אירופה נכנעת? איך מעצבת ההגירה המוסלמית מחדש את היבשת

מי שמטייל לאחרונה ברחובות פריז ימצא קבוצות שלמות של צעירים ברחובות עומדות חסרות מעש ומדברות. לכאורה מראה שגרתי למדי אלא שהשפות השולטות הן צרפתית, ערבית, סומלית – שמתערבבות זו בזו. זהו תמצית השינוי שעובר על היבשת כולה.

פעם אירופה הייתה היבשת שקבעה את הקצב לעולם כולו, המולדת של הפילוסופיה המודרנית, מהפכות המדע והתעשייה, מקור השראה לאמנות, לאדריכלות ולאידיאולוגיות ששינו את פני האנושות. אירופה הייתה לבו הפועם של המערב. היום, פחות ממאה שנה אחרי שהצליחה להשתקם מהריסות מלחמות העולם, היא שוב ניצבת מול גורל לא ברור. הרחובות בפריז, ברלין או שטוקהולם נראים אחרים; ילודה מקומית מתכווצת אל מול גלי הגירה מוסלמית שמעצבים מחדש את דמות הערים; כלכלה שמתקשה להתרומם; מערכות פוליטיות חבולות; ושאלת הזהות שמרחפת מעל הכול – האם אירופה נשארת אירופה, או שהיא מחליקה אל עידן חדש שבו האיזון משתנה מן היסוד.

מרדכי הרוש, מנכ"ל פלקון קפיטל, מציג את הדברים בחדות: "אירופה רואה את עתידה מול העיניים – הילודה המקומית צונחת, וההגירה המוסלמית הופכת להיות עמוד השדרה הדמוגרפי. זה כבר לא עניין תאורטי של נתונים באקסל. זו מציאות שמעצבת מחדש את הכלכלה, את הפוליטיקה ואת הזהות".

בגרמניה, מספר הלידות נמוך ממספר מקרי המוות, ושיעור הפריון סביב 1.38 ילדים לאישה – רחוק מהנדרש לשימור אוכלוסייה יציבה. באיטליה המצב חריף אף יותר, שיעור פריון של 1.18 בלבד, וכמעט רבע מהאוכלוסייה מעל גיל 65. בצרפת הילודה נשחקת לשפל היסטורי – מספר הלידות השנתי הנמוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. במקביל, שיעור המהגרים המוסלמים עולה בהתמדה. התוצאה ברורה: קצב הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה המקומית מתעכב, בעוד קהילות מוסלמיות גדלות בקצב מהיר יותר ומשנות את יחסי הכוחות.

שחר חן, מנהל השקעות בפלקון קפיטל, מנסח זאת במילים חדות: "כשאתה מסתכל על מאקרו, הדמוגרפיה היא הבסיס של הכול. פחות צעירים אירופאים, יותר מהגרים מוסלמים – המשמעות היא שינוי במאזן המיסוי, שינוי בהרכב הצרכנים, שינוי בבחירות הפוליטיות. זה לא תרחיש עתידי רחוק – זה כאן ועכשיו".

שיעורי ילודה גבוהים יותר בקרב משפחות מהגרים יוצרים שינוי ביחסי הכוחות. ערים שלמות מקבלות צביון חדש, בתי ספר מתמלאים בילדים דוברי ערבית, והשיח הציבורי מתמקד יותר ויותר בשאלת הזהות. "כשאתה מסתכל קדימה, זה לא רק כמה ילדים נולדים – זה מי הילדים האלה. מי נכנס לשוק העבודה, מי משלם מיסים, מי מצביע. זה משנה את כל המפה", אומר חן.

המציאות הזו יוצרת שבר חברתי ופוליטי. ההגירה הגדולה, בעיקר ממדינות מוסלמיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, יצרה קהילות ענק בשולי הערים. בפריז ובמרסיי, בפרברים של ברלין, בשכונות של שטוקהולם – נולדו אזורים שלמים שבהם הזהות המקומית מתחלפת בזהות חדשה. נועם מדר, שותף בקרן Opportunity גלובל, מחדד את הסכנה: "אם אירופה לא תדע לשלב את המהגרים האלו בשפה, בתעסוקה ובחינוך, היא לא רק תאבד דור שלם – היא תאבד את עצמה. השאלה היא אם ההגירה הזו הופכת למנוע צמיחה או לפצצה מתקתקת".

