לטייל בהודו על חשבון החברים: בקיבוץ סמר בערבה לא חייבים לעבוד והכסף זורם לכולם
החברים בקיבוץ סמר בערבה לא חייבים לעבוד, כל אחד מהם מכניס לקופה המשותפת כמה שמתאים לו וגם מבזבז כמה שהוא רוצה. משפחת הולצר אפילו טיילה בהודו שמונה חודשים על חשבון כולם, "והכול היה טוב", אומרים שם. האם מדובר בגן עדן או שמתחת לפני השטח המתח מבעבע? חברי סמר נחשפים בפעם הראשונה

לפני 20 שנה החליטו בני הזוג איילת (58) ואסף הולצר (64), חברי קיבוץ סמר בערבה, לקחת פסק זמן מהחיים ולטוס לשמונה חודשים בהודו עם שלושת ילדיהם יובל, נעמה והילה (אז בני 11, 8 ו־5). "רצינו לצאת למסע משפחתי במקום ובסביבה אחרים ולהיות מחוברים לקהילה המקומית", מספר אסף. "בהסתכלות לאחור, זה אחד הדברים הכי משמעותיים שעשינו כמשפחה. זה בנה אותנו יחד וכל אחד לחוד. נפתחנו לנופים ולתרבויות יוצאי דופן. התחברנו בינינו".
נסיעה מסוג זה היא תמיד יוצאת דופן, בטח בעבור קיבוצניקים. אבל במקרה של משפחת הולצר היה בה משהו חריג עוד יותר. עלות הנסיעה, 60 אלף שקל, מומנה כמעט במלואה בידי הקיבוץ. זה לא היה מתקציב שניתן מראש למשפחה ולפי תור, כפי שקורה בדרך כלל בקיבוצים שיתופיים, כי אם בכרטיס האשראי של הקיבוץ שאסף לקח עמו להודו. "הייתי בקשר עם הגזבר בזמן הטיול, וזה היה בסדר", הוא נזכר.
שמעתם נכון. משפחת הולצר טסה להודו עם כרטיס אשראי של הקיבוץ - תקופה שבה גם לא עבדה ולא הכניסה כסף לקופתו המשותפת.
אלא שסיפור כזה יכול להתרחש ככל הנראה רק בסמר, הקיבוץ שנוסד בשנות השבעים על עקרונות של חופש, שותפות ואמון הדדי - שאולי התאימו לתקופה ההיא, אבל באופן פלאי הצליחו להשתמר עד היום.
כשהוא קם הקופה המשותפת הייתה תיבת עץ עמוסת שטרות. "זו הייתה קופת עץ קטנה שהונחה בתוך ארון, והיה מפתח שהוחבא מתחת לאבן", מספר פרופ' אמיר הר-גיל, ממייסדי סמר. "לקיבוץ היה חשבון בנק שבו הופקדו המשכורות, אם היו, ומה שנשאר אחרי כיסוי המחויבויות השוטפות הלך לקופה". כל מי שהוציא כסף רשם על פתק קטן כמה נשאר, מבלי לציין את שמו. "היו פעמים שבאתי לקופה ולא נשאר שם כלום", הוא נזכר.

היום מדובר בחשבון בנק של ממש, שכל אחד מהחברים מכניס אליו כמידת יכולתו וגם לוקח לפי הצורך באמצעות כרטיס האשראי שלו שמחובר לחשבון המשותף. "ברוב הקיבוצים הקבוצה באה לפני הפרט", מסבירה איילת. "אצלנו הפרט הוא במקום הראשון".
גם אז וגם היום התנועה הקיבוצית מכנה את סמר "קיבוץ אנרכיסטי", יש המכירים אותו כ"מקום שבו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה", והחברים נוטים לכנות אותו "הקיבוץ האינדיבידואליסטי הראשון". החלטות מתקבלות ברוב קולות, אבל הן בגדר המלצה בלבד, ומי שיש לו רכוש במקום אחר או כסף מירושה - לא צריך לשתף אותו עם שאר החברים. בסמר לא שואפים למה שלא קיים ממילא: שוויון גמור בין כולם.
אחרי נסיעה של כמעט ארבע שעות מהמרכז דרומה, מרחק 34 ק"מ מאילת, הגענו לשם כדי לגלות איך הצליח קיבוץ קטן, אי ירוק בלב מדבר, לפצח את השיטה שתאפשר לכל אחד מחבריו לבחור אם ואיך לעבוד וכמה כסף לבזבז, ואם אכן זה המתכון למה שהרבה מחבריו מכנים "הכי קרוב לגן עדן".
חברי סמר חושפים בפעם הראשונה, באופן מלא וגלוי, את אורחות חייהם המיוחדים.
הכול התחיל בכלל בתל אביב
