"הילדים לבד, הלב שבור": המורה שטסה בכל שבוע לאילת כדי לשרוד כלכלית

בכל יום ראשון לפנות בוקר, בשעה 04:30, כשהרחובות ביפו עוד שקטים לחלוטין, עדי כבר ערה. היא יוצאת מביתה, עולה על טיסה לאילת ומנסה להתייצב בשעה שמונה בבוקר בתיכון השש-שנתי בעיר הדרומית שבו היא עובדת כיועצת חינוכית. עד יום רביעי בערב היא תעבוד שם במשרה מלאה, תלון ביחידת דיור קטנה ששכרה, ותתגעגע. רק ברביעי בלילה תחזור ליפו, אל שני ילדיה – תאומים בני 16, שנשארים לבדם כמעט שבוע שלם.

על הנייר, עדי (אוטוטו 53), גרושה ואם יחידנית, עשתה הכל נכון: יש לה תואר שני, רישיון הוראה, רישיון ייעוץ ו-16 שנות ותק. אך המציאות הכלכלית בישראל הובילה אותה למסלול הישרדות חסר תקדים. "זו לא נסיעת עבודה חד-פעמית, ולא תקופה חריגה של כמה שבועות", היא מבהירה. כך נראית שגרת חייה מאז ספטמבר האחרון. כשלא היו טיסות בשל המלחמה, היא לא ויתרה: "יצאתי מהבית בשלוש לפנות בוקר באוטובוס כדי להגיע בזמן. זה היה מטורף. המנהלת שלי אמרה לי: 'אני מפחדת שיקרה לך משהו בדרכים'. הייתי מגיעה לשם בלי אוויר".

"כדי להרוויח – אני מפרקת את החיים שלי"

עדי, שהתגוררה בעבר בחולון ובארבע השנים האחרונות שוכרת דירה ישנה מאוד ביפו תמורת כ-6,000 שקלים בחודש, בחרה באילת בשל התמריצים הכספיים המוצעים בה למורים ויועצים עקב המחסור החמור בעובדי הוראה. "חשבתי שאולי זאת אפשרות שאני אגדיל את ההכנסה, ונכנסתי לתוך האתגר המטורף הזה, שזה אתגר פסיכי והמחירים שלו גבוהים מדי", היא מסבירה.

בפועל, השכלה ותק ומשרה מלאה כבר לא מבטיחים דבר בגוש דן. כדי לשפר את שכרה, השקיעה בעבר 50 אלף שקלים בתואר שני בייעוץ חינוכי, אך גילתה שהתוספת לברוטו מביכה: "מה שמצחיק זה שבעצם השכר השתפר ב-500 שקלים. כשראיתי את זה לא האמנתי. הבן שלי אומר לי: 'אמא, אני לא מבין למה עשית תואר שני. סתם בזבזת 50 אלף שקל'. וזה מה שהם רואים. אפילו תלמידים אומרים לי: 'למה את לא עוזבת?'".

היא מבקשת שלא לפרסם את סכום השכר המדויק, אך מדגישה שהמספרים הרשמיים מטעים: "המספר שעל הנייר לא מתאר את החיים האמיתיים. הוא לא מתאר שכר דירה ביפו, שני ילדים מתבגרים, מזון, חשמל, תחבורה, בריאות, חינוך. כדי להרוויח את זה אני בעצם מפרקת את החיים שלי".

כדי להוזיל עלויות, עדי מנצלת את היעדר המע"מ באילת, רוכשת שם מוצרים וסוחבת אותם בטיסות למרכז: "זה הבדלים משמעותיים, מרגישים את זה". אלא שהניסיון להקל על הכיס הוביל לתסבוכת בירוקרטית. כדי לקבל את הטיסות המוזלות, שינתה את כתובתה בתעודת הזהות לאילת. התוצאה: עיריית תל אביב ביטלה לה את הנחת הארנונה כאם יחידנית ואת תג החנייה. "אני צוחקת כי זה נושא כואב", היא אומרת במרירות.

"כל סוף שבוע אני עומדת וממלאה את המקרר בסירים"

המחיר הכבד ביותר של הסידור הזה משולם בבית. עדי בחרה שלא להעתיק את מגורי הילדים לאילת כדי לא לקרוע אותם מהשגרה והחברים. אביהם מתגורר בחולון ונמצא ברקע, אך רוב השבוע הנערים לבדם. "הם נתנו לי רוח גבית ואמרו לי: 'אמא, אנחנו מתים עלייך, מפרגנים לך, תעשי את זה, אנחנו פה'. אבל זה להשאיר אותם מאחור. הם בני 16, וזה גיל שבו ילדים תמיד צריכים את ההורים שלהם קרוב".

