הנתון שמראה: ענף הנדל"ן על סף קריסה

אפשר כבר לקרוא לילד בשמו: הקרקע רועדת

יש ענפים במשק שחיים על תקווה. נדל"ן, לעומת זאת, חי על ודאות. על ההנחה שתמיד יהיה מי שיקנה, שתמיד יהיה בנק שיממן, שתמיד אפשר לגלגל קדימה. הבעיה של סקטור הנדל"ן ב־2025 היא שהוודאות הזו התאדתה ומה שנשאר זה הרבה מאוד בטון, והרבה מאוד חוב.

המספרים מספרים את הסיפור כולו. בשלושת החודשים האחרונים נמכרו כ-8,000 דירות חדשות בלבד - וגם זה נתון מחמיא, כי כמעט 40% מהן נמכרו במסגרת "דירה בהנחה". בשוק החופשי? בערך 5,000 דירות. זה שפל שמזכיר ימי מלחמה ומגפה. והפעם, בניגוד לאירועי קיצון קודמים, אין ציפייה לקאמבק מהיר.

במקביל, על המדף יושבות יותר מ-83 אלף דירות שמחכות לקונים. מלאי שמספיק לכמעט שנתיים וחצי של ביקוש גם אם לא תיבנה כאן אפילו דירה אחת נוספת. אבל כאן מגיע האבסורד: כן בונים. ועוד איך בונים. ב־12 החודשים האחרונים החלה בנייתן של כ-81 אלף דירות, עלייה של יותר מ־30% לעומת השנה הקודמת. בספטמבר האחרון כבר היו 203 אלף דירות בבנייה פעילה.

הסיבה ברורה: יזם שלא בונה, חונק את עצמו. הקרקע כבר נרכשה, המימון כבר נלקח, ההיתרים כבר ביד. לעצור זה להודות בהפסד. להמשיך זו תקווה שמישהו, מתישהו, יקנה. בינתיים, השעון מתקתק והריבית לא מרחמת.

וכאן נכנסת המכה השנייה: המחירים. שמונה חודשים רצופים של ירידות, ירידה מצטברת של 2.6%, וקצב שנתי שמתקרב ל־4%. בענף שהתרגל רק לכיוון אחד, זו רעידת אדמה. בפרויקטים של התחדשות עירונית בתל אביב כבר רואים הנחות עמוקות, והגל הזה לא ייעצר בגבולות העיר. עבור יזמים קטנים ובינוניים זו סכנת קיום.

סקטור הנדל"ן תקוע בין ארבע קירות: ביקושים חלשים, ריבית גבוהה שלא ממהרת לרדת, מחירים בירידה ועלויות שמטפסות. זה שילוב שלא נראה כאן שנים, אולי עשורים

אבל אם חשבתם שירידת מחירים תקל על היזמים, חכו לעלויות. מדד תשומות הבנייה עלה ב־5% בשנה האחרונה - וגם זה, לטענת הענף, תת־דיווח. מחסור בעובדים מאז המלחמה, מעבר לעובדים זרים יקרים, התייקרות חומרי גלם וחרמות מטורקיה הכול מתנקז לחשבון אחד שמתנפח. ואם זה לא מספיק, החוק שקובע שרק 40% מהמדד מגולגל לרוכש משאיר את שארית הנטל על היזם. רווח יזמי הפך למעשה לבור תקציבי.

בשורה התחתונה, סקטור הנדל"ן תקוע בין ארבע קירות: ביקושים חלשים, ריבית גבוהה שלא ממהרת לרדת, מחירים בירידה ועלויות שמטפסות. זה שילוב שלא נראה כאן שנים, אולי עשורים. מי ששרד את 2008, מי ששרד את הקורונה, מגלה שדווקא עכשיו המשחק השתנה.

אלא שהפעם אין טריקים שאפשר לשלוף מתחת לכובע. אין מבצע מימון, אין קסם רגולטורי, ואין קיצור דרך. יש רק שוק, ויש מציאות. ובשוק הזה, גם בטון לא מבטיח יציבות.

כשהורסים את הדמוקרטיה, אין זמן לשמוע את תושבי קריית שמונה

"העיר הזו לא בגסיסה. היא מתה". "אין לנו איך להאכיל את הילדים שלנו". "זרקו אותנו הביתה, סגרו עלינו את הדלת ושכחו מאיתנו". אלה לא עדויות מאזור אסון בעולם השלישי. אלה תושבי קריית שמונה, השבוע, חוסמים כבישים בעיר שלהם.

30% מהתושבים לא חזרו. 60% מהעסקים נסגרו. אלה שנשארו פתוחים סוגרים בארבע אחר הצהריים כי אין להם כסף לחשמל. בית ספר אחד כבר נסגר. גנים עומדים כמעט ריקים. בשש בערב העיר שוממת.

