העגלות, כי שר הכלכלה ניר ברקת החליט שמה שהכיס שלכם צריך זה לא רפורמה אמיתית בפירוק המונופולים, אלא קמפיין פרסומי ב-50 מיליון שקל מכספי המסים שלכם. "הסל של המדינה", שכבר רץ שבועיים, הוא המהלך הכי תמוה בקריירה של שר שמצליח להפתיע אותנו בכל פעם מחדש בחוסר ההבנה של איך עובד סופרמרקט, או לחלופין, איך עובד הגיון פשוט.

בעוד יוקר המחיה כאן דורס כל חלקה טובה, ברקת בחר לשפוך הון עתק על "טנטרום" שיווקי בכיכובו של אלי יצפאן, רק כדי לגלות שחוץ מרשת אחת (קרפור) שאולי הייתה צריכה קצת עזרה ביחסי ציבור, אף רשת לא הסכימה לגעת במכרז הזה אפילו עם מקל של מטאטא.

התוצאה היא קרקס כלכלי שבו המדינה מממנת פרסום לחברה פרטית, בזמן שהצרכן נשאר עם "אותיות קטנות" בגודל של שלט חוצות. רוצים את החומוס המוזל? תוגבלו לשתי יחידות בלבד, כאילו מדובר בחלוקת מזון במצור ולא בקנייה שבועית של משפחה ישראלית. ואם בניתם על הסניף השכונתי מתחת לבית, כדאי שתחשבו מסלול מחדש: השר ברקת אולי חוגג על הנייר, אבל בפועל רשת קרפור ביצעה מהלך בזק של הסבת סניפים, כך שהמחירים המוזלים תקפים רק במיעוט מהסניפים. ב"קרפור סיטי" העירונית תמשיכו לשלם עד 62% יותר על אותו סל בדיוק, כי מסתבר שהורדת מחירים היא פריבילגיה ששמורה למי שיש לו רכב וזמן פנוי לנסוע למרכזי קניות מרוחקים.

במקום להוריד את המכסים, לפרק את יבואני הענק או להילחם באמת במונופולים, קיבלנו מבצע של "חבר מביא חבר" במימון ממשלתי

העקיצה הכי כואבת בסיפור הזה היא לא רק העובדה שבדיקה פשוטה מגלה מוצרים בסל ה"מוזל" שעולים בקרפור יותר מאשר אצל המתחרים, בלי שום קמפיין של הממשלה (מישהו אמר ויטמינצ'יק ב-10.90 שקל מול 9.90 ברמי לוי?), אלא תאריך התפוגה של המהלך כולו. כל החגיגה הזו, שעלתה לנו 50 מיליון שקלים, תקפה לחצי שנה בלבד. מה יקרה ביום שאחרי? הקמפיין ייעלם, המדבקות יוסרו, והמחירים יחזרו לטפס בדיוק לאותה נקודה, כי שר הכלכלה העדיף לקנות לנו פלסטר יקר ונוצץ במקום לטפל בשורש הבעיה של שוק המזון הריכוזי בישראל.

בעוד ברקת מגיש תלונות לממונה על התחרות ומנסה לייצר כותרות על "מרד רשתות", הציבור הישראלי מבין שהבדיחה היא על חשבונו. בעוד חצי שנה, כשנחזור להשוות מחירים בסופר ונגלה שהקוטג' והחיתולים שוב עלו, נזכור שהדבר היחיד שבאמת ירד כאן הוא עוד 50 מיליון שקל מהתקציב הציבורי, לטובת מופע יחסי ציבור שלא הוריד את יוקר המחיה אפילו באגורה אחת לטווח הארוך.