המכוניות שאתם הכי אוהבים הן גם המכוניות שהגנבים אוהבים

Oops!... I Did It Again

כשבריטני ספירס שרה "Oops!... I Did It Again", היא לבטח לא דמיינה שלא אחר מהנשיא טראמפ יבצע שוב ושוב את אותה שורה. קודם מרעיד את העולם, אחר כך מודיע שכולם הבינו אותו לא נכון, ובסוף מציג "מסגרת להסכמה" כאילו זו הייתה התוכנית מאז ומתמיד.

השבוע הוא איים במכסים על שמונה מדינות אירופיות, רמז שהכול על השולחן בעניין גרינלנד, ואז קיפל את האיומים אחרי פגישה אחת והודעה אחת ברשת. וזה לא כי הוא התחרט – זו השיטה. לגרינלנד יש ערך אסטרטגי גדול בהרבה מגודלה על המפה, והוא רוצה אותה בידיים שלו. או לפחות שכולם ינהלו את האי הארקטי לפי הכללים שלו.

יש אנשים שמנהלים משא ומתן עם נתונים. טראמפ מנהל משא ומתן עם כותרות. הוא פותח ב"בום", ממשיך באיומים ו"תחזיקו אותי חזק", ומסיים ב"השגתי דיל כי אני הדילר הכי טוב בעולם". ואז מבקש שנמחא כפיים על עצם זה שהאיום הקיומי הוסר. זה לא בלוף קלאסי, כי הוא באמת מוכן לשבור דברים. זה יותר כמו טכניקת שיפוצים: קודם מפרקים קיר, אחר כך שואלים את האדריכל אם זה היה קיר תומך.

והשבוע היה שוב הדגמה חיה. טראמפ איים להשתלט על גרינלנד עם "כל האופציות על השולחן" – כלומר, לפתוח מלחמה עם אירופה אם יסרבו להעביר לידיו פיסת אדמה ששייכת לדנמרק. אחר כך הכריז על מכס של 10% החל מ־1 בפברואר על סחורות משמונה מדינות אירופיות, ואפילו סימן את השלב הבא: קפיצה ל־25% ביוני "עד לרכישה" של גרינלנד.

באירופה לא חיכו לראות אם זו עוד הצגה, והפרלמנט האירופי אותת שהוא מקפיא את הליך האישור של הסכם הסחר עם ארה"ב. ואז, אחרי פגישה בדאבוס עם מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה, טראמפ הודיע שהוא מקפיא את המכסים כי יש "מסגרת לעסקה עתידית" בנוגע לגרינלנד והאזור הארקטי. פרטים לא היו, אבל שוק ההון קיבל את המילה "מסגרת" כמו שמקבלים כוס מים באמצע מדבר.

זה יותר כמו טכניקת שיפוצים: קודם מפרקים קיר, אחר כך שואלים את האדריכל אם זה היה קיר תומך

אז מה הוא באמת רצה להשיג? לא בהכרח סיפוח מחר בבוקר, אלא רגע שבו נאט"ו והאירופים אומרים בקול רם: האי הארקטי הוא גם בעיה אמריקנית, האינטרסים האמריקניים שם מרכזיים, ומותר לטראמפ להגדיר את המגרש. גם הקישור שהוא עושה לכיפת הברזל אינו מקרי. כשאתה מצייר איום טילים ומצביע על גרינלנד כעל נקודה קריטית במפה, אתה הופך דרישה טריטוריאלית לשיחה "טכנית" על ביטחון. פחות "קניתי אי", יותר "הכרחתי את כל העולם לקנות את מערכות הביטחון שאני מייצר".

ולמה דווקא גרינלנד? כי זו פיסת אדמה עם פוטנציאל פיננסי אדיר. האי יושב על הנתיב הקצר בין צפון אמריקה לאירופה, ובאזור שבו מערכות התרעה ומעקב אוויריות וימיות מקבלות יתרון עצום. לארה"ב יש שם כבר עשורים בסיס מרכזי, Pituffik, ותשתיות שמשרתות התרעה מפני טילים, הגנה ומעקב חללי גם עבור נאט"ו. מבחינת טראמפ, "יש לנו בסיס" זה נחמד, אבל הוא רוצה את הנכס על שמו. או לפחות מצב שבו דנמרק, גרינלנד או נאט"ו לא יכולים להזכיר לו שזה לא שלו.