במטולה המצב גרוע עוד יותר: רק מחצית התושבים חזרו, הפעילות הכלכלית עומדת על 30% מלפני המלחמה. "הממשלה עסוקה בפריימריז ובחוקים שונים ומשונים", אמר ראש המועצה דוד אזולאי, "אנחנו בצפון לא באמת מעניינים אותם".

הוא צודק. בואו נראה במה הממשלה כן עסוקה השבוע: חוק עונש מוות למחבלים. חוק תפילין שכולל שינויים דרמטיים במערכת המשפט. חוק שמאפשר מינוי מקורבים פוליטיים לחברות ממשלתיות. ח"כ שחשוד בפריצה לשדה תימן מונה לראש ועדת החינוך. נתניהו שם את עצמו בראש צוות השרים שיקבעו את מנדט ועדת החקירה ל-7 באוקטובר. החשוד הראשי יחליט מה לחקור. הגיוני? מה זה משנה. העיקר שאפשר לדחות בעזרת המינוי עוד יום של עדות בבית המשפט.

ממשלות נתניהו הרגילו את הציבור שנאמנות היא התנאי לקבלת תמיכה ממשלתית. תושבי קריית שמונה, ליכודניקים נאמנים ברובם, מגלים שגם זה לא מספיק

ובינתיים, 2.9 מיליארד שקל מתקציב שיקום הצפון הועברו לשליטת משרד ראש הממשלה, כסף כיס לשנת בחירות. סמוטריץ' ניצל את אותה החלטת ממשלה כדי להעביר עשרות תקנים ל"הסדרת רישום מקרקעין ביו"ש" ול"זהות יהודית". מה הקשר בין התנחלויות לשיקום קריית שמונה? אין. פשוט מסתירים את זה בקצה של החלטה ארוכה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה נתונים שמראים "התאוששות" בקריית שמונה. על הנייר, הפעילות הכלכלית חזרה לרמה של לפני המלחמה. בשטח, תושבים צועקים שאין להם במה להאכיל את הילדים. הגרפים והממשלה שמחים ומכריזים על ניצחון, בזמן שתושבי העיר האמיתיים קורסים.

ממשלות נתניהו הרגילו את הציבור שנאמנות היא התנאי לקבלת תמיכה ממשלתית. הצבעת למישהו אחר? ננקום בך בתקציב. תושבי קריית שמונה, ליכודניקים נאמנים ברובם, מגלים שגם זה לא מספיק. היית בשר תותחים, שילמת את המחיר, ועכשיו אתה לא מעניין אף אחד.

עסקת הגז הגדולה והחשבון שיגיע אחר כך

עסקת הגז עם מצרים נמכרת לציבור כבשורה: כסף גדול, השפעה אזורית, ואולי, אם ממש נתאמץ להאמין, גם חשבון חשמל קצת יותר ידידותי. בפועל, זו לא עסקה רעה, אבל היא כן עסקה שמספרת הרבה על הדרך שבה ישראל מנהלת משאבים לאומיים: מסתכלת על ההווה, דוחה את העתיד, ומקווה שמישהו אחר כבר יפתור את הבעיה.

נתחיל בעובדות. הממשלה לא אישרה את "מכירת כל הגז של ישראל", אלא היתרי רגולציה שמאפשרים להרחיב יצוא ממאגר לווייתן למצרים. מדובר בכ-130 BCM עד 2040 - מספר עצום, אבל לא כזה שמרוקן את המאגר, שמוערך בכ-600 BCM על הנייר, יש תקרות, יש מנגנוני הגנה, ויש גם הבטחות שמחיר הגז למשק המקומי יישאר מרוסן בטווח הקצר.

ופה בדיוק מתחילה הבעיה.

כי עסקת הגז הזו לא עוסקת בשאלה אם יהיה גז מחר בבוקר, אלא בשאלה מי יישאר בלי גז בעוד עשר-חמש עשרה שנים. ההיתר מאפשר יצוא בהיקפים גדולים, וההגנות עליו גמישות. מאוד גמישות. הן יודעות לדחות אספקה, לשחק בלוחות זמנים, לנהל עומסים, אבל הן לא באמת מצמצמות את סך הגז שמיועד לצאת החוצה. כלומר, השקט מובטח עכשיו, הלחץ נדחה לאחר כך.

הממשלה מצידה מדברת על יתרונות ברורים: עשרות מיליארדי שקלים שייכנסו לקופת המדינה, השקעות בתשתיות, ומעמד אזורי משופר. הכול נכון. אבל כאן צריך לשאול שאלה לא פופולרית: אם זה כל כך משתלם, למה אין מנגנון שמבטיח שהכסף הזה באמת יחזור לציבור? בלי קרן ייעודית, בלי סימון תקציבי, בלי חיבור ברור בין ההכנסות לבין חינוך, בריאות או הורדת יוקר המחיה, הכסף פשוט ייבלע בתקציב הכללי.

