באיזה עשירון אתם, ומה זה אומר על המינוס שלכם?

מה וואן זירו מנסים להסתיר מכם?

אם פתחתם השבוע את כותרות ההייטק והבנקאות, נתקלתם בהודעה הדרמטית של בנק ONE ZERO על גל פיטורים שלישי: כ-10% ממצבת כוח האדם (כ-25 עד 30 עובדים) נשלחו לביתם. מנכ"ל הבנק הדיגיטלי, אייל גפני, מיהר להסביר במכתב לעובדים כי "הבינה המלאכותית משנה את הדרך שבה ארגונים עובדים, מפתחים מוצרים ומשרתים לקוחות". אלא שלפני שאתם מדמיינים רובוטים שתפסו את עמדות השירות ומעבירים הוראות קבע במקום בני אדם, כדאי להסתכל על התמונה הכלכלית המלאה, ולגלות שלעתים ה-AI הוא בעיקר התירוץ הכי סקסי ואופנתי בספר כדי להצדיק מהלך התייעלות כואב.

הבחירה של וואן זירו לנפנף בבאזוורד של הבינה המלאכותית אינה מקרית, אלא חלק ממגמה רחבה. סקר מעודכן של רשות החדשנות וחברת צבירן מראה כי כמעט מחצית מהחברות שמתכננות פיטורים מייחסות ל-AI השפעה על המהלך, לעומת כרבע בלבד לפני חצי שנה. אלא שהנתונים חושפים כי רק ב-7% מהמקרים הבינה המלאכותית היא המניע המרכזי האמיתי לקריסת תקנים. במילים פשוטות: רוב החברות לא באמת החליפו עובדים בקוד חכם, אלא פשוט למדו לנצל את ה-AI כמעטפת תדמיתית נוחה לצמצום הוצאות. במקרה של הבנק הדיגיטלי, ששרף כ-1.3 מיליארד שקל מאז הוקם, הלחץ להראות שורה תחתונה מאוזנת מול הפסד של 84 מיליון שקל במחצית הראשונה הוא המנוע האמיתי, במיוחד כשאייקונים פיננסיים בין-לאומיים כמו רבולוט כבר נושפים מאחור.

עידן "הצ'ק הפתוח" בהייטק ובפינטק הישראלי הגיע לסיומו

אבל מעבר ליחסי הציבור של הבנק, הצעד של וואן זירו מספק לצרכן ולעובד הישראלי הצצה ישירה לעתיד שוק העבודה בעולם הפיננסי והטכנולוגי. הבנק אומנם רשם צמיחה מרשימה של 33% בהכנסות וחצה את רף 200 אלף הלקוחות, אך הוא מבין שכדי לשרוד בעידן המודרני הוא חייב לעבור משלב ההקמה הבזבזני לשלב של צמיחה רזה. השימוש במערכות אוטומציה ובבינה מלאכותית יוצרת (GenAI) כמו מערכת "Ella" של הבנק אכן מאפשר לתפעל בנק מורכב עם פחות ידיים עובדות, לשפר פרודוקטיביות, ולא לקלוט עובדים חדשים על כל פילוח שירות שמתרחב. זהו לא תהליך של החלפה ישירה מחר בבוקר, אלא שינוי מבני עמוק בביקוש למיומנויות: השוק מחפש פחות אנשי תפעול שגרתיים ויותר מומחים שיודעים לנהל את המערכות החכמות.

בשורה התחתונה, הפיטורים בוואן זירו הם תזכורת חדה לכך שעידן "הצ'ק הפתוח" בהייטק ובפינטק הישראלי הגיע לסיומו. הצרכן אומנם ימשיך לקבל שירות מהיר מבוטים ואוטומציות באפליקציה, אבל המשק המקומי מבין שהסיפור של 2026 הוא כבר לא כמה אנשים עובדים בבנייני המשרדים, אלא איך החברות לומדות לעשות הרבה יותר עם הרבה פחות. ה-AI אולי עדיין לא כותב את כל החוזים ולא מנהל את כל הסיכונים לבדו, אבל הוא בהחלט המצפן החדש של המנהלים, שמאפשר להם לחתוך בהוצאות התקניות ולדרוש מהנותרים לעבוד בקצב של אלגוריתם.

