1. בעצם, אולי כדאי שלא תתעדכנו דרך פייסבוק

    לפני יומיים נשלח למערכת mako כסף צילום מסך מקבוצת פייסבוק ובו תמונה של שני קרמים זהים של חברת ניוואה, הנמכרים במחיר שונה ברשת סופרפארם. הרגיל נמכר ב-24.90 שקלים, והשני, שהאריזה שלו ממותגת עם צבעי הגאווה, כיאה למרצ'נדייז חודש הגאווה, תומחר בעשרה שקלים יותר ועלה 34.90 שקלים.

    מיד קמו כל הגולשים והחלו במלאכת ההשמצה. "עולה יקר להיות צבעוני", כתבה גולשת אחת, "מישהו צריך לממן את העיצוב הגרפי, לא?", עקץ גולש אחר. אחד הגולשים, שמתגורר ככל הנראה בגרמניה הגדיל לעשות וצילם את מחיר הקרם בחו"ל. כמה גולשים ניסו להסביר את הפערים וסברו שאולי האריזה המושקעת עולה יותר כי הרווחים הולכים לתרומה לעמותת איג"י לנוער הגאה, אף שזה לא צוין בשום מקום.

    בסופו של דבר, רגע לפני שהפוסט התפוצץ, פנינו לסופר פארם ושאלנו מה פשר התמחור. הם ענו לנו שהמחיר המקורי של המוצר היה 34.90 שקלים, ירד ב-10 שקלים, ובסניף הספציפי הזה פשוט לא עדכנו את המדבקות. לראייה הם הראו לנו את התמחור הזהה באתר של שתי האריזות: 24.90 שקלים.

    מה המסקנה אתם שואלים? לפעמים לא כל מה שרואים ברשתות החברתיות הוא בהכרח נכון, ושעדיף לבדוק רגע לפני שמתחילה כאן מחאת ניוואה 3.0.
    רומן אברמוביץ' (צילום: Mikhail Svetlov, getty images)
    רומן אברמוביץ'. עדיין מוגדר ישראלי | צילום: Mikhail Svetlov, getty images
  2. הדרכים הבטוחות להיכנס לרשימת האנשים העשירים בישראל

    את רשימת האנשים העשירים בישראל, שפרסם השבוע דה מארקר בפעם העשרים, אפשר לחלק לכמה חלקים (לא שווים, בהכרח): האנשים שירשו הון, ואז עשו ממנו הון גדול יותר (כמו שרי אריסון ואייל ועידן עופר), אלה שעשו את הונם בחו"ל ומבלים את רוב זמנם שם, אבל אנחנו ממשיכים לקרוא להם ישראלים בגאווה (מרים אדלסון, רומן אברמוביץ' ואפילו פרנק לאוי, מיליארדר אוסטרלי שבגיל 91 עשה עלייה) היי טקיסטים ותיקים יותר או פחות (גיל שוייד ואביגדור וילנץ), אנשי נדל"ן ואנשים שהשכילו להפוך למונופול בתחומם.

    מעטים מאוד הם החברים שם שלא נולדו עם פריבילגיה מוקדמת שהייתה יכולה לחזות את כניסתם לרשימה. בין אם מדובר בירושה משפחתית נכונה, בשירות הצבאי הנכון במעמד הנכון ולפעמים, מביש עוד להגיד, במוצא הנכון. העושר, מבטיחים לנו, מגיע מעבודה קשה. מבט ברשימה הזו מראה שהוא מגיע פעמים רבות בצוואה, במתנה או באמצעות קירבה לאנשים הנכונים בזמן הנכון. אנחנו לא כתבנו רומן אברמוביץ', זה בראש שלכם. אם הלכתם לעבודה ושילמתם מיסים, אפילו אם התאמצתם מאוד כדי להתקדם, כנראה שלא תקנו בקרוב פנטהאוז.

    עשירי ישראל, לעומת זאת, המשיכו להגדיל את הונם חלקם של המיליארדרים ברשימה הגיעה השנה ל-77 אחוזים מסך ההון של 500 העשירים. לפני 20 שנה היה מדובר ב-42 אחוזים. כן, אפילו בקרב העשירים אי השוויון צומח.

