כמה זמן יעבור עד שתקבלו פיצויים מהמדינה בגלל המלחמה?

למה לעזאזל אין עדיין מתווה פיצויים, ומי משלם את המחיר

בישראל כבר לא צריך להיות מופתעים. יש אירוע ביטחוני, המשק נפגע, עסקים מאבדים הכנסות, עובדים נעדרים, ורק דבר אחד לא מגיע בזמן: הוודאות. גם הפעם, כמעט שלושה שבועות לתוך המערכה, עדיין אין מנגנון פיצויים סופי, ברור ופעיל. יש מסיבות עיתונאים, יש מצגות, יש הצהרות על "מתווה מהיר יותר", אבל בעלי עסקים לא משלמים לספקים עם שקופיות.

הבעיה היא לא רק גובה הפיצוי, אלא עצם העובדה שהמדינה עדיין מתנהלת כאילו כל משבר הוא אירוע חד-פעמי. אחרי 7 באוקטובר, אחרי "עם כלביא", ואחרי שורה של סבבים ביטחוניים, כבר היה צריך להיות כאן מנגנון קבוע: כזה שנכנס לפעולה אוטומטית, מגדיר זכאות בתוך ימים, ומעביר מקדמות בלי לחכות לעוד סבב התכתשויות בין האוצר, המעסיקים וההסתדרות. במקום זה, שוב בונים מתווה תוך כדי תנועה, שוב גוררים רגליים, ושוב מי שצריך אוויר עכשיו מקבל הבטחה לחודש מאי.

על פניו, יש במתווה גם היגיון. עסקים שספגו ירידה במחזור יקבלו מענקים לפי היקף הפגיעה, עצמאים קטנים יקבלו מענק קבוע, ותנאי החל"ת הוקלו. גם ההחלטה להשוות את עסקי הצפון שפונו ל-2023 ולא ל-2025 היא תיקון מתבקש, משום שאי אפשר למדוד עסק שנפגע כבר תקופה ארוכה לעומת שנה שגם היא הייתה פגועה. אבל כל זה לא פותר את הבעיה המרכזית: הכסף עדיין לא זמין, החקיקה מתעכבת, והמשק נדרש שוב להחזיק מעמד לבד.

ומי נפגע? קודם כל העסקים הקטנים והבינוניים, אלה שאין להם כרית עבה ולא מערך מימון מתוחכם. אחר כך הענפים שבהם הפגיעה לא תמיד מופיעה מיד באותו חודש, מסעדות, פנאי, תיירות, אירועים, ולכן נוסחה שמסתכלת רק על ירידה מיידית במחזור מפספסת חלק מהנזק.

כשמדינה משאירה את המגזר העסקי לחכות לחקיקה בזמן מלחמה, היא בעצם אומרת לו לממן לבד את תקופת הביניים

נפגעים גם עובדים שנעדרו בתחילת המערכה אבל לא עומדים בתנאים הקיימים לחל"ת. ובמקביל נשארות בחוץ גם חברות גדולות עם מחזור של מעל 400 מיליון שקל, שמעסיקות עשרות אלפי עובדים אבל לא מקבלות מענה מלא. כלומר, המתווה הזה אמור להיות רשת ביטחון, אבל כרגע הוא בנוי עם יותר מדי חורים.

ובל נשכח את הדרמה השבועית בהובלת מעיין אדם, שיצאה על הגננות וקראה להן "חזירות", מה שכמובן רחוק מהאמת, אבל זה הדגיש את הבעייתיות שבה הורים לא עובדים ויושבים עם הילדים בבית, והכסף על הגן ממשיך לרדת כרגיל.

הסיפור כולו מסתכם במילה אחת: תזרים. הוצאות שכר לא נעצרות, שכירות לא נעצרת, תשלומים לספקים לא נעצרים, וגם הבנק לא נכנס למצב חירום לאומי. לכן מבחינת בעלי עסקים, כל שבוע בלי מתווה סגור הוא לא עיכוב טכני אלא נזק כלכלי ממשי. כשמדינה משאירה את המגזר העסקי לחכות לחקיקה בזמן מלחמה, היא בעצם אומרת לו לממן לבד את תקופת הביניים.

וזה כבר לא כשל נקודתי אלא שיטה. בכל פעם מחדש הממשלה מבטיחה שהיא למדה, ובכל פעם מחדש המשק מגלה שלא ממש. אם יש לקח אחד שהיה צריך לצאת מהשנים האחרונות, הוא שפיצוי לעסקים ולעובדים בזמן חירום לא יכול להישאר מאולתר. בלי מנגנון קבוע, מהיר ואוטומטי, המדינה לא באמת מנהלת את העורף הכלכלי, היא רק מגיבה אליו באיחור.

קופה רושמת

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התגאה השבוע ברפורמת בנקאות שתחסוך "אלפי שקלים למשפחה בשנה". באותו שבוע בדיוק המלחמה עם איראן עולה מיליארד שקל ביום, תקציב המדינה עוד לא אושר בכנסת וכבר לא רלוונטי, והגירעון פורץ כל תחזית. אבל בטח תשמחו לשמוע שבעתיד הלא ידוע "מוסדות בנקאיים רזים" יתחרו על ליבכם.