ספין סיטי

ההמון, טוען ידידינו ע', הוא כלי שקל לעצב אותו. אפשר יום אחד לסחוף אותו לכאן, ואז לכיוון השני. ע' הוא מאמין גדול בתחכום של פוליטיקאים. שוב ושוב הוא מסביר לנו שמדובר באנשים שהמקצוע שלהם הוא לשלח מסרים לאוויר כדי לצבור כוח ותמיכה. המטרות האמיתיות שלהם אחרות לגמרי, ואפשר למדוד אותן רק בדיעבד, לאור המעשים שלהם.

חשבנו על התזה הזו כששמענו השבוע את שלל ההצהרות של פוליטיקאים לקראת הבחירות. בראשן, כמובן, השקרים שממטיר ראש הממשלה בנימין נתניהו על בוחריו הפוטנציאליים, בתקווה שישכחו את ארבע השנים האחרונות והמכות שניחתו עליהם בזו אחר זו. להפך, הוא מצפה מהם עוד להגיד תודה ולבקש עוד. אבל הוא לא היחיד שצריך להתעלם ממה שהוא אומר בתקופה הזו. גם זוטרים ממנו משחקים את אותו המשחק בדיוק.

בכנס התאחדות התעשיינים השבוע עלתה על הבמה הוכחה מצוינת לתזה של ע'. הממשלה אישרה באותו בוקר הקצאת 1.03 מיליארד שקל לרכש ביטחוני מסווג, כשהמקור התקציבי: קיצוץ בתוכנית החומש לפיתוח החברה הערבית. סמוטריץ' יצא גיבור. הוא ממן את הביטחון על חשבון הערבים. טיבי קפץ על הרימון ומחה בזעם. שני הצדדים חגגו את המאבק עם הקהלים שלהם.

לא סמוטריץ' ולא טיבי הזכירו את החטא המקורי: ממשלת נתניהו פשוט לא טרחה לאשר תוכנית פיתוח ל-20% מאזרחי המדינה

רק שהקיצוץ הזה היה הצגה. תוכנית חומש חדשה לחברה הערבית מעולם לא אושרה. התקציבים שמהם "קוצץ" סמוטריץ' היו כסף תיאורטי, שנשמר מתוך הנחה שתוכנית כזו תאושר בעתיד. במילים אחרות: סמוטריץ' קיצץ כסף שלא היה קיים, וטיבי התקומם על קיצוץ שלא קרה. שניהם ידעו. שניהם צברו נקודות. ואף אחד מהם לא הזכיר את החטא המקורי: שממשלת נתניהו, שמעבירה מיליארדים בזרם בלתי פוסק להתנחלויות ולמוסדות חרדיים, פשוט לא טרחה לאשר תוכנית פיתוח לחמישית מאזרחי המדינה.

אם יש דבר אחד שאנחנו לא מסכימים איתו עם ע', הוא שאין משמעות לדברים שנאמרים. גזענות בוטה שמונחת על השולחן במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית, גם אם היא הייתה כלי למשוך בוחרים מהמועמד האפילו עוד יותר קיצוני שעומד מימינך. ושקרים שמספר ראש ממשלה עלולים עוד להיתפס כאמת אצל בוחריו, ולהפוך לתשתית לאסון הבא.

חשבתם שהמלחמה של החות'ים בסעודיה לא נוגעת לנו? תחשבו שוב

לישראלי הממוצע יש נטייה טבעית, ודי מובנת, לסנן רעשי רקע. כשהחדשות מדווחות על עוד טיל בליסטי שפגע בנמל התעופה הבין-לאומי המלך חאלד בריאד וגבה את חייהם של 13 אזרחים, רובנו מעבירים ערוץ. תימן נשמעת לנו כמו ארץ רחוקה של מורדים יחפים, וסעודיה היא עניין למעצמות. אבל המציאות הנוכחית של סתיו 2026 מוכיחה שהתעלמות היא פריווילגיה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. המלחמה הזו היא לא "שלהם", היא לגמרי שלנו.