    אז מי הם עשרת האנשים העשירים בישראל? בראש הרשימה מככבת מרים אדלסון (27.5 מיליארד דולר), אחריה אייל עופר (16.5 מיליארד דולר), רומן אברמוביץ', שספגה מכה קשה השנה אבל עדיין שווה 10.55 מיליארד דולר, עידן עופר (9.03 מיליארד דולר), משפחת עזריאלי (8.442 מיליארד דולר), פטריק דרהי (7.58 מיליארד דולר), פרנק לאוי (7.29 מיליארד דולר), משפחת ורהיימר (7.22 מיליארד דולר) ושרי אריסון (6.815 מיליארד דולר).
    חבילות שטרות של שקלים (אילוסטרציה: lisa-skvo, shutterstock)
    הכסף זרוק על הריצפה | אילוסטרציה: lisa-skvo, shutterstock
  3. לא תאמינו איזו דרך חדשה מצאנו כדי לחסוך כסף

    בשקט בשקט נוצרת כאן מחאה חברתית בגרסה משודרגת. במקום לצאת לרחובות ולמחות - אנשים בוחרים במודע לשתף את ההוצאות בפייסבוק. המטרה: לקבל פידבק מאחרים ולהצית מחדש את הדיון בשאלה: למה כל כך יקר פה?

    עשרות אנשים משתפים פתאום בהוצאות שלהם, ובתמורה מגלים דברים מטורפים. לדוגמא: הם משלמים יותר מידי עמלות, הם יכולים לחסוך עשרות שקלים כל חשבון הסלולר שלהם, והם קונים בסופר יותר מידי דברים (כי זה היה במבצע). טירוף נכון? אם הם רק היו את הדברים האלה קודם.

    אבל הבעיה היא שאת העצות שקיבלתם מגולשים, בעבור שיתוף ההוצאות שלכם וחדירה לפרטיות, הייתם יכולים ולקבל, ולממש, גם לבד הרבה לפני כן. לא חסרים מדריכים ברשת שמסבירים לכם איך לקצץ בהוצאות, איך לחסוך כסף או איך להרוויח יותר. הבעיה היא שרק כשיש טרנד וזה פתאום נעשה מגניב אנשים מתעוררים ומתחילים לנסות לחסוך, בזמן שהם הפסידו כבר הרבה כסף בגלל שהם לא עשו את זה קודם.

    אז אם אתם צריכים לשלם לרייזאפ על השירות, למרות שאין צורך לשלם על מערכת - היום הבנקים מאפשרים חלוקת הוצאות לפי קטגוריות בחינם - תעשו את זה.  אנחנו מאוד בעד פישוט תהליכים, אבל במקביל בעד שתיקחו אחראיות לאורך זמן, ותעקבו אחרי ההוצאות שלכם גם כשזה יחזור להיות פחות מגניב וטרנדי בפייסבוק.
  4. יושבים על הגדר

    אי אפשר שלא לתהות אם ארוחת שישי בביתו של קבלן מורכבת מכך שהקבלן מזהיר את בני ביתו כל הזמן שתכף ייגמר האוכל, הם עומדים לרעוב ובכלל, עוד רגע התקרה מתמוטטת על ראשם. הקבלנים, לפחות כציבור, תמיד מזהירים מפני קטסטרופה, טוענים שהענף במשבר ואין ברירה, המחירים חייבים לעלות.

    כמו הכלכלן שמדי שנה מזהיר מפני נפילות בבורסה עד שפעם אחת הוא צודק ומוכתר כנביא, גם אזהרות הקבלנים לפעמים מתגלות כנכונות. בשאר הזמן דרושה בדיקה מעמיקה יותר.

    השבוע גילינו עד כמה רחוק מוכנים ללכת בוני הארץ, כשכתב mako שי לוי חשף שקבלנים מבקשים מהמשטרה ומהצבא להפסיק לתפוס שוהים פלסטיניים בלתי חוקיים, כיוון שהפעילות הזו (שאמורה להיות שגרתית), מרוקנת את אתרי הבנייה מפועלים. כתמיד צורפה אזהרה לפעולה המוזרה הזאת: בכל פרויקט יהיה עיכוב של חצי שנה. חבר שנכנס עכשיו לדירה שקנה באיחור של 8 חודשים מהתאריך המובטח תהה אם מדובר בעיכוב נוסף, או שהם כוללים את המבצע החדש במבצע הקיים.

    לא בטוח שהקבלנים ממהרים להצטרף לקמפיין "נועדנו לחיות יחד" שקורא לאחווה עם הפלסטינים ולחכות שכרמל שאמה הכהן יערוך עוד הצבעת פייסבוק שבה יחליט אם חופש הביטוי הוא ערך או המלצה. האמת היא ששב"חים עולים פחות. הרבה פחות.

