המשפט הזה הוא הטעות הכי גדולה שתעשו בעסק שלכם

יש לא מעט סכסוכי שותפים שמתחילים בלי דרמה: מישהו מביא רעיון, מישהו מביא קשרים, מישהו מביא כסף, ועל השולחן יש תחושה בסיסית של אמון. הבעיה היא שבשלב הזה בדיוק קל לדלג על הדברים הפחות נעימים - מי מחזיק זכות חתימה, איך מתקבלות החלטות, מה קורה אם צד אחד לא עומד בהתחייבויות, ואיך נפרדים בלי לפרק את העסק.

בספר "סכסוכי שותפים בעולם העסקי" של עו״ד משה כאהן, מדגימים איך החלטה אחת, חתימה אחת, או ויתור קטן על שליטה, יכולים להפוך חלום עסקי למאבק הישרדות.

הפרופסור והסטודנט: הפטנט עבר, השליטה נעלמה, והחוב נשאר

פרופ׳ אהרוני, איש אקדמיה במשך חמישים שנה, נשא חלום ישן: להפוך פטנט רשום למוצר טכנולוגי אמיתי. הוא פגש את ליאור, סטודנט מצטיין לתואר שני בהנדסה, שהרשים אותו במחקר מורכב, חשיבה מחוץ לקופסה, חריצות וקשר שהפך קרוב בהרבה מיחסי מרצה סטודנט רגילים. באחת השיחות הפרופסור הזכיר את הפטנט, וליאור זיהה את ההזדמנות.

ליאור הציע להקים חברה משותפת שתפתח מוצר על בסיס הפטנט, ושכנע את הפרופסור להצטרף למיזם "תמריא לשחקים" עם הבטחה ברורה: ליאור יעשה את כל העבודה והפרופסור "רק יספור את הכסף בדרך לבנק". על פניו, זה נראה כמו דיל חלומי, במיוחד למי שהודה שאין לו ניסיון עסקי.

ההסכם כלל שלושה סעיפים דרמטיים: בעלות שווה בחברה, העברת זכויות הפטנט מיידית לחברה כדי שמשקיעים יראו נכס מהותי, ושכר חודשי לליאור של 20,000 שקלים ברוטו עבור ניהול החברה.
ואז התחילו האורות האדומים. מהרגע שהפכו לשותפים, ליאור מידר את הפרופסור וסיפק עדכונים עמומים בטענה שהוא עסוק בפגישות שיווק וטכנולוגיה. אחרי שישה חודשים בלי משקיעים, ליאור הציע קו אשראי בנקאי עד מיליון שקלים, כשהבנק דורש ערבות אישית של שני השותפים. הפרופסור היסס, אבל לא רצה לוותר על החלום, וחתם.

כשהאשראי הועמד, ליאור החל לפעול לבד: שכר משרדים, גייס עובדים, ומשך את משכורת הניהול מתוך כספי הבנק, כשהוא משתמש בזכות החתימה שלו בחשבון החברה, אותו אשראי ששניהם ערבים לו. כשהפרופסור הגיע למשרדי החברה ושאל אם עדיין יש סיכוי להצלחה אחרי ההשקעה בפיתוח ובכוח אדם, ליאור ענה חד משמעית: "לא". ואז מגיע הרגע הכלכלי הכי כואב, לליאור אין נכסים או מזומנים, כך שהבנק צפוי לדרוש את פירעון ההלוואה מהפרופסור, מכוח ערבותו האישית.

"אתה זקן, לך": החתן שהפך לפנים של החברה וניסה לסלק את המייסד בלי לשלם

יעקב בנה בעשר אצבעות עסק היי טק קטן, עשרה עובדים בלבד, אבל כזה ששגשג עד כדי כך שכולם חיו ברמה גבוהה מאוד. העסק נשען על לקוחות גדולים וקשרים אישיים שטיפח עם השחקנים המרכזיים בתחום. ואז נכנסה המשפחה למשוואה: בתו שרית ביקשה לשלב את בעלה יריב בעסק. יעקב לא העריך אותו, אפילו כינה אותו "כלומניק", אבל הסכים לשלב אותו בתפקיד שנראה לו "מינימום נזק".
יריב, עם חזות מרשימה והופעה נאה, התחיל כ"עוזר אישי" שמצטרף לפגישות חשובות. עם הזמן מעמדו שודרג: 25% מהמניות וסמנכ״ל שיווק ומכירות. בפועל הוא הפך ל"פנים של החברה" מול הלקוחות, ובמשך תקופה ארוכה עבד מאחורי הקלעים כדי לבסס כוח, לבודד את יעקב, וליצור קשרים אישיים עם עובדים ולקוחות, כולם שמחו לעבוד איתו, בזמן שיעקב לא חשד.
ואז הגיע המפץ. כשיעקב הגיע לגיל 70, יריב הטיח בו בפגישה: "אתה זקן, לך". בשלב הזה יריב כבר השלים השתלטות בכוח, בלי עוגן משפטי ברור, אבל מספיק חזק בעיני העובדים והלקוחות כדי להפוך למנהל הכל יכול. הוא קצב את ימיו של יעקב בעסק ונתן לו ימים ספורים לארוז ולפנות את המשרד. המהלך היה קיצוני: יריב דרש לסלק את יעקב בלי תמורה על מפעל חייו, מתוך הנחה שיעקב ייכנע כדי לא לסכן את יחסיו עם הבת ושלושת הנכדים.

יעקב הגיע לעורכי דין עייף ומאוכזב, כשהוא מבין שגם שרית כנראה לא תצא נגד בעלה, ואולי אף תומכת במהלך. הוא החליט להילחם על פתרון ריאלי: מכירת אחזקותיו ליריב בשווי הוגן. הפנייה לבית המשפט הובילה לצווי מניעה שמנעו מיריב לפנות באופן חד צדדי ללקוחות ולעובדים או לנהל את העסק לבדו. לאחר שעתירות יריב נדחו, יעקב ניהל משא ומתן מעמדת כוח. בסוף הושג הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין: יעקב מכר את חלקו בשווי ריאלי, התשלומים נפרסו על פני עשר שנים, ונקבעו מנגנונים לשמירת ערך החברה ובטוחות לקיום ההסכם.

אהבה, טכנולוגיה, ואז נעילת חשבון הבנק: "היינו מסונוורים"

צ׳רלס, יהודי אמריקאי גרוש ואמיד, מקושר היטב למשקיעים במיאמי, הכיר את נעמי הישראלית באפליקציית היכרויות, והפך לנוסע מתמיד על הקו בין מיאמי לתל אביב. נעמי, שראתה את עצמה אשת עסקים למרות חוסר ניסיון, הכירה לו את יואב, ידיד "גאון" מהטכניון, דוקטורנט שפיתח מיזם שנראה כהבטחה חסרת תקדים.
צ׳רלס התלהב מהר. כבר בפגישה הראשונה בלובי מלון הוא חתם על זיכרון דברים והעביר ליואב מקדמה של 70 אלף דולר לרישום בקשה לפטנט. אחר כך פנה לחבריו, משקיעים יהודים מדרום פלורידה, והדביק אותם באמונה שזה סיפור הצלחה בטוח.

כאן מגיע סעיף שהרבה משקיעים היו אמורים לעצור בו. יואב דרש 3 מיליון דולר תמורת 20% מהחברה, אבל עמד על כך שזכויות ההכרעה בכל פורום, דירקטוריון או אסיפה יהיו בידיו בלבד. צ׳רלס ויתר מרצון על שקיפות, על זכות לעיין במסמכים ועל כל פיקוח על שימוש בכסף. אפילו עורך הדין שניהל את העסקה, וייצג את שני הצדדים, הזהיר אותם במפורש שאילו היה במקומם היה מוותר על ההשקעה, אבל הם הסכימו להעביר את כל הסכום בבת אחת, בלי אבני דרך.

חודש בלבד אחרי שהמיליונים נכנסו לחשבון, יואב החל למשוך סכומים גדולים בלי הסברים ובלי חשבוניות. כשניסו ללחוץ, הוא הגיב בזעם וטען שהם מפריעים לפרויקט, ואז ניצל את כוחו כדי לפטר את נעמי מהדירקטוריון. צ׳רלס ונעמי מצאו את עצמם בחוץ, יואב חסם להם גישה לצפייה בחשבון הבנק דרך האינטרנט, ושכר צוות עובדים נאמן לו שמסתיר מהמשקיעים מידע. צ׳רלס, שגייס את חבריו, נקלע ללחץ אדיר מצד קבוצת המשקיעים שדורשת להבין לאן נעלם הכסף.

כשהם הגיעו לייעוץ, הובהר להם עד כמה מצבם חמור: בגלל ההסכמים החד צדדיים עליהם חתמו, הם כמעט בלי זכויות משפטיות, ונאמר להם משפט שהפך לסיכום מצמרר של העסקה כולה: "במצב הנוכחי, באקדח שלכם יש רק כדור אחד ממש".

הסיפור האמיתי שמאחורי שלושת המקרים

בשלושת המקרים לא מדובר רק ברגש, תמימות או משפחתיות. זה סיפור על מבנה כוח: מי מחזיק בזכות החתימה, מי שולט בדירקטוריון, מי ערב אישית, מי קובע את כללי המשחק, ומי יכול ביום אחד לסגור ברז מידע או כסף. אצל הפרופסור, הערבות האישית על קו האשראי הפכה אותו לכתובת היחידה לבנק. אצל יעקב, היעדר עוגן שמגדיר גבולות ומנגנון יציאה אפשר השתלטות עד לרמה של "ארוז ותצא". אצל צ׳רלס, הוויתור מראש על שקיפות ופיקוח, בתוספת העברת כל הכסף בפעם אחת, יצר מצב שבו המייסד נועל את הדלת והמשקיעים נשארים מחוץ למסך.

שלושת המקרים הללו הם תזכורת לכך שלפעמים ההבדל בין "שותפות שממריאה" לבין "מלחמה על שאריות" מתחיל בסעיפים הקטנים בהסכם המייסדים, אלה שמדלגים עליהם כי "אנחנו חברים". המחיר של הדילוג הזה, ואת מה שקורה כאשר שותפות בעסק מבוססת על רגשות של חוסר נעימות ועל האמונה ש"יהיה בסדר" היא נורת אזהרה לכל אדם שחושב להקים עסק או להכניס שותפים לעסק קיים.