במדינת ישראל של מרץ 2026 יש שלוש קופות. כדאי שתכירו אותן.

הקופה הראשונה היא קופת הביטחון. היא פתוחה, אין לה תקרה, ואף אחד לא יודע מתי היא תיסגר. 19 ימים ראשונים של מלחמה עלו 20 מיליארד שקל. תקציב הביטחון קפץ ל-144 מיליארד, צה"ל דרש 177 מיליארד, והרזרבה של 13 מיליארד שהוצבה בצד כבר נתפסת כלא מספיקה. בגלובס דיווחו שגם באוצר יודעים שהתקציב לא רלוונטי מיומו הראשון. בצפון כבר פועל צה"ל בדרום לבנון. לא מתקפה רחבה, אבל פעילות שעולה כסף שאיש לא תקצב. אם הפעילות הזו תתרחב, יצטרכו תקציב חדש לגמרי. סמוטריץ' הכריז חגיגית: "זו לא הוצאה, זו השקעה". השווקים, שלא מתרשמים מסיסמאות, כבר מדברים על גירעון של 5.5% ומעלה.

הקופה השנייה היא קופת הקואליציה. היא הקופה היציבה ביותר במדינה. שום מלחמה, שום גירעון, שום משבר לא יזיז אותה. שישה מיליארד שקל בשנה, 24 מיליארד בקדנציה. תקציב הישיבות זינק מ-1.2 מיליארד לשני מיליארד שקל, כדי לעקוף את הקפאת בג"ץ על תקציבים למשתמטים. רבע מיליארד שקל למשרד המורשת של עמיחי אליהו, משרד שאיש לא חשב שהוא נחוץ עד שהיה צריך לסדר עוד כיסא שר. ו-680 מיליון שקל הושארו לחלוקה עתידית, ללא מטרה מוגדרת. כי גם כשלא יודעים מה לעשות עם כסף קואליציוני, לא מוותרים עליו.

הקופה השלישית היא שלכם. זו הקופה שבה "אין כסף". קיצוץ רוחבי של 3% בכל המשרדים. חינוך ובריאות בראש הרשימה. ההוצאה האזרחית בישראל עומדת על 33% מהתוצר לעומת 42% בממוצע ה-OECD, פער של 179 מיליארד שקל בשנה. רופאים חסרים, כיתות צפופות, תחבורה ציבורית מפגרת. אבל למלחמה הכללים הפיסקליים תמיד גמישים, ולקואליציה הכסף תמיד זורם. רק כשמגיעים אליכם, נזכרים ב"אחריות תקציבית".

למלחמה הכללים הפיסקליים תמיד גמישים, ולקואליציה הכסף תמיד זורם. רק כשמגיעים אליכם, נזכרים ב"אחריות תקציבית"

ומעל כולם מרחף ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא לא מתעסק בכלכלה. בשבילו, הכלכלה היא בעיה של מישהו אחר. כל עוד המלחמה ממשיכה, המלחמה היא הבמה שלו. סמוטריץ' שימצא כסף, דרעי שיחלק כרטיסי מזון, אוהד טל שימכור רפורמת בנקאות. נתניהו עסוק בתמונת הניצחון (ריסוק מערכת המשפט וביטול המשפט, מה חשבתם?). אם המשק ישתקם, הוא יעמוד מול המצלמות ויסביר שזה בזכותו. אם המשק יתרסק? מה הקשר אליו. יש מלחמה, מה אתם מתלוננים.

סמוטריץ', עם קלפיות בעיניים, מבטיח "להילחם במי שעושק את הציבור". אבל מי שמחלק כסף ציבורי לבייס שלו כבר יותר משלוש שנים לא נלחם בעושקים. הוא אחד מהם.

לא מצליחים לסגור את החודש? הצחקתם את הקניונים

יש בישראל ז'אנר קבוע: בכל סבב ביטחוני מדברים על "משק קפוא", "צרכן משותק" ו"חוסר ודאות". הכל נכון, עד שמסתכלים על הנתונים. כי לצד המלחמה, החרדה והפגיעה האמיתית בעסקים רבים, הישראלים עשו גם את מה שהם יודעים לעשות כמעט בכל משבר: הסתגלו מהר, חזרו לצרוך, ושלפו שוב את כרטיס האשראי. לא כי הכל בסדר, אלא כי החיים כאן ממשיכים לעבוד גם על קפאין, גם על עצבים, וגם על מבצע באמצע השבוע.

נתוני שב"א שפורסמו השבוע מספרים את הסיפור הזה בצורה נקייה. בשבוע השני של מבצע "שאגת הארי" הוצאות הציבור בכרטיסי אשראי זינקו ל-9.392 מיליארד שקל, עלייה של 33% לעומת השבוע הראשון, שבו נרשם שפל של 7.048 מיליארד שקל. אילת קפצה ב-88% בהוצאות, באר שבע ב-70%, ירושלים ב-67% וראשון לציון ב-62%. אפילו שדרות רשמה התאוששות נאה. רק תל אביב דשדשה יחסית עם עלייה של 9% בלבד, אולי כי גם לעיר שמוכרת לנו תחושת נורמליות יש גבול כשהשמיים סגורים והמצב רחוק מלהיות רגיל.