הסיבה השנייה היא כסף. גרינלנד מעניינת בגלל פוטנציאל משאבים, במיוחד מינרלים קריטיים ונדירים לעולמות שבבים, סוללות ותעשיות מתקדמות. הבעיה היא שהפקה שם יקרה, מורכבת, רגישה סביבתית ותלויה בתשתיות. בדיוק בגלל זה הערך הוא אסטרטגי: מי שמחזיק בגישה, מחזיק אופציה לעתיד. ובמאבק מול סין על שרשראות אספקה, אופציה כזו היא כלי כוח, גם אם לא תתממש מחר.

הסיבה השלישית היא הסיפור. טראמפ אוהב סיפור שבו יש מרוץ מעצמות, יש גבול חדש, ויש אותו – שמציל את המערב מרוסיה וסין. גרינלנד היא הסיפור המושלם: קרח שנמס פותח מסלולים, תשומת הלב עולה, והתחושה היא שמי שלא יגיע ראשון יישאר בלי כלום. גם אם בפועל המציאות איטית, הבירוקרטיה כבדה והטופוגרפיה לא מתרשמת מציוצים – נרטיב "הגענו להסכמה" הוא ניצחון תקשורתי נקי.

ומכאן הלקח הכלכלי, והוא די מדאיג: המכסים הם כבר לא כלי סחר, הם כלי משילות. טראמפ לא מאיים במכסים כדי לשפר מאזן מסחרי. הוא מאיים במכסים כדי להזיז גבולות, לשנות סידורי ביטחון, ולגרום לפרלמנטים באירופה לכופף ידיים. העובדה שאירופה דיברה על עצירת הסכם סחר בגלל איום מכסים, ושבמסמכי ההסכם מוזכרת תקרת מכס של 15% ברוב התחומים, מראה עד כמה מהר עסקה כלכלית יכולה להפוך למקל פוליטי. המשקיעים לא צריכים טנק כדי לפחד. מספיקים דדליין, אחוזים, וההבנה שבפעם הבאה זה יכול להיות על כל נושא אחר.

ואם אתם שואלים "האם הוא באמת התכוון למלחמה", התשובה היא: הוא עשה את מה שהוא עושה הכי טוב – השאיר את כולם עצבניים מספיק כדי לזוז. היו דיווחים ותדרוכים שבהם נאמר שהאופציה הצבאית "לא נשללת", אחר כך הוא כבר אמר בדאבוס שלא ישתמש בכוח. זו לא סתירה, זו טקטיקה: קודם משאירים ענן מעל הראש, אחר כך מוכרים מטריה.

אז כן, Oops שוב. טראמפ מאיים בגדול כדי לקבל משהו קטן יותר אבל שימושי בהרבה: מסמך, מסגרת, נוסח, מחויבות, חיוך של מזכ"ל נאט"ו, ותמונה אחת שבה הוא נראה שוב כמו האיש הכי חזק בחדר שכולם סרים למרותו. גרינלנד אולי לא תימכר, אבל היא כבר הפכה למטבע. וכשמכסים הם המטבע שמממן את הכול, אל תתפלאו אם הפרק הבא ייקרא באותה כותרת בדיוק, רק עם יעד אחר על המפה.

הביזה האחרונה

השבוע הניחה הממשלה את תקציב 2026 על שולחן הכנסת. באיחור של חודשיים וחצי, ברגע האחרון לפני שהיועמ"שית הייתה מונעת את הדיון. ומה יש בתוכו? 2.1 מיליארד שקל לחינוך העצמאי. 1.2 מיליארד שקל למעיין החינוך התורני. 289 מיליון שקל למוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה. 1.4 מיליארד שקל רזרבה לסיכומים פוליטיים עתידיים. ועוד 2.7 מיליארד שקל "קופה קטנה" עמומה, ללא יעד מוגדר, שצפויה לשמש למימון דרישות פוליטיות. בסך הכל: 5.2 מיליארד שקל כספים קואליציוניים, עלייה של 25% לעומת שנה שעברה.