הכל התחיל באותה טיסה איראנית ביולי האחרון. מטוס עמוס בבכירי משמרות המהפכה ואמצעי לחימה ניסה לנחות בצנעא, הסעודים הפציצו את המסלול בתגובה, והחות'ים, שחיפשו את התירוץ המושלם להצטרף לחגיגת המלחמה האזורית שנפתחה בפברואר, שברו את הכלים. מאז, הם לא מסתפקים בקלישאות על השמדת הציונות, אלא פוגעים בדיוק איפה שכואב לעולם: בכיס. מתקני האנרגיה של ענקית הנפט "ארמקו" עולים באש, נמלי תעופה סעודיים משותקים, ומוסדות חינוך בריאד עברו לזום.

אז למה שזה ידיר שינה מעיניכם? כי הכלכלה העולמית, ובעיקר זו הישראלית, יושבת על צוואר בקבוק שנקרא מצר באב אל-מנדב. ברגע שהחות'ים כבשו את מחוזות החוף המערביים של תימן והשתלטו על הגישה לים סוף, הם למעשה שמו אקדח לרקה של הסחר הגלובלי. חברות הספנות הגדולות כבר לא לוקחות סיכונים ומנתבות את האוניות שלהן למסע תענוגות כפוי סביב יבשת אפריקה.

כשבצנעא יורים, באילת סוגרים שערים, ובסופרמרקט בתל אביב מעדכנים ברקודים

המשמעות הישירה עבורנו היא נמל אילת שעומד שומם כאבן שאין לה הופכין, וחסימה מוחלטת של נתיב הסחר הדרומי שלנו. כשהאונייה מגיעה באיחור של שבועות, וכשמחירי ההובלה והביטוח מזנקים לשמיים, מישהו צריך לשלם את החשבון. רמז: אלו לא החות'ים. זה אתם, כשתעמדו מול המדף בסופרמרקט ותגלו שהמוצרים המיובאים התייקרו שוב. במקביל, הפגיעה בנפט הסעודי דוחפת את מחירי האנרגיה למעלה, מה שמייקר את עלויות הייצור בכל מפעל בעולם, גל התייקרויות שיתנפץ ישירות על החופים שלנו.

ויש כאן גם רובד גיאופוליטי שחייב להטריד כל ישראלי שמסתכל על המלחמה מהספה בבית. איראן לא פועלת בתימן מתוך סולידריות אידיאולוגית: קציני כוח קודס מנהלים שם חזית נוספת ומתוחכמת שנועדה להתיש את כוחות הקואליציה המערבית. בעוד שסעודיה מתחננת, על פי דיווחים זרים, לסיוע מודיעיני ישראלי דרך האמריקנים, מעל פני השטח היא מפעילה את "הסכם מכה", ברית הגנה עם טורקיה ופקיסטן. נוצר כאן ציר כוח מוסלמי חדש ומזוין עד השיניים שמתייצב נגד האיום האיראני. ישראל אומנם נהנית כרגע מהעובדה שמישהו אחר עושה את העבודה המלוכלכת נגד טהרן, אבל מציאות שבה כוחות פקיסטניים וטורקיים מתבססים מעבר לגבול הדרומי שלנו מחייבת פקיחת עיניים.

הגיע הזמן שנפסיק להתייחס למזרח התיכון כאל משחק פלייסטיישן שמתנהל במסכים נפרדים. כשבצנעא יורים, באילת סוגרים שערים, ובסופרמרקט בתל אביב מעדכנים ברקודים. החות'ים הם כבר מזמן לא בעיה סעודית, הם מס איראני ישיר על יוקר המחיה שלנו. עכשיו, בואו נראה איך נתמודד עם זה.