אבל הנתון המעניין באמת הוא לא רק כמה הוצאנו, אלא על מה. בשבוע הראשון הציבור הסתער על מזון, מים ומלאים לבית. בשבוע השני התמונה השתנתה: ענף המזון כבר ירד קלות, בעוד הלבשה והנעלה זינקו פי 2.6, חשמל ואלקטרוניקה עלו ב-63%, ומסעדות ובתי קפה ב-44%. כלומר, הישראלים עשו את המעבר המוכר ממצב "נמלא את המזווה" למצב "נחזור לקניון". פחות שימורים, יותר שקיות. הפאניקה שקעה, ובמקומה חזרה הקנייה מתוך הרגל, צורך, ואולי גם קצת פיצוי עצמי לאומי.

הישראלים לא מתנהגים כמו כלכלה קלאסית מספרי לימוד. הם נבהלים, ואז מתרגלים. מתלוננים, ואז קונים

ופה בדיוק נכנסים הדוחות של חברות הקניונים. בזמן שהשיח הציבורי ממשיך לדבר בשפת משבר, ביג, מליסרון ועזריאלי מפרסמות תוצאות שמזכירות שהצרכן הישראלי לא באמת נעלם. ביג סיכמה את 2025 עם הכנסות תפעוליות נטו של מיליארד שקל, זינוק של 22%, ועם מסר די ברור מהמנכ"ל חי גאליס: "סגרנו חמישה ימים, חזרנו, והפדיונות כבר מתקרבים ל-90% מהנורמה. במרכזים הפתוחים אפילו יותר". מבחינתו, פסח עוד לפנינו ויש סיכוי טוב לריבאונד שיכסה גם על ימי הסגירה. בתרגום חופשי: הציבור אולי התבאס, אבל לא ביטל את הקנייה, הוא רק דחה אותה בכמה ימים.

גם מליסרון לא בדיוק נשמעת כמו חברה שמרגישה קריסה בצריכה. היא סיימה את 2025 עם רווח שיא של 1.86 מיליארד שקל, עלייה של 21%, עם גידול בכמות המבקרים ועלייה ריאלית ממוצעת של 8% בדמי השכירות. ביג ומליסרון מדווחות שתיהן על תפוסה כמעט מלאה בנכסים. זה לא אומר שאין פגיעה, ואין שוכרים שמתקשים, ואין ענפים שסובלים. זה כן אומר שהקניון, בניגוד לכל הספדים שנכתבו לו לאורך השנים, עדיין יודע להיות אחד המדדים הכי מדויקים למצב הרוח של המעמד הצרכני בישראל.

ועזריאלי? היא כבר משחקת משחק רחב יותר. נכון, פחות מהסיפור שלה תלוי רק בקניונים ויותר ויותר בדאטה סנטרס, אבל גם היא מסכמת שנה חזקה עם הכנסות תפעוליות של 2.5 מיליארד שקל, עלייה של 10%, ורווח נקי של 1.9 מיליארד שקל. במילים אחרות, גם כשהשוק מספר לעצמו סיפור על האטה, החברות שמחזיקות את הנדל"ן המסחרי הכי חזק במשק ממשיכות להציג ביקושים, עליות בשכר דירה, והתרחבות. מי שחיפש הוכחה לכך שהכלכלה הישראלית יודעת להתפצל לשני מסלולים, אחד של קיטורים ואחד של קופות מצלצלות, קיבל אותה השבוע בדוחות.

כמובן, צריך להיזהר מהאופוריה. שב"א עצמה מזכירה שסך ההוצאות עדיין נמוך ב-14% מהממוצע השבועי הרגיל של 2026. המלונאות עדיין רחוקה מאוד מהשגרה, וחלקים גדולים במשק ממשיכים לסבול ממחנק, מביטולי פעילות ומחוסר ודאות. גם הדוחות של החברות הגדולות לא מספרים את הסיפור של העסק הקטן בקריית שמונה, של המסעדה שנשארה ריקה, או של בעל החנות שמחכה עדיין למתווה פיצויים. אבל הם כן מפריכים את התמונה הפשטנית של ציבור שיושב בבית ולא מוציא שקל.

וזו אולי הנקודה המרכזית. הישראלים לא מתנהגים כמו כלכלה קלאסית מספרי לימוד. הם נבהלים, ואז מתרגלים. מתלוננים, ואז קונים.

ושבוע אחרי שאמרו "אין אוויר" הקניונים, בתי הקפה ואתרי האונליין כבר מלאים שוב. זה לא בהכרח סימן לבריאות כלכלית מושלמת, לפעמים זה פשוט מנגנון הישרדות צרכני. אבל מבחינת ביג, מליסרון, עזריאלי ושב"א, השורה ברורה: המלחמה לא נגמרה, הנהי לא פסק, ומי שהספיד את הצרכן הישראלי מוזמן לבדוק שוב. האשראי חזר לעבוד שעות נוספות.