ביום הבחירות לכנסת ה-20 יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו בקמפיין גוועלד נוסף, כזה שהפך מאז לעניין שבשגרה בכל יום בחירות: הערבים, כך זעק, נעים בכמויות אדירות לקלפי. ואיך הם נעים לשם? באוטובוסים! נתניהו זמן רב לא נסע באוטובוס (אם בכלל) ובטח שלא נסע בקו אוטובוס ביישוב ערבי, כי אם היה מנסה - היה מתקשה למצוא כזה.
תוצאות אותו ערב בחירות גילו שהערבים לא נהרו לקלפי ובטח שלא באוטובוסים וגם היום, שש שנים אחרי, ערב הבחירות לכנסת המי יודע כמה ולמרות הבטחות ממשלה חוזרות ונשנות, הערבים ממשיכים להמתין לאוטובוס שקרוב לוודאי לא יגיע.
כן, בישראל אזרח יהודי שווה פי 2.5 בערך מאזרח ערבי, לפחות בכל הנוגע לתחבורה ציבורית. זה לא שהתחבורה הציבורית ביישובים היהודים היא משהו להתפאר בו, ובכל זאת - בכמחצית מהערים הערביות לא קיים אפילו קו אוטובוס אחד בתוך העיר.
דמיינו - ערים עם מעל 20 אלף תושבים שלא ניתן לנסוע בהן לטיפת חלב, לחברים המתגוררים בשכונה הסמוכה, לסופר או לסניף הבנק המקומי. וגם בערים שבהן פועל קו עירוני - הוא לרוב משרת שיעור זניח מהתושבים, כי הוא נוסע רק בכביש ראשי ולא נכנס לשכונות, או כי תדירויות הנסיעה שלו והיעדים שאליהם הוא מגיע לא באמת משרתים את צרכי התושבים.
כך, נאלצים האזרחים הערבים להיעזר ברכב הפרטי לכל נסיעה ולכן לא פלא שאחוז תאונות הדרכים שבהן מעורבים ערבים הוא כמעט כפול מיחסם באוכלוסייה. בנוסף, ריבוי הנסיעות ברכב הפרטי סותם את צירי התנועה ביישובים הערבים ולא מעט ממקרי אלימות מקורם בכביש, שלא לדבר על זיהום אוויר והשפעות שליליות נוספות.
מחקר שפירסמנו השבוע בעמותת "סיכוי" ערך השוואה בין רמת שירות התחבורה הציבורית ביישובים ערבים ליישובים יהודים דומים. תוצאות המחקר חושפות את עומק הפער העצום בין שתי אוכלוסיות אלו.
היישובים הערביים סובלים ממיעוט קווים, תדירות נסיעות נמוכה ומבחר יעדים מצומצם מאוד. כך למשל בצפת, יישוב שבו מתגוררים 35 אלף תושבים, פועלים לא פחות מ-26 קווים עירוניים - פי 13 מהעיר טמרה, שבה מספר תושבים דומה ו-2 קווים עירוניים בלבד, כשאחד מהם הוא קו תלמידים שפועל בשעות הבוקר והצהריים בלבד.
גם הגישה לתחנות האוטובוס קשה הרבה יותר. ביישובים ערביים והתושבים נאלצים לצעוד מרחק רב יותר כדי להגיע לתחנת אוטובוס. יש יותר תושבים ביישוב אכסאל, למשל, שצריכים ללכת מעל ל-5 דקות רק כדי להגיע לתחנה, מאשר תושבי אור עקיבא שהתחנה נמצאת להם מתחת לבית.
יש יותר תושבים ביישוב אכסאל, למשל, שצריכים ללכת מעל ל-5 דקות רק כדי להגיע לתחנה, מאשר תושבי אור עקיבא שהתחנה נמצאת להם מתחת לבית
להיעדר שירותי תחבורה ציבורית ביישובים הערבים השפעה קריטית על אפשרות קבלת שירותים בסיסיים - כך נפגעת הגישה למוקדי תעסוקה והשכלה גבוהה, שירותי בריאות אינם נגישים ומהאוכלוסייה הערבית בישראל שמאופיינת בשיעור צעירים גבוה, נמנעת האפשרות להגיע למוקדי בילוי ופנאי.
בסוף שנת 2015 החליטה הממשלה לתעדף ישובים ערביים בתקציבי תחבורה ציבורית, במטרה להביא לרמת שירות זהה בין ישובים יהודים וערבים (החלטה 922). מאז ועד היום הזרימה הממשלה סכומים גבוהים על מנת לעמוד ביעד, אולם גם 6 שנים אחרי פערי רמת השירות ותשתיות הכבישים גדולים.
ממשלת ישראל הניחה כי די בתעדוף תקציבי במשך שנים ספורות על מנת לגשר על פערים שנוצרו במשך 70 שנות הזנחה. על מנת לעמוד ביעד שהציבה לעצמה ממשלת ישראל דרושה תכנית ארוכת טווח הכוללת השקעה כספית גדולה פי כמה בשירות תחבורה ציבורית ובתשתיות כבישים. השקעה זו תניב אפשרויות תעסוקה רבות יותר, גישה למרכזים להשכלה גבוהה, קבלת שירותי בריאות ומגוון פעילויות תרבות ופנאי.
כל אלו ישרתו לא רק את תושבי היישובים הערבים, אלא את כולנו. קידום הכלכלה הישראלית ורווחת התושבים כולם תלויה במידה רבה בשיעור המועסקים והאקדמאים בקרב התושבים הערבים בישראל, המהווים כחמישית מהאוכלוסייה. לכן את מחיר היעדר תחבורה ציבורית יעילה ביישובים הערבים משלמים כולנו ולא רק התושבים הערבים.
עכשיו כשנתניהו זיהה את המצביע הערבי כפוטנציאל אלקטורלי ולא רק ככלי ניגוח פוליטי, אולי הוא יפנה לבייס הפוליטי החדש שלו ויעודד אותו לנהור לקלפיות באוטובוסים, רק כדי לגלות שגם שש שנים אחרי אותה החלטת ממשלה, כדי שהאוטובוס ייצא מהתחנה צריך אוטובוס... וגם תחנה.
רועי ברק הוא רכז פרויקט תחבורה ציבורית בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה