"הבית הזה שייך למשפחה יהודית ממוצא אירני", אומר חמיד עומרני ומצביע על בית פרטי, אחוזה אם תרצו, בצדו הימני של הכביש שבו אנחנו נוסעים באחד הרחובות הצדדיים של בוורלי הילס, הרחק משדרת רודיאו דרייב המפורסמת, על המסעדות, חנויות היוקרה וצלמי הפפראצי שמאפיינים אותה. "וגם הבית הזה", הוא מצביע על בית בצדו השני של הכביש. "וגם זה, וגם הבית שמאחוריו", הוא ממשיך. "30% מהבתים בבוורלי הילס הם בבעלות משפחות יהודיות ממוצא אירני".
יום שבת בצהריים, ולרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שאנחנו נוסעים בשכונות דתיות בירושלים. מאות משפחות יהודיות ממוצא אירני יוצאות מבתי הכנסת הרבים שמפוזרים ברחבי העיר הכי נוצצת והכי יקרה בארה"ב. הגברים בחליפות שחורות מוקפדות, הנשים בשמלות ארוכות מטופחות, לא פעם גם בכיסוי ראש, חולפים על פני חנויות תשמישי הקדושה ומסעדות כשרות רבות.
את הבתים של היהודים עומרני, אדריכל במקצועו, מכיר היטב. "תיכננתי כמעט 500 בתים באזור לוס אנג'לס, 200 מתוכם בבוורלי הילס", הוא אומר בגאווה. לא מעט מהם גם בנה. מול הבית הראשון שהוא מצביע עליו הלסת נשמטת. מהבית השני קשה להסיר את העיניים. כשאנחנו חולפים על פני הבית השלישי שתיכנן ובנה, מחכה לנו שם אוטובוס תיירים צבעוני מלא בעשרות צעירים אסיאתים שמצלמים מקרוב את הווילה המפוארת. זאת אחת ממאות וילות מפוארות עם מזוזה בכניסה ועמודים יווניים בחזית, שזכו בפי התושבים המקומיים לכינוי השנוי במחלוקת "ארמונות פרסיים" - כינוי שמגלם ראוותנות מנקרת עיניים לא פחות מאשר הצלחה עסקית גדולה.
"כיום, בכל רחוב בבוורלי הילס אפשר למצוא לפחות 'ארמון פרסי' אחד, כ-200 מתוכם תוכננו או נבנו על ידי חמיד עומרני", נכתב בכתבה שפורסמה ב-2013 במגזין הלייף סטייל והאופנה W. בכתבה אחרת, שפורסמה באותה שנה ב-"LA טיימס", נכתב בהקשר זה כי "נדמה שאף אחד לא הרס ובנה מחדש יותר בתים בבוורלי הילס מאשר חמיד עומרני".
עומרני מצביע על אותם ארמונות מפוארים ומחייך בסיפוק. 40 שנה לאחר המהפכה האסלאמית, נראה שהבריחה החפוזה מאירן היא הדבר הכי טוב שקרה לקהילה היהודית המקומית. כ-80 אלף יהודים נמלטו אז מהמדינה. חלקם עלו לישראל, אחרים היגרו לניו יורק ולניו ג'רזי, ואילו הריכוז הגדול ביותר, יותר מ-30 אלף, התמקמו בבוורלי הילס ובשכונות הסמוכות לה. ביניהם היה גם עומרני. אביו, הוא מספר, היה איש עסקים מצליח באירן, אמו עקרת בית. יחד גידלו ארבעה בנים ושלוש בנות. הוא סיים לימודי אדריכלות באוניברסיטת טהרן, התחתן ב-1979 וכמה חודשים לאחר מכן ארז את החפצים, לקח את המשפחה ונמלט לארה"ב.
היהודים האירנים שהגיעו ללוס אנג'לס נחשבו במולדתם לסיפור הצלחה כלכלי. הם היו אנשי עסקים מבוססים ובעלי השכלה אקדמאית עם חוש לחיים הטובים, שנמשכו לחנויות המותגים של בוורלי הילס, למערכת החינוך האיכותית, לבתים המפוארים ובעיקר למזג האוויר שהזכיר להם את האקלים המזרח-תיכוני.
"עוד קודם להפיכה יכולנו להשקיע את הכסף שלנו במדינות זרות", מנסה עומרני להסביר את תנאי הפתיחה הנוחים יחסית שהיו למהגרים היהודים מאירן. גם לאחר ההפיכה, הוא מדגיש, יהודים רבים היו יכולים למכור את נכסיהם ולהעביר את הכסף לחשבונות בארה"ב. "יש לנו בקהילה המקומית יותר מעשרה אנשים ששווים כל אחד יותר ממיליארד דולר, ועוד יותר מ-100 אנשים עם שווי של לפחות 100 מיליון דולר כל אחד".
