מה יותר כדאי לכם? להיות עשירים או מאושרים?

אבנעזר סקרוּג' הוא בין הדמויות הזכורות ביותר מיצירתו של צ'רלס דיקנס - התגלמות מושלמת של תאוות בצע ורדיפת עושר על חשבון כל דבר אחר. בסיפור "מזמור חג המולד", סקרוג' זוכה לביקור של שלוש רוחות רפאים שמראות לו תמונות מהעבר, מההווה ומעתיד אפשרי. זהו עתיד שבו סקרוג' מת, והרוח מאפשרת לו לצותת לשיחות של אנשים על אודותיו: הם שמחים שסקרוג' איננו ובזים לזכרו, הם נטולי חרטה על כך שגנבו את חפציו, והם חשים הקלה על שהם פטורים מנוכחותו המקוללת בחייהם. סקרוג' רואה את ההשלכות ארוכות הטווח של החלטותיו, מתחרט עליהן, מתחנן להזדמנות נוספת ומקבל אפשרות לתקן את דרכיו.

סקרוג' שיחק משחק שאת כלליו קבעו אמות המידה החברתיות - שמעצימות את האינסטינקט הטבעי שלנו להיררכיה ומובילות אותנו למרדף חסר פשרות אחר כסף, מעמד וכוח. אבל החיזיון שהראה לו את עתידו בטווח הארוך הבהיר לו שאף אחד מהדברים האלה אינו חשוב באמת, ושחיים המתנהלים על פי אמות מידה שמוכתבות בידי אנשים אחרים מאבדים את טעמם. הוא הבין, לפני שיהיה מאוחר מדי, שהמפתח לחיים מצליחים הוא חֶברה טובה ומערכות יחסים משמעותיות.

איכות הדברים שאתם חותרים להשיג קובעת את איכות חייכם. אנחנו חושבים שדברים כמו כסף, מעמד וכוח יסבו לנו אושר, אך זה לא מה שקורה. ברגע שאנחנו משיגים אותם, אנחנו לא מסופקים. אנחנו רק רוצים עוד. הפסיכולוגים פיליפ בּריקמן (Brickman) ודונלד ט' קמפּבּל (Campbell) טבעו מונח לתיאור התופעה הזאת: מכשיר הריצה ההדוני (או "הסתגלות הדונית"). מי מאיתנו לא עשה סיבוב על המכשיר הזה?

מתי כבר תהיו מאושרים?

זוכרים כשהייתם בני שבע-עשרה וחשבתם שאם רק תהיה לכם מכונית, תהיו מאושרים לשארית חייכם? ואז קיבלתם מכונית. במשך שבוע או שבועיים הייתם באופוריה. השווצתם במכונית מול כל חבריכם ונסעתם בה לכל מקום. החיים נראו לכם מדהימים. בסופו של דבר חזרתם למציאות. מכוניות כרוכות בבעיות. נוסף לעלויות הביטוח, הדלק והתחזוקה, קיימת בעיה נוספת שנובעת מהנטייה האנושית להשוואה. לפני שהיתה לכם מכונית, השוויתם את עצמכם לאנשים אחרים שגם להם לא היתה מכונית. אבל עכשיו, כשיש לכם מכונית, אתם משווים את עצמכם לבעלי מכוניות אחרים. אתם שמים לב למי יש מכונית יותר טובה, וכבר לא מרוצים מהדבר שפעם שימח אתכם עד השמים. חזרתם לרמה הבסיסית הקודמת של חוסר שביעות רצון — ההילוך הנמוך ביותר במכשיר הריצה ההדוני. ההשוואה גוזלת את החדווה.

השוואה חברתית מתרחשת ללא הרף. לפעמים היא נוגעת לנכסים כגון בתים או מכוניות, אך לרוב היא קשורה למעמד חברתי.

כשהתחלתי לעבוד בארגון גדול, הקול הפנימי בראשי אמר לי שכדי שאהיה מאושר, כל מה שאני צריך הוא לקבל קידום. אז עבדתי קשה וקיבלתי קידום. במשך כמה שבועות הייתי על גג העולם. בסופו של דבר, ממש כמו בדוגמה עם המכונית, חזרתי לקרקע המציאות. היו לי בעיות חדשות ותחומי אחריות חדשים. יתרה מכך, התחלתי להשוות את עצמי לקבוצה חדשה של אנשים. תוך זמן לא רב חזרתי לרמה הקודמת של חוסר שביעות רצון. הארגון המשיך לקדם אותי, אך אף קידום לא עשה אותי מאושר יותר. זה רק דִרבן אותי לרצות עוד ועוד.

אנחנו אומרים לעצמנו שהרמה הבאה שאליה נטפס במעלה הסולם תהיה טובה מספיק, אך זה אף פעם לא המצב. גם אם תוסיפו עוד אפס ליתרת הזכות בחשבון הבנק שלכם, לא תהיו מרוצים יותר מכפי שאתם כעת. הקידום הבא לא ישנה את מי שאתם. המכונית המפוארת לא תהפוך אתכם לאנשים מאושרים יותר. בית גדול יותר לא יפתור את בעיותיכם. עוקבים נוספים ברשתות החברתיות לא יהפכו אתכם לאנשים טובים יותר.

כשאנו רצים על מכשיר הריצה ההדוני, אנו הופכים למה שאני מכנה "מאושרים כאשר" - אנשים שחושבים שיהיו מאושרים כאשר משהו יקרה. לדוגמה, נהיה מאושרים כאשר נקבל את הקרדיט שמגיע לנו, או כאשר נרוויח קצת יותר כסף, או כאשר נמצא את בחיר/ת לבנו. אבל האושר אינו כפוף לתנאים.