כמה אתם מרוויחים, וכמה נשאר בסוף החודש

שני אנשים עומדים בתור לקופה באותו סופר. קונים בערך את אותו דבר: חלב, לחם, ירקות, חטיף לילדים. משלמים את אותו מחיר. אחד מהם חוזר הביתה ולא חושב על זה פעמיים. השני חוזר הביתה ובודק את היתרה באפליקציה.

הלמ"ס פרסמה השבוע את סקר ההוצאות וההכנסות של משקי הבית לשנת 2024. לפני שמדברים על יוקר המחיה, צריך לקרוא את הטבלה. כי הטבלה מספרת סיפור פשוט ואכזרי.

בעשירון התחתון, ההכנסה הכספית נטו עומדת על 7,276 שקל בחודש. ההוצאה: 11,902 שקל. גירעון חודשי של 4,626 שקל. בעשירון השני הגירעון קטן יותר, 576 שקל, אבל עדיין גירעון. רק מהעשירון השלישי משקי הבית מסיימים את החודש בעודף. בעשירון העליון ההכנסה נטו עומדת על 49,496 שקל, ההוצאה על 21,800. עודף של כמעט 28 אלף שקל בחודש.

חמישית מהישראלים מוציאים כל חודש יותר ממה שהם מכניסים. הם חיים מאשראי, מתמיכה משפחתית, ממשיכת חסכונות, או פשוט צוברים חובות. לא חודש אחד קשה. כל חודש. מבנית.

הקמעונאים למדו שכשהמלחמה תופסת את הכותרות, אפשר להעלות מחירים בלי שמישהו ישים לב

עכשיו תוסיפו לזה את המחירים. מחקר שפרסמו פרופ' איתי אטר ועדי עומר מאוניברסיטת תל אביב עקב אחר 80 מוצרים פופולריים ב-700 חנויות, ומצא שקצב ההתייקרות בארבע השנים האחרונות גבוה פי חמישה מארבע השנים שלפני כן. אפשר להתווכח על השיטה. הסל לא משוקלל לפי הוצאה בפועל, וחלק מהזינוקים (שוקולד, קפה) נובעים ממחסור עולמי בחומרי גלם. אבל אפילו אם נסתפק בנתון השמרני של הלמ"ס עצמה, מחירי המזון לצרכן עלו ב-14% בארבע שנים, כמעט כפליים מהתקופה שקדמה. ומדד מחירי היצרן? עלה בפחות מ-7%. מישהו גוזר את הפער, וזה לא הצרכן.

כשהמזון מתייקר ב-14%, זה כואב לכולם. אבל כשאתה בעשירון שמוציא 17.9% מהתקציב על מזון ו-25% על דיור, אין לאן לברוח. 42.9% מסל ההוצאות הלך על שני סעיפים שאי אפשר לוותר עליהם.

ומי שומר על הצרכנים האלה? ועדת סלבין לבחינת הריכוזיות בשוק המזון התפרקה בלי להגיש המלצות. ועדת השרים ליוקר המחיה לא התכנסה מאז יולי 2024. שנתיים וחצי. הקמעונאים למדו שכשהמלחמה תופסת את הכותרות, אפשר להעלות מחירים בלי שמישהו ישים לב.

שני אנשים בתור לקופה. אותו סופר, אותם מחירים. אחד בודק את היתרה כשהוא חוזר הביתה, השני לא. הלמ"ס יודעת בדיוק מי מהם מי. גם הממשלה יודעת. היא פשוט לא מתכנסת.

אנחנו יודעים שמה שאתם באמת רוצים לדעת זה באיזה עשירון אתם. הלמ"ס עוד לא פרסמה את טווחי ההכנסה המדויקים לשנת 2024, אבל הממוצעים כבר כאן. ההכנסה הכספית נטו הממוצעת למשק בית, בשקלים לחודש, לפי עשירון: תחתון: 7,276. שני: 10,598. שלישי: 13,513. רביעי: 16,160. חמישי: 18,565. שישי: 21,241. שביעי: 25,310. שמיני: 29,046. תשיעי: 34,286. עליון: 49,496. זה לא הגבול של העשירון, זה הממוצע בתוכו. אבל מספיק כדי להבין איפה אתם עומדים בתור.