mako
פרסומת

האם המראה שלכם קובע כמה תרוויחו? כך הפך היופי לתנאי הקבלה

פעם הספיק ללבוש חליפה או להיראות ייצוגי כדי לשדר הצלחה, אבל בעידן הטיקטוק, הזום והרשתות החברתיות – הלחץ להיראות מושלם חדר גם למקצועות שלא דורשים עמידה מול מצלמה. מבוטוקס לעורכות דין, דרך אטרקטיביות של רתכות ועד קבלני בניין שבוחרים את הבגדים בקפידה: כך פוגשת תופעת ה"לוקיזם" את העובדים, ואיך כל זה נראה אצלנו בישראל?

אפרת נומברג יונגר
פורסם:
דוגמנים
כך הפך היופי לתנ כך הפך היופי לתנאי הקבלה השקוף שלאי הקבלה השקוף של עולם העבודה | צילום: By Dafna A.meron, shutterstock
הקישור הועתק

בשנת 1975, ספרו של ג'ון טי מולוי, "להתלבש להצלחה" (Dress for Success), הפך לרב מכר לאומי בארצות הברית. הספר הבטיח לכוח העבודה האמריקאי הוכחה "מדעית" לכך שבגדים מסוימים יכולים להגדיל את ההכנסה ולשפר את המעמד, ואף סיפק עצות נוקבות כמו ההנחה שסוודרים משדרים "מעמד ביניים נמוך" ו"לוזרים". עבור עובדי משרד, מקום העבודה תמיד היה זירה שבה לאופנה יש משקל, מה שהוליד תפיסות כמו "לבוש שמשדר כוח" ואת האמרה הידועה לפיה יש להתלבש לתפקיד שאתה רוצה, ולא לזה שיש לך.

תרבות המשרד הקז'ואלית של העשור האחרון, שקודמה בעיקר על ידי חברות ההייטק מעמק הסיליקון בהן קפוצ'ונים הם הנורמה, לצד מהפכת העבודה מהבית, היו אמורות להפיג מעט את הלחצים הללו. אך בפועל, המצב רק החמיר. הופעה מול מצלמה ושמירה על נוכחות פעילה ברשתות החברתיות הפכו לנורמה מחייבת כמעט בכל תחום. כיום, המוקד אינו רק הלבוש ההולם עבור מעמד הצווארון הלבן, אלא קשת רחבה של סטנדרטים הנוגעים ליופי ומבנה גוף, שחלים כעת גם על אנשים במקצועות שמעולם לא נדרשו לדאוג למראה החיצוני שלהם. בעידן הרשתות החברתיות, מבהירים המומחים, כבר אין דבר כזה "פרצוף לרדיו".

"פרמיית אטרקטיביות" בתוספת לשכר

שורת מחקרים מהתקופה האחרונה מצביעה על עובדה מטרידה: אנשים יפים מרוויחים יותר. התופעה הזו במקום העבודה זכתה למונח המקצועי "לוקיזם" (Lookism) – הטיה נגד אנשים שנתפסים כלא אטרקטיביים. סקר שנערך במשך 15 שנים מצא שלמועמדים בעלי תואר שני במנהל עסקים (MBA) שנחשבים למושכים, הייתה הסתברות גבוהה יותר להחזיק במשרות נחשקות בהשוואה לעמיתיהם בעלי המראה הממוצע. מחברי המחקר כינו זאת "פרמיית אטרקטיביות", שמתורגמת לתוספת של למעלה מ-2,500 דולר בשכר. דוח נוסף משנת 2018 הגדיר אטרקטיביות כ"מאפיין חיובי ומתמשך בשוק העבודה".

אנשים מצליחים ובולטים כיום מתהדרים במאפיינים חיצוניים שלרוב מושגים בעזרת מחטים וסכיני מנתחים: עור חלק ומושלם, עצמות לחיים גבוהות ואפים צרים. אנו מצפים לכך מסלבריטאים, אך חומרי מילוי, תרופות הרזיה מסוג סמגלוטייד (כמו אוזמפיק) וניתוחים פלסטיים הפכו לשגרה גם עבור עובדים במקצועות יומיומיים לחלוטין כמו חינוך ילדים ואדמיניסטרציה. לגילנות (Ageism - אפליה על רקע גיל) יש תפקיד מרכזי במגמה הזו: בסקר שנערך בשנה שעברה, 15 אחוזים מבני ה-45 ומעלה אמרו שישקלו ניתוח פלסטי כדי להתקדם בעבודה, ו-20 אחוזים ישקלו הזרקות בוטוקס וחומרי מילוי.

המגמה העולמית לא פוסחת גם על ישראל, וכאן המצב מורכב לא פחות. אף על פי שחוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על אפליה במגוון עילות, הפער בין לשון החוק למציאות בשטח הישראלי הוא עצום. שוק העבודה המקומי אמור, על הנייר, להתבסס אך ורק על כישורים וניסיון מקצועי, אך בפועל, מועמדים רבים נבחנים על סמך משקלם, מבנה גופם וה"ייצוגיות" שלהם. עורכי דין ומומחים לדיני עבודה בישראל מציינים כי לעתים קרובות מדובר באפליה מוסווית, כזו שמתחפשת לדרישה של "התאמה לקהל הלקוחות" או עמידה ב"סטנדרט מיתוגי" של החברה. כך, סוגיות כמו לוקיזם ושמנופוביה מחלחלות לכל דרגי התעסוקה במשק.

פרסומת

דוגמה בולטת לכך היא המנהג ההולך וגובר בישראל לצרף תמונה לקורות החיים; מומחי גיוס מקומיים מדווחים כי צירוף תמונות אטרקטיביות מגדיל משמעותית את הסיכוי של עובדים בישראל לזכות בזימון לראיון פרונטלי, מה שמעיד על ההטיה הקוגניטיבית המוכרת של מעסיקים המניחים אוטומטית ש"יפה הוא טוב" ושהופעה אסתטית מעידה על מקצועיות.

אלפי דולרים על בוטוקס, אפילו אצל עורכות דין

הלחץ הזה מתבטא בצורה קיצונית במגוון רחב של תעשיות ומקצועות, כולל אלו שנחשבו בעבר למעוזים שמרניים. חנה המברי, עורכת דין לענייני גירושין בת 43 מטקסס, מודה שהמראה החיצוני חשוב כיום אלף מונים יותר ממה שהיה לפני עשור. בניסיונה למצב את עצמה כמובילת דעה במרחב התקשורתי עבור נשים בתחום הגירושין, היא מוצאת את עצמה משקיעה סכומי עתק – ארבע ספרוֹת מדי חודש – על בוטוקס, חומרי מילוי, טיפולי יופי ועבודה עם סטייליסט צמוד. הלחץ להיות תמיד במיטבה רודף אותה גם בחופשות משפחתיות; כשהתבקשה להופיע בטלוויזיה בניו יורק בזמן חופשה בחופי דלאוור, היא נאלצה לשלוח בגדים מביתה ולצאת למסע קניות בהול כדי למצוא לבוש הולם, מה שגזל זמן יקר ממשפחתה.

פרסומת

תעשיית הרשתות החברתיות מדגימה את התופעה בצורה הבוטה ביותר. יאגאס סיי, יועצת רשתות חברתיות מפלורידה בת 27, מספרת שכבר בגיל 16 נשכרה לעבודה בחנות רשת רק בשל היותה "ליהוק של אישיות חמודה", כשתפקידה היחיד היה לעמוד בחזית החנות כדי למשוך לקוחות פנימה. לפני שנתיים, סרטון טיקטוק שלה שעסק ב"פריבילגיית היופי" הפך לוויראלי, והוביל אותה לדרג את העוקבים שלה תמורת תשלום. היוזמה הזו הכניסה לה אלפי דולרים והוכיחה לה שביכולתה להרוויח כסף אך ורק מדעתה האישית על המראה של אחרים. סיי מעידה שבתפקידים פרונטליים בעבר היא נהגה להוציא מאות דולרים על עיצוב שיער, ציפורניים מלאכותיות וריסים, אך כיום, כשהיא עובדת מהבית, היא נהנית מבריאות הגוף שלה ומהיופי הטבעי, על אף שהיא עדיין מנהלת חיים ציבוריים בטיקטוק.