אנשים מאושרים-כאשר אינם מאושרים באמת אף פעם. ברגע שהם משיגים את מה שנדמה להם שהם רוצים - כשהתנאי שאחרי "כאשר" מתקיים — העובדה שהדבר הזה נמצא ברשותם הופכת למצב הנורמלי, ובאופן אוטומטי הם מתחילים לרצות עוד. כאילו הם עברו דרך דלת חד-כיוונית שנסגרה מאחוריהם. ברגע שהדלת נסגרת, הם מאבדים את הפרספקטיבה. הם אינם יכולים לראות היכן היו קודם, אלא רק היכן הם נמצאים עכשיו.

אנו מרגישים שהדברים אמורים להיות כפי שהם עכשיו, ומתחילים להתייחס אל כל הדברים הטובים שסביבנו כמובנים מאליהם. במצב כזה, שום דבר לא יכול להסב לנו אושר. ובעודנו רצים בַּמקום על מכשיר הריצה ההדוני, במרדף אחר כל הדברים שלא יסבו לנו אושר, אנו מזניחים את הדברים החשובים באמת.

אנחנו מעדיפים עושר ומעמד על פני אושר

סקרוג' הוא דוגמה בדיונית להשגת "הצלחה" על חשבון הדברים החשובים באמת, אך דוגמאות אמיתיות קיימות סביבנו בשפע. פעם עבדתי עם מישהו שהגיע למעמדו כמנהל של חברה גדולה בדרך שבוודאי תהיה מוכרת לרובנו: בעזרת מרפקים חדים, בתרבות היפר-תחרותית. האנשים שבהם הוא נתקל בדרכו לתואר המנכ"ל היו רק אמצעים שעזרו לו להשיג את מטרותיו: הוא רצה להיות עשיר, הוא רצה שיכבדו אותו, הוא רצה לעשות לעצמו שֵם. הוא רצה מעמד והכרה.

אחרי ישיבות, כשהאווירה התלהטה ועצביו גברו עליו, הוא נהג לומר לי לעתים קרובות, "שיין, אתה חייב להחליט אם אתה אריה או כבש. אני אריה", הוא היה מוסיף, ומצטט את טיווין לאניסטר מהסדרה "משחקי הכס": "האריה אינו מוטרד מדעותיהן של הכבשים". הוא רצה שכולם ידעו שהוא ניצב בראש שרשרת המזון.

הוא היה חובב גולף מושבע ונהג לשחק מספר פעמים בשבוע. הוא לא התקשה אף פעם למצוא אנשים לשחק איתם; למעשה, הוא נהג להתלונן שיש לו יותר מדי חברים והוא לא מספיק לשחק עם כולם. עם צאתו לגמלאות, הוא היה מלא ציפייה לכך שסוף-סוף יהיה לו זמן ליהנות מהתחביב האהוב עליו במחיצת חבריו הרבים. בפועל, התברר לו מאותו הרגע שמרבית "חבריו" ועמיתיו לשעבר עסוקים, לא זמינים, או הפסיקו להחזיר לו שיחות. הוא בקושי הצליח למצוא אנשים שישחקו איתו פעם בחודש.

מערכות היחסים שלו נראו לו אמיתיות ומשמעותיות, אך למעשה אף אחד לא רצה שום קשר אליו. ההתנהלות התועלתנית שלו ביחס לאנשים אחרים נתנה לסובבים אותו הרגשה שהם מנוצלים, מתומרנים ומתוסכלים. הוא היה צועק, מקלל וחוטף התקפי זעם. אנשים עבדו איתו כי הם היו חייבים, לא כי הם רצו. משחקי הגולף היו בילוי בשבילו, אבל בשבילם זו היתה עבודה.

זמן קצר אחרי פרישתו, התברר לו שהוא כילה את כוחותיו בניסיון לנצח במשחק הלא נכון. הוא שאף להשיג עושר ועוצמה ולהגיע לגדולות - היעדים שאנשים רבים כל כך אומרים לנו שעלינו לשאוף אליהם. הוא העניק לשאיפות האלה עדיפות עליונה וחתר להגשמתן ללא לאות. בסופו של דבר הוא השיג את מה שהיה נדמה לו שהוא רוצה. אך הוא נותר בתחושת ריקנות. הוא השיג את מה שרצה ושילם על כך בוויתור על מערכות יחסים משמעותיות - שהן, כפי שהתברר לו בסופו של דבר, בין הדברים החשובים באמת. בניגוד לסקרוג', הוא לא קיבל הזדמנות שנייה.

כמה מאיתנו דוהרים באותו מסלול, ולא משנה באיזה שלב בקריירה שלנו אנו נמצאים כרגע? אנחנו מעדיפים עושר ומעמד על פני אושר - מעריכים את מה שבחוץ יותר ממה שבפנים - ובקושי מקדישים מחשבה לדרך שבה אנו פועלים להשגת הדברים האלה. תוך כדי כך, אנו מוצאים את עצמנו במרדף אחר שבחים והכרה מצד אנשים שאין להם חשיבות עבורנו, על חשבון האנשים שכן חשובים.

הידיעה מה לרצות היא הדבר החשוב ביותר. עמוק בתוככם, אתם כבר יודעים מה עליכם לעשות, וכל שנותר לכם הוא להקשיב לעצה של עצמכם. לפעמים העצות שאנו נותנים לאחרים הן אלה שאנו הכי צריכים לקיים בעצמנו.