היא מנהלת את הבית בשלט רחוק באמצעות שיחות טלפון מרובות, ומנסה לפצות על היעדרותה בבישולים: "כל סוף שבוע אני עומדת במטבח ומכינה להם אוכל לשבוע. כל המקרר היה מלא סירים וקופסאות. לא רציתי שהם ירגישו שאין להם מה לאכול או שאין מי שדואג להם. אבל זה לא אותו דבר. ברביעי בערב אני מודה שאני מגיעה מאוד שבורה. אני מאוד מתגעגעת, וכשאני רואה את הבת שלי, שמאוד לבד, אני בוכה מלא. הלב שלי שבור. זו הקרבה מטורפת. זה לא נורמלי".

גם באילת מתקשים לעכל את שגרת חייה. "כמוני אין. אנשים שם נדהמו מזה שאני נוסעת וחוזרת כל שבוע. אפילו המנהלת לקחה אותי לשיחה ואמרה לי: 'אני רואה את האתגרים. את כל כך מקצועית וכל כך מחויבת, אבל אני רואה מה עובר עלייך בפנים'. היא ראתה אותי. היה לי קשה. זה לוותר על הילדים שלי באיזשהו אופן".

עדי מסרבת לתלות את מצבה בעובדה שהיא אם יחידנית: "יש ניסיון להצמיד את הקושי לחד-הוריות, אבל זה ממש לא קשור. אם תיקחי זוג הורים עם ארבעה ילדים, זה יהיה אותו מצב. הבעיה היא שיוקר המחיה מטורף והשכר לא מצמצם את הפער". המנגנונים הממשלתיים, לדבריה, כושלים בסיוע למעמד הביניים: "זה טריקי. כאילו אומרים לך: תרוויחי פחות, ואז תקבלי עזרה. מבקשים תלושים ותנועות חשבון, ורואים שזה לא מתחת למינימום. אבל כשמחלקים את זה לשלוש נפשות, זה כלום ושום דבר".

"בוועדה בכנסת אמרו לי: 'יופי, תאכלו אגוזים'"

התסכול מהמערכת הוביל את עדי לפני כשנתיים אל "הרשת לחיים בכבוד" של המרכזים לצדק חברתי, הפועלת בשיתוף פורומים חברתיים ומחלקות רווחה כדי להביא את האנשים שחווים את המצוקה הכלכלית ישירות אל מקבלי ההחלטות. כנציגת הרשת, השתתפה עדי בדיון בוועדת הכלכלה בכנסת שעסק בביטחון תזונתי.

"אמרתי שם שבעצם לפי יוקר המחיה, להיות בריא זה לעשירים. כדי לאכול טוב ובריא בארץ היום, אתה צריך להיות עשיר", היא משחזרת ומזכירה רגע מקומם במיוחד מהדיון, כשסיפרה שבשל מחיר הבשר והדגים בנה סובל ממחסור בברזל: "מישהי בוועדה אמרה לי: 'יופי, תאכלו אגוזים'. אמרתי לה: זה הרבה יותר יקר. כל התחליפים האלה יקרים. בסופו של דבר הקשיבו לי שם, אבל לא קרה הרבה".

היא מדגישה כי זהו בדיוק כוחה של הרשת: "עמותות נותנות לך פלסטר. הרשת לא מקבצת נדבות, היא רוצה לשנות מדיניות – שאנשים יוכלו לחיות בכבוד בלי לקבל תרומות. שאני אוכל ללכת לסופר ויהיה סל מזון מסובסד ובריא שאני יכולה לקנות".

למרות פעילותה הציבורית, החשיפה האישית מלווה בחשש כבד. "אני מפחדת שיגידו: 'איזה יופי, יש פתרונות', כאילו זו הדרך – שהנה, שייסעו לעבוד באילת ויחזרו. אבל זה לא צריך לקרות. לא צריך לקרות שאדם עם ההישגים שלי ועם תפקיד כמו שלי, שהוא כמו עובדת סוציאלית בקהילה שאחראית לרווחת התלמידים והצוות, יהיה בסיטואציה הזאת".

כעת, לקראת שנת הלימודים הבאה, ההכרעה קרובה מתמיד, והיא קורעת לב. "הילדים כבר אמרו לי: 'אמא, תחזרי'", משתפת עדי בדמעות, "וזה מן הסתם יכריע. אבל אז אני אומרת: מה אני אעשה? איך נסתדר? הלב אומר לחזור, לחזור, לחזור".