הצרכנים הרוויחו מהמבצע של אושר עד, אבל חברה אחת הפסידה

הבגידה האמיתית בפרשת ההסתדרות והליכוד

לכל מי שממשיך לכתוב ולצעוק על "הפנקס האדום" ומפא"י, כדאי לקרוא, אפילו ברפרוף, את שמות החשודים והנחקרים בפרשת "יד רוחצת יד", שמטלטלת את המדינה בשבוע האחרון. כפיר סוויסה, למשל, ראש עיריית קריית גת, ליכודניק מקורב לשר התרבות והספורט מיקי זוהר. חיים מנחם, חבר דירקטוריון קק"ל מטעם הליכוד. יו"ר ועד העובדים של אל על, שרון בן יצחק, שעודד את עובדיו להתפקד לליכוד. והרשימה נמשכת ונמשכת. המעוז של מפא"י הוא מזמן מעוז של המפלגה שאותה מוביל בנימין נתניהו.

ומה עושה מפלגת השלטון עם ארגון העובדים הגדול במדינה? כמובן, ג'ובים למקורבים. לא סתם עבודות זוטרות. ג'ובים רווחיים שמסדרים כל מקבל לשנים ארוכות. ג'ובים שמי שלא מקורב לצלחת הליכודית יכול רק לחלום עליהם.

חשיפת השחיתות (לכאורה) החזירה לאור הזרקורים את מתנגדיה הקלאסיים של ההסתדרות. אלה שרואים בה את מקור כל הרע בעולם, אחראית לכל עוולה במדינה, מהגירעון בתקציב ועד לפח הזבל שלא מפונה מספיק מהר בקצה הרחוב. לו רק העובדים האלה לא היו מאורגנים, רוטנים אבירי ה"חופש", היינו חיים בעולם מופלא. העובדים האלה, מאורגנים בעצלותם, לא היו מפריעים לקידמה ולשגשוג. תראו כמה טוב לחבר'ה האלה בהייטק.

ההתנגדות הזו לארגוני עובדים (ובפועל, לזכויות עובדים) היא חלומו של כל בעל הון, שחולם שהכסף שהוא משלם לעובדיו יעבור למקום הראוי לו: הכיס שלו. היא מבקשת שנאמין שכל העובדים הם כמו עובדי ההייטק. אלא שזו תעשייה שמשלמת היטב למרבית עובדיה, ואופציות המעבר בין עבודות גדולות יותר. כל מי שעבד בכל עבודה אחרת בעולם האמיתי יספר לכם שזה לא המצב ברוב המקרים. בפועל, ללא גב חזק של ארגון עובדים, העובד הממוצע היה ממשיך לסבול מניצול.

בפועל, לא היה בישראל ארגון עובדים שנאבק מול השלטון כבר שנים. ראינו את התגובות הרפות בהפיכה השלטונית (שעדיין איתנו) ובמאבק על החטופים, ואפילו במאבקי שכר

מחקר עצום מידות שפורסם החודש עם השם הקליט "שוויון ופיתוח: פרספקטיבה השוואתית והיסטורית 1800–2025" על ידי "מעבדת אי השוויון העולמית", מבהיר את הקשר האמיתי בין ארגוני עובדים לשגשוג כלכלי. החוקרים (יותר מ-200 מהם), בהובלת תומס פיקטי ועמנואל סאז, מציגים בעזרת ניתוח של נתונים מ-57 אזורים בעולם לאורך שנים ארוכות, כיצד עבודה מאורגנת שמקדמת זכויות עובדים מובילה את המדינות שאימצו אותה לרווחה כלכלית, לרמת שוויון גדולה יותר ולפריון גבוה יותר. כן, מתברר שעובדים ששומרים על הזכויות שלהם עובדים יותר. המדינות שלהם הופכות לטובות יותר עבור האזרחים שלהם, בטח בהשוואה למדינות שדיכאו את האלמנטים האלה במדינה.

אז שבירת ארגון העובדים הגדול בישראל לא צפויה להועיל לה. כנראה שלהפך. וזו הבגידה האמיתית של ראשי ההסתדרות. ישראל צריכה ארגון עובדים חזק שדואג לעובדים. כשהארגון הזה הופך למכונת ג'ובים מקורבת לשלטון, שמספקת לכאורה את העובדים לסוכן ביטוח רב עוצמה ומקושר, היא כבר לא דואגת לעובדים. במקום לאזן את מי שמבקש לנצל אותם, היא עובדת איתו ולמענו. במקום להילחם על זכויות אמת של מי שקם כל בוקר לעבודה, נלחמים על הטבות למקורבים.

