הרשת שעבדה על כולנו בעיניים, וכמעט נפלנו בפח

בואו כולם נזיל דמעות על רשתות השיווק

תכינו את הממחטות, כי השבוע קיבלנו מפגן של "אחריות לאומית" כל כך מרגש, שקשה שלא להזיל דמעה. אחת אחרי השנייה הודיעו הרשתות הגדולות בהן שופרסל, רמי לוי, נטו חיסכון ויוחננוף כי הן מסרבות להעלות את המחירים של מחירי מוצרי החלב הלא מפוקחים עד אחרי שבועות! איזה יופי. ממש חסידי אומות הצרכנות.

אבל לפני שאתם רצים להעניק להם את אות יקיר המקרר, כדאי להסתכל על האותיות הקטנות - אלו שבדרך כלל נמחקות מהמדף רגע לפני שהלקוח מגיע. על מה המהומה? על ספיגה של אחוז אחד במוצרים המפוקחים (אגורות בודדות למוצר שרגב, שופרסל כן מעלה מחירים ולא הסכימה לספוג) ועל שתי גבינות של תנובה. זה הכל. שאר המחלבות ממילא תכננו להמתין לאחרי החג, אז על מה בדיוק הרשתות "נלחמות" כאן? על הזכות לקבל כותרת במאקו בזמן שהן עושות טובה וסופגות עלייה של שקל וחצי על סל של מאה?

האמת היא שהמרד הקולני הזה הוא לא יותר ממסך עשן לבן וסמיך. בזמן שהקמעונאים מצטלמים ליד המקררים ומספרים לנו כמה הלב שלהם יוצא אל הצרכן הישראלי, הנתונים של המכון לחקר קמעונאות חושפים את המחטף האמיתי: המלחמה נגמרה עוד לפני שהיא התחילה. בזמן שישנו, או יותר נכון במהלך חודש אפריל, מחירי מוצרי היסוד זינקו בעשרות אחוזים מתחת לרדאר.

רוצים דוגמה? בזמן ששופרסל מנהלת קרב חפירות מתוקשר נגד תנובה, היא אפשרה למחירי הריקוטה של מחלבת גד לקפוץ ב-43%. ברמי לוי, סל מוצרי החלב תפח ב-3.45% עוד לפני שהמדינה בכלל חתמה על העלאת הבלו או הפיקוח. יוגורט דנונה? התייקר ב-20% כמעט בכל הרשתות בתיאום מושלם. אז הרשתות "סופגות" עכשיו אחוז אחד? זה כמו שמישהו יגנוב לכם את האוטו ויצפה לתודה כי הוא השאיר לכם את המטען לטלפון.

בזמן שהקמעונאים מצטלמים ליד המקררים ומספרים לנו כמה הלב שלהם יוצא אל הצרכן הישראלי, הנתונים של המכון לחקר קמעונאות חושפים את המחטף האמיתי: המלחמה נגמרה עוד לפני שהיא התחילה. בזמן שישנו, או יותר נכון במהלך חודש אפריל, מחירי מוצרי היסוד זינקו בעשרות אחוזים מתחת לרדאר

הבושה היא לא רק של המחלבות שחוגגות על השומן שלנו, אלא בעיקר של הרשתות שמשתמשות ב"מאבקים" האלו ככלי לשיפור תנאי סחר מול הספקים, בזמן שהצרכן כבר מזמן שילם את המחיר. הן מציגות את עצמן כמגינות עלינו מפני העלאות מחירים, כשבפועל הן פשוט נותנות לנו פלסטר על פצע פתוח של התייקרות דו-ספרתית שכבר בוצעה באין מפריע.

שבועות 2026 יהיה החג הלבן היקר ביותר בהיסטוריה של המדינה, ולא בגלל האחוז הבודד שהוסיפה הממשלה. הוא יהיה יקר בגלל שהרשתות למדו שבישראל, כותרת אחת על "מלחמה בתנובה" שווה יותר מאלף הוזלות אמיתיות במדף היוגורטים.

אז בפעם הבאה שאתם רואים מנכ"ל רשת שיווק מבטיח "לספוג" עבורכם את ההתייקרות, תבדקו טוב את החשבונית של אפריל. יכול להיות שהספיגה הזו היא רק הדרך שלהם לנגב את השאריות של מה שנשאר לכם בארנק.

תתעודדו, יכול להיות יותר גרוע

"אם הייתי אומר לכם לפני שנתיים שהמצב הכלכלי של ישראל ייראה ככה, לא הייתם מאמינים לי", אמר לנו השבוע בכיר במערכת. הוא התכוון לטובה. כלומר, לדעתו המצב הרבה יותר טוב ממה שהיינו מצפים אחרי יותר משנתיים של מלחמה בכל החזיתות. אופטימיות זה חשוב. הנתונים, לצערנו, מספרים סיפור אחר.

בחודשים הקרובים, לקראת הבחירות, רבים (כלומר, נתניהו וסמוטריץ') ינסו לשכנע אתכם שהמצב בעצם מצוין. שהמשק מתאושש, שיש אור בקצה המנהרה, שצריך רק עוד קצת סבלנות. כל מה שקרה הוא איזו "תקלה אסטרטגית". שלוש סקירות שהתפרסמו השבוע מראות כמה הסיפור הזה רחוק מהמציאות.