כנראה שבממשלה שכחו שעד לא מזמן ישראל הייתה במצב פעיל של מלחמה, כולל טילים מאיראן בלב הערים. זו הממשלה שמתמודדת עם גירעון שתפח מ-1.5% ל-3.9% מהתוצר. זו הממשלה ששר האוצר שלה הכריז על קיצוץ רוחבי של 5% בכל המשרדים. עכשיו, בהזדמנות האחרונה לפני בחירות שעלולות להיות ממש מעבר לפינה, היא חוזרת להרגלים. כלומר, מחלקת כסף לשותפים.

האסון הגדול בתולדות המדינה לא שכנע את מפלגות הקואליציה שאולי, רק אולי, צריך לעבוד בשביל הציבור ולא בשביל עצמם

במקביל, במערכת החינוך הממלכתית, מקצצים 27 אלף שעות תגבור שבועיות לתלמידים מתקשים. גורעים 240 מיליון שקל מתוכניות למניעת נשירה, מסיוע נפשי לתלמידים אחרי המלחמה, מתוכניות הזנה לילדים משכבות חלשות. מורים עומדים מול סכנת פיטורים. הכל בשם "התייעלות".

אבל לישיבות שלא מלמדות מתמטיקה ואנגלית יש כסף. למשרדים מיותרים שהוקמו לכבוד שותפים קואליציוניים יש 1.4 מיליארד ו-378 תקנים. ול"קופה קטנה" שתשמש לסגור פינות פוליטיות יש הרבה מאוד.

האסון הגדול בתולדות המדינה לא שכנע את מפלגות הקואליציה שאולי, רק אולי, צריך לעבוד בשביל הציבור ולא בשביל עצמם. אולי כדאי לזכור את זה כשאותם אנשים ינסו למכור לציבור הישגים כדי לחזור ולשלוט על הקופה.

זה הרכב הכי מבוקש בישראל... לגנבים

קוראים לזה "בדיקת קורלציה", אבל האמת? זה יותר כמו להניח מראה מול שוק היד השנייה ולגלות שמאחורינו עומד מישהו עם כפפות.

כי אחרי שכתבנו את הכתבה והנחנו זו מול זו את שתי הרשימות הכי ישראליות שיש – "הדגמים המובילים ברכבי יד שנייה ב־2025" מול "המכוניות הכי נגנבות בישראל" – יצא משהו שמעצבן בדיוק בגלל שהוא הגיוני: אותו טעם של הציבור הוא אותו טעם של הגנבים. אותה קורולה, אותו "רכב בטוח", אותו "נמכר מהר" – הוא גם מה שהכי נגנב מהר.

ואולי זה הדבר הכי מצחיק־עצוב בסיפור: אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו "חכמים", שאנחנו קונים דגם אמין, סחיר, כזה שיש לו "שוק". ואז מגיעות הסטטיסטיקות ואומרות לנו: נכון, באמת יש לו שוק. פשוט לא תמיד איפה שדמיינתם.

הרי זו כל התורה של יד2 בקיצור: אל תקנה רכב, תקנה כרטיס יציאה. תקנה את האפשרות למכור מהר כשתרצה להיפטר ממנו. וכשכל המדינה מתנהגת כמו סוחר קטן שמחפש מינימום הפסד במכירה הבאה, כל המדינה גם בונה, בלי להתכוון, את היעדים של גנבי הרכב.

הקורולה היא דוגמה מושלמת. אנחנו אוהבים אותה כי היא "אף פעם לא מפתיעה". ואז מסתבר שגם הגנבים אוהבים אותה בדיוק מאותה סיבה: היא לא מפתיעה גם אותם. היא קיימת בכל מקום, נעלמת בלי דרמה, והחלקים שלה מתפזרים כמו מטבעות קטנים בשוק חלפים. זו לא גניבה, זו לוגיסטיקה.

גילינו שאנחנו, הצרכנים, מצליחים לבנות שוק יעיל עד כדי כך שגם מי שמפר אותו נהנה מהיעילות שלו

והנה הקטע השנון באמת: המתאם החזק שמצאנו לא חושף סוד על מנעולים או אימובילייזר. הוא חושף סוד עלינו. על הפסיכולוגיה הצרכנית שלנו. על זה שכולנו קונים את אותו דבר בדיוק כדי "לא להסתבך", ואז מתפלאים שכולם – כולל מי שמסתבך – הולכים לאותו מקום.