בפועל, לא היה בישראל ארגון עובדים שנאבק מול השלטון כבר שנים. ראינו את התגובות הרפות בהפיכה השלטונית (שעדיין איתנו) ובמאבק על החטופים, ואפילו במאבקי שכר. לא צריך לפרק את ארגון העובדים הגדול במדינה, צריך שיהיה ארגון עובדים גדול וחזק שיעשה את התפקיד שלו. כי כשזה לא קורה, כולנו משלמים את המחיר.

האם זוהרן ממדאני עירבב את המצביעים שלו: כל האינדיקציות אומרות שכן

זוהרן ממדאני נכנס ללשכת ראש עיריית ניו יורק עטוף באור הזרקורים, עם סיפור אישי חריג ומצע שנשמע כמו חלום של כל לוחם צדק חברתי. אבל מתחת לאורות, מאחורי הסיסמאות על “עיר שוויונית לכולם”, מתחילה להיחשף המציאות הפוליטית והכלכלית – והיא הרבה פחות מרשימה מהנאומים. ממדאני, בן 34 בלבד, מציע תוכנית שמבוססת על רעיונות גדולים, אבל על סמכויות קטנות. הוא מבטיח טיפול חינם בילדים מגיל שישה שבועות, תחבורה ציבורית חינמית, הקפאת שכר דירה למיליון דיירים, סופרמרקטים עירוניים מסובסדים, והטלת מסים על עשירים ותאגידים כדי לממן את כל זה. אלא שכמעט כל אחת מההבטחות האלה נתקעת כבר בשורה הראשונה של המציאות המשפטית: לראש עיריית ניו יורק אין סמכות לממש אף אחת מהן בלי שיתוף פעולה של מדינת ניו יורק או הממשל הפדרלי.

דו"ח של חברת ההשקעות ג'פריס, שפורסם מיד אחרי הבחירות, מפרק את החלומות של ממדאני לפרטי פרטים ומראה עד כמה הם מנותקים מהמנגנון החוקי והתקציבי שמנהל את העיר. העירייה אינה יכולה להקים מערך טיפול בילדים ללא מימון מדינתי או פדרלי, אין לה סמכות להקפיא שכר דירה, מסים חדשים על העשירים דורשים חקיקה באלבני, ואפילו התחבורה הציבורית – שהיא לב הקמפיין של ממדאני – מנוהלת בידי רשות התחבורה המטרופולינית, ה- MTA גוף עצמאי הכפוף גם למדינה. במילים אחרות, ראש העיר החדש יכול להבטיח, אבל לא באמת לבצע. כלכלנים מזהירים שבלי מקורות מימון ברורים מדובר בהצהרות ריקות שיכולות לפגוע דווקא בשירותים הקיימים אם ינסו לממן אותן מקופת העיר.

וול סטריט, שניסתה לעצור את ממדאני עוד בקמפיין, נערכה עכשיו לתקופה של אי־ודאות. בנקאים, יזמי נדל”ן ובכירים בחברות גדולות מדברים על חשש אמיתי מאובדן יציבות כלכלית. לא בגלל שהם מתנגדים לשוויון, אלא מפני שהתנהלות שמבוססת על סיסמאות ולא על כלים כלכליים עלולה להבריח עסקים ולהקטין את בסיס המס העירוני. “זה מטורף שסוציאליסט נבחר לראשות הבירה הפיננסית של העולם”, כתב אחד המשקיעים הבולטים. אם בעלי ההכנסות הגבוהות יתחילו לעזוב – מי יממן את השירותים שחלקם של ממדאני רוצה להרחיב? גם יזמי הנדל”ן, שמניעים את הצמיחה העירונית, כבר מרגישים מאוימים. תוכניות כמו הקפאת שכר דירה או מס עושר עירוני גורמות להם לעצור פרויקטים, והניסיון מלוס אנג’לס מוכיח שזה מתכון לירידה בבנייה ולהחרפת מצוקת הדיור, לא לפתרונה.

כל אחת מההבטחות של ממדאני נתקעת במציאות המשפטית: לראש עיריית ניו יורק אין סמכות לממש אף אחת מהן בלי שיתוף פעולה של המדינה

העיר ניו יורק איננה מדינת רווחה עצמאית. זו מערכת שצריכה לשמור על איזון עדין בין משיכת עסקים לבין שמירה על צדק חברתי. ממדאני מבקש להטות את המטוטלת עד הסוף שמאלה, אך שוכח שללא שיתוף פעולה עם הממשל המדינתי והפדרלי, החלום יישאר בגדר כותרת. אפילו בתחבורה – תחום שבו יש לו מעט השפעה – ביטול גביית התשלום באוטובוסים ידרוש מיליארדים בשנה, בזמן שהעיר כבר מתמודדת עם גירעונות הולכים וגדלים. העלאות מסים נקודתיות אולי נשמעות טוב בקמפיין, אבל הן אינן פתרון יציב. כל העלאה חדה מדי עלולה להבריח עסקים, להקטין השקעות, ולהוביל דווקא לקיצוץ בשירותים החברתיים שהוא מבטיח לשפר.

בתוך המהומה הכלכלית הזו ממדאני נדרש גם לבחון את יחסו לקהילה היהודית בעיר – אחת הגדולות בעולם. בנאום הניצחון שלו הוא הכריז כי יעמוד “איתנים לצד יהודי ניו יורק ולא יירתע במאבק באנטישמיות”, אך ההיסטוריה הפוליטית שלו מעוררת ספקות כבדים. ממדאני כינה את ישראל “מדינת אפרטהייד”, תמך בתנועת החרם BDS, וסירב לגנות סיסמאות קיצוניות שנשמעות כמו קריאות לאלימות. עכשיו הוא מבקש לבנות אמון מחודש עם ציבור שחי שנים תחת איום של אנטישמיות גוברת. קשה להאמין שהצהרות כלליות יצליחו לשכנע אחרי שנים של עמדות עוינות. מבחינת יהודי העיר, לא די בהבטחות רכות – הם מצפים לראות צעדים ברורים באכיפה, חינוך ומדיניות ברורה נגד שנאה.

ממדאני גם עלול למצוא את עצמו במאבקים מול גופים כמו אוניברסיטת קורנל והטכניון, בעקבות קריאותיו בעבר להחרים את הקמפוס המשותף שלהם באי רוזוולט. מדובר בשיתוף פעולה שהפך למנוע כלכלי משמעותי עבור העיר, יצר מאות חברות סטארט־אפ ומקומות עבודה – וכל ניסיון לערער עליו בשם עמדות פוליטיות יפגע ישירות בכלכלת ההייטק של ניו יורק. אם ממדאני ימשיך ללכת בקו הזה, הוא עלול להסתכסך לא רק עם ישראל אלא גם עם הקהילה העסקית המקומית שזקוקה לשיתוף פעולה עם מוסדות המחקר.

הדמות שממדאני מבקש להקרין היא של לוחם צדק חברתי שמחזיר את העיר לתושביה. אבל כדי לשלוט בניו יורק לא מספיק רצון טוב – צריך הבנה עמוקה של מערכת מורכבת, של סמכויות, של רמות מיסוי ושל האיזון שבין רווחה לקפיטליזם. בינתיים, ממדאני מתנהל כמו אקטיביסט שמצא את עצמו מנהל את אחד המנגנונים הביורוקרטיים היקרים בעולם. אם לא ילמד מהר את מגבלות התפקיד, ניו יורק עלולה לשלם את המחיר. לא רק במאזן התקציב, אלא גם באמון הציבור ובמעמדה כעיר שמצליחה לשלב בין הזדמנות לשגשוג.

ובינתיים, יהודי ניו יורק, שחיים בין הצהרות הסולידריות של ממדאני לבין זיכרון האמירות הישנות שלו, עוקבים בחשדנות. הם יודעים שיותר מדי פוליטיקאים דיברו על אהבה ועל שוויון – ובפועל נתנו לאנטישמיות לשגשג. ממדאני מבטיח עיר “על גבעה”, אבל זו הבטחה שקל להכריז וקשה לקיים. השאלה האמיתית היא האם ראש העיר החדש יצליח לעמוד במבחן המציאות – או שיתגלה כעוד פוליטיקאי של דיבורים יפים, שהשאיר אחריו בעיקר חור בתקציב והרבה אכזבה ברחובות העיר שבה הכל נמדד לא במילים, אלא במספרים.