איזון בין הצורך בכוח עבודה זול לבין החשש מאובדן שליטה

באי למפדוזה שבדרום איטליה, סירות עץ מאובקות מגיעות מדי שבוע. עשרות מהגרים, רבים מהם מוסלמים מצפון אפריקה, נדחסים לתוך מרכזי קליטה מאולתרים. הרשויות מנסות לעמוד בעומס, אך התורים הארוכים והמתח ברחובות משדרים תחושת חוסר שליטה. ברומא מבינים שהנושא הזה לא יכול להיפתר במדיניות מקומית בלבד ודוחפים להסכמות ברמה אירופית – אך שיתופי הפעולה מול מדינות מוצא ומעבר מתקשים להחזיק מעמד לאורך זמן.

בברלין, הקיץ האחרון סימן נקודת רתיחה. מאות הפגינו נגד "הקשחת הגבולות", אחרים יצאו לתמוך בממשלה בדרישה לצמצם את הזרם. בו זמנית, חברות הנדסה מתלוננות שאין להן מספיק עובדים טכניים, ומבקשות להקל על קליטת מהגרים. מדר מזהיר: "זו הדילמה האירופית בהתגלמותה. אם סוגרים את השערים – חסרים עובדים. אם פותחים – יוצרים מתח חברתי ופוליטי. הקונפליקט הזה הוא לב־לבו של המשבר".

הקושי ניכר בשוק העבודה. בריטניה מנסה להחיל "בריט־קארד" – זהות דיגיטלית לכל עובד – כדי לפקח על ההגירה. הרעיון הוא שקיפות וניהול חכם, אבל בשטח המציאות מורכבת יותר: ענפי הטיפול הסיעודי והרווחה תלויים כבר היום בעובדים זרים, בעוד פרצות במערכת הוויזות יוצרות הונאות עצומות. גרמניה, כאמור, מהדקת גבולות ממזרח אך נאלצת להכשיר מהגרים במהירות כדי לסתום חורים בתעשייה. בכל מקום – בין אם זה בצרפת, בסקנדינביה או בהולנד – עולה אותה שאלה: איך לאזן בין הצורך בכוח עבודה זול ובין החשש מאובדן שליטה חברתית.

אבל הדמוגרפיה אינה עומדת לבדה. כבר למעלה משני עשורים אירופה מתקשה להאיץ את הפריון. בעוד ארצות הברית משקיעה בטכנולוגיה, יזמות וחדשנות, היבשת נשענת עדיין על תעשיות מסורתיות: רכב, פלדה, כימיקלים. רגולציה כבדה חונקת יזמים, והחוב הציבורי הולך ותופח. בצרפת, העלאת גיל הפרישה הפכה למוקד עימות אלים ברחובות. באיטליה, יחס החוב־תמ"ג הוא נתון כמעט קבוע שמרחף כמו עננה. בגרמניה, יצרני המכוניות מתלוננים על תחרות אסייתית ועל מחירי אנרגיה שלא מאפשרים תחרות הוגנת.

הרוש מתאר את זה במילים ברורות: "אירופה מנסה להחזיק מודל של רווחה רחבה בלי בסיס דמוגרפי וכלכלי שיכול לתמוך בו. זה כמו לנסות להחזיק בניין ישן עם יסודות סדוקים. אם לא עושים רפורמות עמוקות – בסוף זה קורס".

האנרגיה, שהייתה אמורה להפוך לנקודת יתרון סביבתית, הפכה לכאב ראש. הניסיון להיגמל מנפט וגז רוסיים יצר תלות חדשה בייבוא יקר, והמעבר לאנרגיה מתחדשת איטי ומסורבל. מדר מזהיר: "חברה אירופית שמשלמת פי שניים על חשמל מול מתחרה אמריקאית או סינית – פשוט לא יכולה להתחרות. היא תסגור מפעל ותעבור החוצה. זו לא אידיאולוגיה, זו מתמטיקה".