ה"ברבי של הצווארון הכחול"

אפילו במקצועות "הצווארון הכחול" המסורתיים והמלוכלכים ביותר, המראה החיצוני תופס מקום של כבוד. לינדזי הובר, רתכת בת 39 מקליפורניה המוכרת באינסטגרם כ"ברבי של הצווארון הכחול", מודה שההופעה המטופחת שלה סייעה לה להשיג עבודות יוקרתיות, כיוון שמעסיקים רצו לזכות בחשיפה לחנויות שלהם דרך עמוד האינסטגרם המצליח שלה. למרות שהיא עובדת בעבודה פיזית קשה ומלכלכת, היא לא מוותרת על הנשיות שלה ומשקיעה אלפי דולרים בשיערה, בוטוקס, השתלת חזה וטיפוח ציפורניים. לדבריה, למרות הטינה שספגה מצד גברים בסביבת העבודה שלה, היא הוכיחה את כישוריה והפכה לרתכת טובה יותר מרבים מהם, מה שאפשר לה למנף את המראה החיצוני שלה מבלי להמעיט מהמקצועיות חסרת הפשרות שלה.

פרסומת

עובדי חלטורות ופרילנסרים חווים גם הם את נחת זרועו של הלוקיזם, ולעיתים בצורה בלתי צפויה. דילייני אורטיז, שחקנית ועובדת מזדמנת מניו יורק בת 30, מספרת שהיא זוכה לעיתים ליחס פוגעני דווקא משום שאנשים בתעשיית האירוח מניחים שהיא רגילה שמחמיאים לה על הופעתה, ומנסים "להשפיל" או למתן אותה. מנגד, המראה פותח בפניה דלתות אחרות: לאחרונה נרשמה אורטיז לסוכנות להולכת כלבים בשם Hot Dogz, שמתגאה בכך שהיא מעסיקה במכוון אנשים בעלי מראה מושך, פשוט מכיוון שלקוחות נהנים מהאינטראקציה עם נותני שירות אטרקטיביים על בסיס יומיומי.

פחד מהזדקנות ומצלמות רשת

בעולם התקשורת והפודקאסטים, שבעבר נחשב למעוז של תוכן נטול פנים, חל גם כן שינוי דרמטי. קרטר שרמן, מנחת פודקאסט בת 32, מוצאת את עצמה מול מצלמה כמעט כל יום בשבוע, מה שהוסיף שעת התארגנות שלמה לשגרה היומית שלה. למרות שיש לה הסתייגויות פמיניסטיות מובהקות מטיפולים כמו בוטוקס או חומרי מילוי, היא מודה שהלחץ לשמור על מראה מקצועי ו"נכון" מכריח אותה לצרוך יותר מוצרי איפור והחלקות שיער מאי פעם, תוך התמודדות עם תגובות ברשת על משקלה והופעתה.

פרסומת

במקביל, מסתבר שגם גברים אינם חסינים לתופעה; קלווין ראסט, קבלן בניין בן 24 מאיידהו, מנחה את צוות הפועלים שלו שטיפוח אישי, סירוק השיער וכושר גופני הם המפתח לקידום בענף. ראסט, שצבר קהל של חצי מיליון עוקבים בטיקטוק, שם לב שאפילו בחירות לבוש מדוקדקות – כמו החלטה ללבוש ז'קט יוקרתי ספציפי שקיבל מחברת בגדי עבודה – מקפיצות את הצפיות בסרטונים שלו ב-30 עד 40 אחוזים.

לבסוף, הפחד מהזדקנות מרחף כצל מעל תעשיות רבות ודוחף עובדים לאמצעים קיצוניים. ג'יימי מאסר ברמן, אשת יחסי ציבור בת 48 מניו ג'רזי, משווה את הנשים בתעשייה שלה לדמותה של דמי מור בסרט המדובר "החומר" (The Substance), שבו כולם מנסים לשנות ולהצעיר את פניהם בדרך פסיכדלית כדי לעמוד בקצב. בעודה מוקפת בקולגות שצעירות ממנה לעיתים בשני עשורים, היא נאבקת להישאר רלוונטית ונעזרת בטיפולי בוטוקס וצביעת שיער תכופה רק כדי שתוכל להיראות "צעירה לגילה". למרות אהבתה למקצוע ויכולותיה המוכחות, היא מודה שבחיק הפחדים הגדולים שלה מסתתרת הדאגה המתמדת שמא היא תתיישן מדי עבור התפקיד שלה ותידחק החוצה משוק העבודה.