אייפון שנמכר ליד שניצל הוא כבר לא "אייפון"

השבוע הפכו סניפי "אושר עד" וויקטורי לזירות קרב. תורים אינסופיים, עגלות ריקות ומבטים דרוכים של אנשים שחיכו רק לדבר אחד: לשים יד על האייפון החדש במחיר של מתחת לשלושת אלפים שקל. לא מדובר באפל סטור, לא ברשת סלולרית - אלא בסופרמרקטים שמוכר ביצים, קוטג' ואוקנומיקה. שם, בקופה הראשית, באושר עד תחילה וויקטורי שהצטרפה מיד אחריה, נמכר הסמארטפון הנחשק בעולם. אבל מאחורי ההיסטריה הצרכנית מסתתרת שאלה עמוקה הרבה יותר: האם עכשיו, דווקא כשהאייפון הפך לנגיש לכולם, נשבר הקסם של המותג הכי יוקרתי בעולם?

מותגים כמו אפל מעולם לא נמכרו רק בזכות הטכנולוגיה. הם נמכרים בזכות תחושת יוקרה, בלעדיות ומעמד. במשך שנים האייפון לא היה רק טלפון - הוא היה הצהרה. סמל לסטייל, לחדשנות, לשייכות לקבוצה מצומצמת שיכולה להרשות לעצמה. אבל כשהמכשיר הזה נמכר ליד שקיות אורז ומבצע על חלב, משהו בתודעה מתערער. האייפון מאבד את הילת היוקרה שלו, את הנדירות שהפכה אותו לסמל. אין יותר תחושת “אני שייך למועדון אחר”. עכשיו כולם בפנים - ודווקא בגלל זה, זה כבר לא מיוחד.

מחסום המחיר היה במשך שנים חומת המגן של אפל. הוא יצר הבחנה בין אלו שיכולים לאלו שרק חולמים. וזה בדיוק מה שבנה את הרצון, את הפיתוי, את המעמד. ברגע שהמחסום הזה נפרץ - כשהאייפון נמכר באלפי שקלים פחות ממחיר השוק, בייבוא מקביל, בלי האריזה האלגנטית, בלי חוויית הקנייה המלוטשת - המותג מאבד את כוח המשיכה שלו. הפסיכולוגיה של היוקרה מבוססת על נדירות, על קושי בהשגה. כשכולם יכולים, אף אחד כבר לא רוצה באמת.

כשהאייפון נמכר באלפי שקלים פחות ממחיר השוק, בייבוא מקביל, בלי האריזה האלגנטית, בלי חוויית הקנייה המלוטשת - המותג מאבד את כוח המשיכה שלו

המהלך של “אושר עד” ו”ויקטורי” הוא מהלך צרכני מבריק, אבל מבחינה מיתוגית - הוא סכין חדה בלב של אפל. אייפון שנמכר כמו לחמניות חמות אולי מייצר תורים, אבל הוא גם משנה את השפה הרגשית סביב המוצר. כשהקופאית, הילד בתיכון והיזם בהייטק מחזיקים באותו מכשיר, נעלם הפער - ונעלמת גם היוקרה. אפל, שהצליחה במשך עשור לשמר דימוי של חדשנות ובלעדיות, הופכת פתאום למותג המוני. המוצר שלה מתערבב עם היומיום, עם ריחות של גבינה צהובה וגלילי נייר טואלט, והקסם מתפוגג.

האירוניה היא שדווקא מהלך כזה מוכיח כמה אפל הצליחה - עד כדי כך שהמוצר שלה הפך לשם נרדף לחשק ולסטטוס. אבל הצלחה כזו היא חרב פיפיות. כשהמותג הופך לנגיש מדי, כשהוא כבר לא “חלום” אלא “מבצע”, הוא מאבד את האוויר הדקיק שמחזיק אותו מעל כולם. וכך, בשקט, בלי הכרזה, קורה דבר שאפל פחדה ממנו תמיד - האייפון הופך שוב למה שהוא באמת: טלפון נייד, אולי טוב, אולי יפה, אבל כבר לא יוקרתי.