גם הבטחת ההוזלה בחשבון החשמל דורשת כוכבית גדולה. כן, מחיר הגז הוא רכיב מרכזי בעלות ייצור החשמל, ואם אכן ייקבעו מחירי גז סביב 4–5 דולר ליחידת חום - זה יכול לרסן התייקרויות. אבל חשבון החשמל הוא חיה מורכבת: הולכה, חלוקה, רשת, תחזוקה, רזרבות. גז זול לא מתורגם אוטומטית לתעריף נמוך, ובוודאי לא לאורך זמן אם בעוד עשור ניכנס למחסור.

הסיכון האמיתי הוא עומק התלות. יותר מ־70% מהחשמל בישראל מיוצר מגז טבעי. כשמשק שלם נשען על דלק אחד. בעסקה הנוכחית אין פתרון לתלות הזו, רק ניהול שלה

והסיכון האמיתי הוא עומק התלות. יותר מ־70% מהחשמל בישראל מיוצר מגז טבעי. כשמשק שלם נשען על דלק אחד, כל החלטת יצוא הופכת משאלה עסקית להחלטת ביטחון לאומי. כל תקלה, כל מחלוקת חוזית, כל עיכוב בפיתוח מאגר, הופכים לבעיה של כולנו. בעסקה הנוכחית אין פתרון לתלות הזו, רק ניהול שלה.

אפשר היה לעשות את זה אחרת. להצמיד את היצוא להתקדמות מחייבת באנרגיות מתחדשות. לקבוע רצפה אמיתית של עתודות למשק המקומי, לא רק מנגנון דחייה. לייצר ודאות גם לשוק הישראלי, לא רק לשותפויות הגז. אבל זה היה דורש החלטות קשות, לא רק כותרות.

עסקת הגז עם מצרים היא לא מכירת חיסול, והיא גם לא בגידה באינטרס הציבורי. היא פשוט עסקה שמעדיפה רווח ברור בהווה על ניהול סיכונים עמוק בעתיד. וזה אולי ההבדל בין עסקה טובה לעסקה אחראית. בסוף, הגז הוא לא רק מקור אנרגיה, הוא ביטוח. והשאלה האמיתית איננה כמה נרוויח עכשיו, אלא מי ישלם כשהפוליסה תיגמר.

העוקץ המטורף שמפעיל עובדים חברות ביטוח לגיטימים והופך אותם לעבריינים

תחשבו רגע על העובדה הפשוטה הבאה: יש אנשים בתוך חברות הביטוח ובתי ההשקעות שיודעים עליכם יותר ממה שהמשפחה שלכם יודעת. מי ביקש הלוואה וסורב מי במצוקה כלכלית מה הגיל מה מצב החיסכון ומה יתרות הפנסיה.

השיטה עובדת כך: עובד במחלקת פדיונות רואה בקשה להלוואה שנדחתה. ליד זה מופיעה יתרת פנסיה מכובדת וגיל שמרמז שיש עוד שנים ארוכות עד פרישה. השם והטלפון עוברים הלאה תמורת כמה מאות או אלף שקלים. שעות או ימים אחר כך מגיעה השיחה. "אנחנו יודעים שניסית לקבל הלוואה וסירבו לך אבל יש פתרון אחר. משיכה מהירה בלי כאב ראש. תחתמי והכסף אצלך". מי שמקבל את הטלפון כבר לא שואל איך הם יודעים הוא מבין שמישהו מבפנים פתח דלת.

אחרי שהשיטה ברורה אפשר להבין למה המספרים מתפוצצים. משיכות מוקדמות של פנסיה קפצו בתוך ארבע שנים מ-2.1 מיליארד שקל ל-4.4 מיליארד. זו לא תופעת לוואי של יוקר מחיה ולא משבר מקרי. זו תעשייה שמופעלת בשיטתיות. מידע פנימי הופך ללידים איכותיים ועמלות של עד 20 אחוזים נגבות על שירות שכל אזרח יכול לקבל בחינם דרך אתרי המדינה.

זו תעשייה שמופעלת בשיטתיות. מידע פנימי הופך ללידים איכותיים ועמלות של עד 20 אחוזים נגבות על שירות שכל אזרח יכול לקבל בחינם

העוקץ הזה פוגע בדיוק במקום שבו הכי כואב. מי שמושך פנסיה מוקדם משלם מס של 35 אחוז ומקטין לעצמו את קצבת הזקנה. כלומר מי שנמצא במצוקה עכשיו משלם פעמיים גם היום וגם בעתיד. ובתווך יש מדינה שיודעת שיש בעיה רשות שוק ההון שמנסה להסדיר ומשטרה שמודה שאין לה מספיק כוח אדם לטפל בתחום מקצועי ומורכב

אבל הלב של הסיפור הוא לא העבריינים בחוץ אלא הפיתוי בפנים. עובד שמרוויח שמונת אלפים שקלים בחודש מגלה שההרשאות שלו שוות הרבה יותר מהמשכורת. כשהפיקוח רופף והסנקציות רחוקות נוצרת כלכלה מקבילה של זליגת מידע. זו שיטה שמתבססת על כך שיותר מדי אנשים מחזיקים יותר מדי מידע רגיש עם מעט מדי בקרה.