כי גניבות רכב הן לא רק פשע, הן גם קריאת שוק. הן מעין "אינדקס" של ישראליות: איפה יש תנועה, איפה יש ביקוש, איפה הכסף זורם. כשRAV4 ו־C-HR מתברגות במספרים גבוהים, זה לא רק סיפור של עבריינים – זה סיפור של כביש מלא SUVים, ושל קונים שגילו שאפשר להיות "משפחתיים" ולהרגיש קצת פרימיום. הגנבים? הם פשוט קוראים את אותה מגמה בלי צורך בהתייעצות עם המוסכניק או השכן שרכש לעצמו גם.

מה שמביא אותנו לשאלה שלא נוח לשאול: האם אנחנו מוכנים לשלם מחיר אמיתי על הסחירות שאנחנו כל כך אוהבים? לא מחיר בכסף – מחיר בתחושת ביטחון. מחיר בבוקר שבו אתה יורד לחניה ומגלה ששוק הוא דבר דו־כיווני: הוא עובד גם כשאתה לא ביקשת.

ואם יש כאן מסקנה אחת, היא לא "אל תקנו קורולה" (נראה לי שכבר מאוחר מדי). היא גם לא "תפסיקו לקנות פיקנטו" (אין לזה סיכוי). המסקנה היא אחרת: אנחנו חיים בתרבות שמקדשת "בחירה נכונה" רק לפי מדד אחד – כמה קל יהיה לצאת ממנה. וכשכל המדינה בוחרת לפי אותו מדד, היא מייצרת צפיפות של דגמים, צפיפות של חלקים, צפיפות של ביקוש. והצפיפות הזו, כמו בכל תחום בישראל, תמיד מושכת תחרות. לפעמים גם תחרות פלילית.

אז כן, הטור הזה הוא בעצם הערת שוליים לכתבה שכתבנו: לא גילינו שמישהו גונב קורולות. גילינו שאנחנו – הצרכנים – מצליחים לבנות שוק יעיל עד כדי כך שגם מי שמפר אותו נהנה מהיעילות שלו.

ובפעם הבאה שתשמעו ש"זה רכב סחיר", שווה להוסיף בראש עוד מילה אחת קטנה: סחיר, לכולם.

ברייקינג ניוז: הדיוטי הוא כבר לא מציאה

כיף לחשוב שבשדה התעופה יש יקום מקביל שבו המחירים נמוכים וההיגיון עובד. אבל השבוע שברנו מיתוס והשוונו מספרים. כן, עדיין יש מוצרים שבהם הדיוטי מנצח, אבל "תמיד הכי זול" הפך ל"אולי".

יש משהו כמעט רומנטי בדיוטי: רגע לפני הבריחה מהשגרה, אנחנו קונים לעצמנו "פרס קטן" כדי להרגיש שהחופשה התחילה כבר ליד שער C12. בגלל זה המשפט הכי חזק בכתבה הוא לא המחיר של שום שואב, אלא ההורדה לקרקע: הדיוטי הוא לא נקודת הסיום, הוא עוד מקום להשוואת מחירים. פעם זו הייתה אקסיומה – היום זה יכול לעלות לכם ביוקר.

מספיק שניפול פעם אחת על עסקה טובה ליד הדיוטי, ומאות קניות יקרות אחר כך כבר מרגישות לנו מוצדקות רגשית

לקחנו 15 מוצרים פופולריים, שמנו מחיר דיוטי מול אותו מוצר בחנות הכי זולה שמצאנו ברחבי הארץ וכמובן גם מול המחיר הכי זול באילת, והוצאנו את האמת הלא נוחה: בהרבה רכישות גדולות, במיוחד אייפונים ומוצרי פרימיום, אילת והאתרים בארץ נותנים מחיר טוב יותר.

ואז מגיע החלק שמצחיק כי הוא נכון מדי: יש מוצרים שבהם הדיוטי עדיין "נותן פייט" – כמו שואב רובוטי מסוים של שיאומי ומכונת נספרסו שמופיעים זולים יותר, והפערים יכולים להיות גדולים. זה בדיוק הדפוס שמחזיק את המיתולוגיה בחיים: מספיק שניפול פעם אחת על עסקה טובה ליד הדיוטי, ומאות קניות יקרות אחר כך כבר מרגישות לנו מוצדקות רגשית.