כי ברגע שסמל של עליונות טכנולוגית וסטייל, מצא את עצמו מונח ליד מבצע על שניצלים - באותו רגע, לא משנה כמה מצלמה יש לו או איזה שבב הוא מכיל - הוא איבד משהו שאי אפשר לקנות בכסף: את התחושה שאתה מחזיק ביד משהו שונה. עכשיו, כשהמחסום נשבר וכולם יכולים - זה אולי הניצחון הגדול של אושר עד ויקטורי ובראשם הצרכן הישראלי, אבל זו גם מכה לא קטנה לאפל.

סמוטריץ' א, סמוטריץ' ב'

השבוע הציג שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את עקרונות תקציב 2026, והוא באמת מרשים. גירעון של 3.2% תוצר, צמיחה של 5.2%, הורדת מיסים משמעותית, רפורמה בבנקים ובמשק החלב. הכל נשמע כמו תוכנית של שר אוצר אחראי שדואג לכלכלה ולאזרחים. זהו הסמוטריץ' שעומד מול המצלמות ומבטיח עתיד טוב יותר. רק שיש בעיה אחת קטנה: דוחות מבקר המדינה שפורסמו באותו השבוע בדיוק חושפים איזה סמוטריץ' אחר לגמרי מנהל בפועל את המשרד.

בשבועות הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, כשהמדינה נזקקה למיליארדי שקלים למערכת הביטחון ולשיקום, הציע אגף התקציבים במשרד האוצר לקצץ בכספים הקואליציוניים ולהעביר אותם למאמץ המלחמה. אבל אז הופיע גרסה אחרת של השר: זה שלא אוהב להתעסק ב"שטויות" כמו קיצוצים בכספים קואליציוניים. הוא עקף את אנשי המקצוע ופעל לפי תוכנית של מקורבו, ישראל מלאכי. התוצאה? כספים קואליציוניים שהבטיח לקצץ קוצצו רק בחצי מהסכום שהמקצוענים המליצו. חלק מהם אפילו הוגדלו אחרי פרוץ המלחמה.

המבקר גילה ש-1.2 מיליארד שקל הוקצו "במסווה של תקציב מלחמה" להתנחלויות ולתקציבי חוסן כפרי שאינם קשורים למלחמה

אבל זה לא הכל. המבקר גילה ש-1.2 מיליארד שקל הוקצו "במסווה של תקציב מלחמה" להתנחלויות ולתקציבי חוסן כפרי שאינם קשורים למלחמה. כן, קראתם נכון: בזמן שהמדינה נלחמת על חייה, הסמוטריץ' האמיתי מצא דרך להעביר מיליארדים לאג'נדה האידיאולוגית שלו תחת כיסוי של צרכי ביטחון.

עכשיו הגרסה הציבורית חזרה והיא מבטיחה אחריות כלכלית. היא מבטיחה להוריד מיסים ולדאוג לצמיחה. רק שבשנה שעברה אותה גרסה הבטיחה גירעון של 3% - והגיע ל-4.9%. "אתה מסתכל על התוכנית של האוצר ואתה שואל מה זה הדיבורים האלו", אומר ד"ר ששון חדד, יועץ בכיר במיינד ישראל. "התוכנית לא מביאה צמיחה".

ד"ר מיקי פלד, חוקר בקרן ברל כצנלסון, מסביר שהורדת מיסים ללא צמיחה אמיתית תביא רק להגדלת הגירעון. "אתה צריך להגדיל את הכנסות המדינה ממיסים כדי להקטין את הגירעון", הוא אומר. "אבל אם אתה מוריד מיסים - אתה הולך בכיוון ההפוך". בשורה אמיתית למעמד הביניים, לדבריו, היא שיפור החינוך והבריאות הציבורית. "את כל זה הוא לא מתכוון לעשות".

אז איזה סמוטריץ' נקבל הפעם? זה של ההבטחות המרשימות, או זה של דוחות המבקר? כנראה שנגלה את זה רק בדוחות של מבקר המדינה בעוד שנתיים. אבל למי שקרא את הדוחות הנוכחיים, כבר די ברור מי מהשניים יופיע באמת לעבודה.