    בניסיון להתגונן מהטענה המתבקשת הזאת, נשלף הטיעון לפיו "הישראלים לא מוכנים לעבוד בבניין". שמענו אותה מקבלנים כבר בתחילת שנות התשעים, וסביר להניח שהורינו שמעו אותה כשאנחנו היינו צעירים מדי.

    אלא שאז נזכרנו שאמנם הישראלים אוהבים לנהל יותר מלהיות פועלים, אבל עבודת בבניין (כמו עבודות כפיים אחרות), הוציאה לעצמה שם של עבודה פחות מכובדת. לא בצדק, כמובן. אבל חשוב מכך, היא עבודה מסוכנת. ככה זה כשעשרות פועלים נפצעים מדי שנה.

    ונזכרנו גם בניסיון של ישראלים כן להיכנס לענף, שנתקל בסרבנות של הקבלנים, שמעדיפים את העובדים שלהם זרים. אז אם הענף כולו מלא בעובדים זרים ובעודים בלתי חוקיים זולים, למה שייכנסו לשם ישראלים?

    נראה שהענף כולו על סף קריסה. רגע, אבל מה עם כל הקבלנים שקפצו לרשימת עשירי ישראל? ואלה שלא נכנסו לרשימה וסתם קונים למבורגיני לבת שלהם? אולי בעצם מישהו מרוויח טוב? מבחינת הקבלנים, עדיף שלא נשאל שאלות, ונמשיך לשלם את המשכנתא.
  5. למה אין פה מינימום היגיון?

    חוק שכר המינימום עבר השבוע בקריאה טרומית. אם החוק יצלח את כל המשוכות (והן רבות מאוד), שכר המינימום, שעומד כיום על 29.12 שקלים לשעה, יעלה ל-40 שקלים לשעה. על פניו מדובר חוק שנועד לעזור לשכבות החלשות באוכלוסייה להגדיל את השכר שלהם, ולהתמודד, ולו במעט, עם יוקר המחייה.

    אבל הנה מה שהחוק הזה באמת יעשה:
    יפגע בעובדים. עובד שמייצר למעסיק שלו תפוקה של 30 שקלים בשעה, ולא יצליח לייצר לו כעת יותר מ- 40 שקלים לשעה – הוא לא עובד שכדאי להעסיק אותו ולכן יפוטר.

    במקום להביא עובדים חדשים המעסיקים שמחפשים היכן לחסוך פשוט לא יגייסו עובדים חדשים, וילחצו על העובדים הקיימים לבצע עבודה של שני עובדים – אחרת גם הם יפוטרו. העובדים האלה , שגם ככה אין להם כוח מול המעסיק, לא יוכלו לסרב לדרישה ולכן ינוצלו.

    בנוסף מעסיקים יחפשו לחסוך על חשבון העובדים איפה שאפשר. זה אומר שהטבות שאינן מגולמות בשכר כמו אוכל וכדומה יופסקו. בנוסף המעסיק צפוי לוותר על הכשרות לעובד שיכולות לקדם אותו לעבר תפקיד בכיר יותר בעתיד ביותר שכר - מחוסר יכולת לשלם על ההכשרה כעת.

    יפגע בעסקים הקטנים. שכר המינימום יפגע פחות בעסקים הגדולים והרווחיים ויקשה על עסקים קטנים ורווחיים פחות, ולכן תהיה סכנה כי חלק מהמעסיקים יפשטו את הרגל.

    יפגע בלקוחות. מה אתם חושבים שיקרה ברגע שיש עליית מחירים במשק ובמקביל מעסיקים יאלצו לשלם יותר לעובדים? נכון! אנחנו הם אלו שניפגע. אנחנו נקבל פחות תמורה בעד הכסף שלנו, האיכות של המוצרים שאנחנו רוכשים תרד, והמחיר בעבור המוצרים ימשיך לעלות גם בגלל עליית המחיר וגם בגלל כיסוי התשלום לעובדים.

    מה צריך לעשות במקום? להוריד רגולציה, לפתוח את השוק לתחרות, לפרק מונופולים, ולהכניס שחקנים חדשים. אם עסקים ירוויחו יותר וידרשו לתת ליותר תפוקה, הכוח של העובד הקטן - זה שמקבל את שכר המינימום יגדל. אף מעסיק לא יוכל לוותר על עובדים בתקופות שהמכירות בשיא, ויאלץ להגדיל את השכר של אותו עובד כדי לא לפגוע בתפוקה. שוק חופשי.