אלא שלהצלחה הגדולה היה מחיר. בעיר שתושביה מעולם לא הצטיינו בצניעות גדולה במיוחד, הצליחו המהגרים היהודים להגדיר מחדש את גבולות הפאר, ועל הדרך להכעיס לא מעט תושבים מקומיים שלא התחברו לאורח החיים הראוותני ובעיקר לבתים הגרנדיוזיים שקמו להם בחצר האחורית.
"כשאומרים 'ארמון פרסי' מדברים על סמל ההצלחה של המהגרים היהודים מאירן", מסביר עומרני. "הארמון הפרסי מייצג ניצול מקסימלי של הקרקע והגובה של הבית, כמו גם את היופי שבעיצוב, הגיוון הרב בחומרי הבנייה והשימוש בעמודים. חברי הקהילה היהודית המקומית רוצים בית זוהר ומפואר, עם חדרי מגורים מרווחים, דלתות כניסה גדולות, תקרות גבוהות, חלונות רחבים ועיצוב חיצוני שמזכיר להם את העיצוב המסורתי של אירן, עם כל העמודים והפסלים". אפילו קירות, מדגיש עומרני, לא תמצאו אצלם כמו אצל השכנים.
"אצל היהודים הפרסים אתה אף פעם לא תמצא קירות לבנים בבית", הוא אומר. "כשאני פוגש לקוח חדש, הדבר הראשון שאני עושה זה להסתכל לו בעיניים. אם יש לו עיניים ירוקות, אני יודע שהוא ירצה קירות ירוקים. אם יש לו עיניים כחולות, קירות כחולים".
הבתים הכי גדולים, המכוניות הכי יקרות
כשאני מבקש לעצור ולהביט מקרוב בחלק מאותם ארמונות, עומרני מתעקש שנמשיך לנסוע. מבחינתו כולם אותו דבר. מפוארים, מרשימים ומנקרי עיניים באותה מידה. כולם חוץ מאחד, הבית הלבן המפורסם בקצה שכונת Trousdale Estates, על הגבול בין בוורלי הילס להרי סנטה מוניקה. בית אבן לבן היושב על גבעה גבוהה, רחב בצורה חריגה, נסתר ברובו מהעין, ושונה באופן מובהק משאר האחוזות החדישות באזור.
הבית במורד הגבעה, כפי שהוא מכונה בפי התושבים והעיתונאים המקומיים, הוא אחד הפרויקטים הנדל"ניים הייחודיים, המרשימים והמקוריים ביותר, לא רק בבוורלי הילס אלא בלוס אנג'לס כולה. "האחרון מסוגו", נכתב בכותרת כתבת מגזין גדולה שפירסם "וול סטריט ג'ורנל" ב-2015 ושבה מוצגים שלושה בתים פרטיים בעלי סגנון ועיצוב ייחודיים כל כך עד שלא ניתן עוד לשחזר את בנייתם.
בסוף שנות ה-70 רכש את השטח איש העסקים ציון שושני, ושכר את שירותי התכנון של עומרני. באזור היתה מגבלת בנייה לגובה של עד 4.2 מטרים, ולכן עומרני ניצל את תוואי הנוף החריג. התוצאה: בית מדורג חצוב בתוך גבעה בשטח מגורים כולל של 1,900 מ"ר ובו שבע קומות, בריכת שחייה ומגרש טניס מקורה. השכנים, כפי שמתואר בכתבה, החליטו לצאת למאבק בניסיון לבלום את ההתחכמות של עומרני, שהצליח לדחוס לתוך 4 מטרים וקצת לא פחות משבעה מפלסים ופינוקים של מרכז ספורט קהילתי. "באותה תקופה לא היתה בספר החוקים העירוני שום תקנה שאסרה בית מהסוג שטרם נראה כמוהו", מסביר העיתון, ומספר כי בעקבות התרגיל של עומרני "הוסיפו בעירייה תקנת בנייה מיוחדת שאוסרת בנייה בתוך גבעה".
"אבא שלי היה אדם אמיד מאוד", מספר בנו של שושני, פארשיד ג'ו שושני. "הוא קנה את הבית במזומן, הרס את הבית הישן ובנה את הבית החדש בעזרת עומרני שפיקח על כל הפרויקט. שבע שנים לקח עד שבניית הבית הושלמה".
שושני מודע היטב לתרעומת שעורר הבית שבו מתגורר אביו עד היום, ושאת שוויו הוא מעריך בכמה עשרות מיליוני דולרים. באופן מפתיע, ממרחק של 40 שנה הוא לא רק מבין את הביקורת שעורר הבית - אלא אף מסכים איתה. "באותו זמן הבית החדש שירת אותנו היטב, במיוחד כשלא היה חוק שמנע את הבנייה שלו. עכשיו, כשאני בעצמי חבר בוועדת התכנון של בוורלי הילס, אני יכול להבין את התקנה שאוסרת בית מהסוג הזה ולמה הוא חורג מהנוף המקומי".