מלחמת אוקראינה–רוסיה חשפה עד כמה היבשת פגיעה. על הנייר, האיחוד מפסיק לקנות גז רוסי. בפועל, עסקאות עקיפות וייבוא חלופי הופכים את המערכת למסורבלת ויקרה. המעבר לאנרגיה ירוקה דורש תשתיות שלא קיימות עדיין. בינתיים, מפעלים קטנים ובינוניים נאלצים להתמודד עם חשבונות חשמל כפולים ומעבירים את העלות לצרכנים.

נועם מדר מחדד את הבעיה: "זה לא רק חשמל. זו תחרותיות. ברגע שעלות האנרגיה באירופה גבוהה בצורה משמעותית מול ארצות הברית או סין, התעשייה פשוט בורחת. וזה קורה כבר היום – חברות מעבירות קווי ייצור החוצה".

הפוליטיקה עולה לאירופה מיליארדים

בתוך כל זה, הפוליטיקה האירופית מאבדת יציבות. המפלגות המסורתיות מתקשות לייצר רוב יציב. מפלגות ימין קיצוני, שמבוססות על התנגדות להגירה ועל קריאה להחזיר סמכויות מבריסל, צוברות כוח. בצרפת, מרין לה פן כבר נתפסת לא כאיום אלא כאפשרות ריאלית. בהולנד, המפלגה הלאומנית זוכה להצלחה בבחירות. בשבדיה, המתח סביב מהגרים הפך לנושא המרכזי של הקמפיינים.

חן מתאר את התוצאה הכלכלית: "השווקים לא מחכים לפתרונות. כל פעם שממשלת אחדות מתפרקת או שקואליציה שברירית נופלת – פרמיות הסיכון נפתחות. זה עולה לאירופה מיליארדים רק בגלל הפסיכולוגיה של חוסר יציבות".

ועדיין, בתוך ים האתגרים, לא הכול שחור. ענף היוקרה האירופי – שמות כמו LVMH, Hermès וגוצ'י – ממשיך לשגשג גם כשהשווקים רועדים. מותגים אלו מוכרים בכל העולם, מייצרים תזרים חזק ושומרים על תעסוקה מקומית.

תשתיות הרכבות המהירות והתחבורה הציבורית מעניקות לאירופה יתרון מוחשי: זמני נסיעה קצרים, פחות פקקים, יותר פריון. ובתחום ה־Deep Tech , למרות כל הקשיים, נבנים מרכזי מצוינות אמתיים: רובוטיקה, חומרים מתקדמים, יישומי חלל. הרוש מנסח זאת באופטימיות זהירה: "זה לא יביא צמיחה מחר בבוקר, אבל זה בונה עתיד. אם יש משהו שאירופה תמיד ידעה לעשות – זה לחשוב עשרים שנה קדימה".

המאבק האמיתי של אירופה הוא לא רק במספרים ובתחזיות. הוא במציאות חיה: איך משתלבים ילדים מוסלמים במערכת החינוך, איך מחברים עובדים מהגרים לשוק התעסוקה, איך שומרים על אמון ציבורי בזמן שמפלגות קיצון צוברות כוח.

"השאלה היא אם היא מצליחה להפנים בזמן את מפת הסיכונים החדשה – ובראשה גלי ההגירה המוסלמית והפצצה הדמוגרפית – ולפעול בהתאם", מסכים חן. "אם היא תצליח לאזן, היא עשויה להפוך את האתגר להזדמנות. אם תיכשל, הקריסה לא תהיה דרמטית ברגע אחד, אלא סדרה של החלטות קטנות, דחיות ותיקונים חלקיים – עד שיבשת שלמה תמצא את עצמה חלשה מכפי שהייתה אי פעם".

מדר מסכם: "אירופה לא תיפול ברגע אחד, וגם לא תזנק ברגע אחד. היא תיבחן בשורה של החלטות קטנות – במדיניות ההגירה, באנרגיה, ברגולציה, בהשקעות. אם היא תדע להפוך את ההגירה להזדמנות ולבצע רפורמות אמיצות – יש לה עתיד. אם לא, הקריסה תהיה שקטה, הדרגתית, כמעט בלתי מורגשת – עד שיום אחד נבין שהיבשת ששלטה בעולם הפכה לשחקן שולי".