נתחיל מהאדם הפשוט. סקר שפרסם ארגון פעמונים מצא ש-67% מהישראלים דיווחו על פגיעה במאזן הכלכלי שלהם בעקבות מבצע "שאגת הארי". למעלה ממחציתם חוו פגיעה רחבה בהכנסות. 17% נכנסו למינוס, 11% נאלצו לקחת הלוואה ו-19% ויתרו על מוצרי בסיס. אצל המילואימניקים, אלה שאמורים להגן על כולנו, המצב גרוע עוד יותר: 30% נכנסו למינוס ו-27% לקחו הלוואה. ו-67% מהישראלים פשוט לא מאמינים שהמדינה תפצה אותם. קשה להאשים אותם.

נמשיך לעסקים. סקר מגמות בעסקים של הלמ"ס לחודש אפריל מראה תמונה קודרת. בסקר הזה שואלים מנהלי חברות אם המצב של העסק שלהם השתפר או הידרדר, והתשובות מחושבות למדד שנע בין פלוס 100 (כולם אומרים שהמצב מצוין) למינוס 100 (כולם אומרים שהמצב נורא). בענפי השירותים, המדד על היקף המכירות צנח למינוס 30. הפעם האחרונה שהוא היה שם? אוקטובר 2023. ענף המלונאות עמוק עוד יותר, עם מדד של מינוס 46 על מצב העסקים, ו-91% מבתי המלון מדווחים שהמצב הביטחוני פוגע בהם באופן חמור. גם אחרי הפסקת האש.

ולבסוף, הנתון שצריך להדיר שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות. בסקירה השבועית של בית ההשקעות מיטב, עולה ששיעור משקי הבית שהכנסותיהם גבוהות מהוצאותיהם ירד מ-35% עד 40% לפני כמה שנים ל-25% עד 30% בלבד. מספר דורשי העבודה (לא כולל חל"ת) זינק ב-24%. וההתאוששות מהמלחמה האחרונה חלשה יותר מזו שאחרי "עם כלביא", כי אין אות סיום ברור למלחמה.

הטיעון שזה יכול היה להיות יותר גרוע הוא מפלטו של הנבל. תמיד יכול להיות יותר גרוע. לא בטוח שזה מנחם את מי שמקבל עכשיו טלפון מהפקיד בבנק ששואל איך הוא מתכוון לסגור את המינוס.

מדינת ישראל משתמשת וזורקת

מזל טוב למדינת ישראל. אחרי חודשיים של גרירת רגליים, הצהרות ריקות ובעלי עסקים שראו את האופק הכלכלי שלהם נעלם בתוך ענני האבק של המלחמה, מליאת הכנסת נזכרה לאשר את מתווה הפיצויים "שאגת הארי". השאגה הזו, אם תהיתם, נשמעת יותר כמו פיהוק עייף של מערכת שנזכרה להתעורר רק כשהחמצן של העסקים כבר כמעט נגמר.

למה זה לקח חודשיים? כי במסדרונות האוצר ובוועדות הכנסת העדיפו לשחק "פינג-פונג" תקציבי. בזמן שעצמאים התחננו למקדמות כדי לשלם לספקים, בממשלה התעסקו בוויכוחים על אחוזי סבסוד שכר וניסו לוודא, חלילה, שאף בעל מכולת לא יקבל שקל אחד יותר מדי. התוצאה היא איחור אופנתי ומקומם, שמשאיר אלפי עסקים בעמדת נחיתות רגע לפני שהם בכלל יכולים להגיש את התביעה הסופית (שתיפתח רק ב-17 במאי).

מה לא נכנס (וכאן תתכוננו להתעצבן)? למרות הדיבורים על "מעטפת מלאה", שר האוצר הסיר ברגע האחרון סעיפים קריטיים. לא תמצאו פה הגדלה של הפיצוי לעצמאים מוחלשים, ורכיב השכר נשאר על 75% ולא עלה ל-90% כפי שדרשו הארגונים הכלכליים. ענפי התיירות, התרבות והאירועים - אלו שספגו את המכה הכי קשה וממשיכים לספוג אותה גם במאי -נשארו בלי מענה הולם להמשך הדרך.

חשוב להבחין: המתווה לעסקים גדולים בנוי על נוסחאות מורכבות של הוצאות ושכר, בזמן שלעצמאים קטנים מדובר ב"מענק סיוע" שאמור להיות פשוט יותר להבנה (אבל צנוע בהרבה). ה"פיתוי" הגדול כאן הוא המקדמות: רשות המסים מאפשרת לבקש מקדמה של עד 80% על סמך תביעות עבר (מ"חרבות ברזל" או "עם כלביא"). זה הפלסטר התורני שאמור למנוע קריסה מוחלטת של תזרים המזומנים.

בשורה התחתונה, המתווה הזה הוא המינימום ההכרחי שהגיע באיחור בלתי נסלח. הממשלה מתגאה בעלות של 7 מיליארד שקלים, אבל עבור העצמאי הקטן שרואה את חובות הארנונה נערמים בזמן שהוא מחכה ל-17 במאי, המספר הזה הוא רק כותרת בעיתון.

מצד אחד המדינה קוראת למילואימניקים ולעצמאים "אריות", ומצד שני היא משאירה אותם לרדוף אחרי הזנב של עצמם חודשיים שלמים בשביל לקבל את מה שמגיע להם בדין.