ואתם חייבים לדעת ולהעביר הלאה את המידע הזה: מי שמתקשר ומציע למשוך פנסיה, מי שמציג עצמו כגורם רשמי, מי שמבטיח כסף מידי, עושה זאת כי הוא יודע בדיוק באיזה רגע אתה הכי חלש. יש מצבים חריגים שבהם משיכה מוצדקת אבל הם עוברים דרך ייעוץ מורשה והבנה מלאה של המחיר ולא דרך שיחת טלפון מסתורית.

העוקץ הזה יימשך כל עוד המידע דולף וכל עוד משתלם להעלים עין. כל עוד הפנסיה היא מאגר מידע ולא קו אדום. וברגע שבו מערכת מבינה שמידע שווה כסף אבל לא מתייחסת אליו כאל חומר נפץ היא לא מופתעת כשהפיצוץ מגיע.

סמוטריץ' נכנע לבעלי החניונים

שבועיים. זה כל מה שנדרש לבעלי החניונים הגדולים כדי לגרום לממשלת ישראל לסגת. סנטרל פארק, גזית גלוב, מליסרון, אחוזות החוף, שפיר, כולם התייצבו מול שר האוצר, סירבו להוריד את הראש, ויצאו עם ניצחון מוחלט. החוק יבוטל, המחירים יחזרו "למקום הקודם", ואף אחד לא ישלם מחיר על הסחיטה.

הביקורת הציבורית בשבועיים האחרונים התמקדה בקואליציה שאישרה חוק כושל. בצדק. 33 חברי כנסת הצביעו בעד, 22 מהם מהקואליציה, אף אחד לא התנגד. ח"כ אברהם בצלאל מש"ס הוא שיזם את החוק והודה לסמוטריץ' ולרגב על "תמיכתם". ועכשיו, כשהחוק התפוצץ בפרצוף, סמוטריץ' מכנה אותו "חוק לזימי" ו"חוק טיפשי". פופוליזם במיטבו: כשזה מצליח - זה שלנו, כשזה נכשל - זה של האופוזיציה.

אבל בתוך כל המהומה נשכחה שאלה בסיסית: למה בכלל היה צורך בחוק הזה? התשובה פשוטה: מדיניות התמחור החזירית של בעלי החניונים. שעה ראשונה מלאה גם אם חנית שמונה דקות. רבע שעה נוסף על כל דקה מעבר. הציבור שילם על זמן שלא ניצל, ובעלי החניונים גרפו את הרווחים.

קשה לפספס את האירוניה: ממשלת הימין הקפיטליסטית, זו שמאמינה בשוק החופשי ובאי-התערבות, דווקא היא נכנעה לשוק החופשי ברגע שהוא הכה בה

קשה לפספס את האירוניה: ממשלת הימין הקפיטליסטית, זו שמאמינה בשוק החופשי ובאי-התערבות, דווקא היא נכנעה לשוק החופשי ברגע שהוא הכה בה. החוק עצמו לא היה צריך להפריע לאף אחד. אפשר לגבות לפי דקה במחיר הוגן. זה בדיוק מה שקורה בחניונים מסוימים, שגובים 25-30 אגורות לדקה. חנית עשר דקות, שילמת שלושה שקלים. אבל בעלי החניונים הגדולים העדיפו לשלוף את נשק העלאת המחירים, והממשלה, במקום להגביל, לאכוף, לקבוע תקרה, פשוט התקפלה.

סמוטריץ' קיבל "התחייבות" להורדת מחירים בלי שום דרך לאכוף אותה. כל בעל חניון יוכל להעלות מחירים יממה אחרי הביטול. ואלה שלא השתתפו בפגישה? הם כלל לא כפופים לסיכום.

זה לא תיקון, זה כניעה. הגלגל יוחזר לאחור, והמצב שהוביל לחקיקה מלכתחילה הוא שימשיך. הציבור ימשיך לשלם על זמן שבו לא חנה, ובעלי החניונים ימשיכו להרוויח. בעלי החניונים הוכיחו שאפשר לכופף את הממשלה. מספיק להתאחד, לסרב לשתף פעולה, ולהמתין שהפוליטיקאים יתקפלו. השיעור הזה לא יישכח במהרה.