את התדמית הראוותנית של חברי הקהילה הוא לא ממש מנסה להפריך. "אני מודה שאנחנו מתגוררים בבתים הכי גדולים ונוסעים במכוניות הכי יקרות", הוא אומר. "יש לנו יותר רופאים, יותר מהנדסים ויותר אנשים משכילים מכל קבוצה אחרת שהיגרה לארה"ב אי-פעם".
שושני, 61, הוא איש עסקים מצליח, הבעלים של כמה חברות פרטיות לייצור והפצה של מתכות, בדים ושלטי חוצות. לקליפורניה הוא הגיע במסגרת לימודיו בקולג' מקומי, עוד לפני הפיכת 1979. "הרבה יהודים אירנים שלחו את הילדים שלהם להתחנך במערב", הוא אומר. "את אחי, למשל, שלחו ללמוד בשווייץ. אני, לעומת זאת, תמיד ידעתי שאני רוצה ללמוד בארה"ב".
שושני אומר כי לאחר המהפכה, בין האייתוללה חומייני לראשי ההנהגה היהודית הושגה הבנה שאיפשרה ליהודים לעזוב את המדינה ולקחת עמם את מרבית הנכסים והכסף שלהם. "אבא שלי היה איש עשיר מאוד באירן. היתה לו חברה להפצת ציוד רפואי שנמכר לכל בית חולים במדינה. הרבה מאוד יהודים שהגיעו מאירן היו אנשים משכילים שהביאו עמם הרבה כסף".
את הארמונות הפרסיים שושני מכיר מקרוב, כמי שבעצמו מתגורר באחוזה לא קטנה ושמשפחתו מחזיקה בבעלותה לא פחות מתשעה בתים בבוורלי הילס - "אולי אפילו יותר", הוא מודה במבוכה. ואף על פי כן, כנראה בהשפעת הקמפיין הציבורי שהוא מנהל כיום להיבחרו למועצת העיר, הוא יכול להבין את האנטגוניזם שאלה מעוררים בקרב לא מעט תושבים מקומיים. "היהודים אוהבים למקסם את שטח הבית שלהם עד כמה שהם יכולים ולהפוך אותם להרבה יותר גדולים מהבתים שמסביבם", הוא אומר. "עכשיו, כשאני חבר בוועדת התכנון, אני יכול להבין למה הבתים האלה לא מתאימים לאופי, לאווירה ולטופוגרפיה של העיר. הייתי מעדיף לראות סגנונות בנייה יותר מודרניים, בלי העמודים הגדולים בכניסה".
בתקשורת המקומית התייחסו בשנים האחרונות לא מעט למחלוקת סביב אותם ארמונות. "יחסי האהבה-שנאה של לוס אנג'לס כלפי 'הארמונות הפרסיים'", נכתב בכותרת שפורסמה במגזין "הוליווד רפורטר" ב-2012. לצד המחלוקת המתוארת בהקשר זה, מתארת הכתבה גם את האלמנטים העיקריים של אותם ארמונות, כמו כותרות גג, מה שמכונה בשפה האדריכלית "קרניזים". המאפיין הבולט ביותר הוא אותם עמודים יווניים מפוארים ושער כניסה בגובה כפול מהמקובל, שער שלפי הכתבה "מוביל לא פעם לגרם מדרגות גרנדיוזי הנועד בעיקר ליצירת אפקט ה'וואו'".
גם ב-"LA טיימס" הקדישו כתבה גדולה לאותן מחלוקות שהגיעו לשיאן ב-2004, עם החלטת חברי מועצת העירייה המקומית על הקמת ועדת בנייה חדשה, שלחבריה ניתן המנדט להטיל וטו על כל תוכנית בנייה חדשה אם יתרשמו כי אינה תואמת את אופיה המסורתי של השכונה שבה היא מבקשת לקום. במלים אחרות, ארמונות פרסיים.
כך קבעו חברי העירייה בהחלטתם, כפי שזו צוטטה בעיתון: "מגמות בנייה חדשות הובילו כמה בעלי בתים וקבלנים באזורי מגורים להתעלם מהסגנונות הקיימים ומהאופי של השכונה, ועל ידי כך ליצור סכנה מוחשית שלפיה המשך אותה בנייה יוביל לפגיעה באופי, בתדמית, ביופי ובמוניטין של אותן שכונות מגורים, כולל השלכות רציניות על איכות החיים של כלל התושבים".
40 שנה אחרי גל ההגירה הגדול, עומרני לא מרגיש צורך להתנצל, לא על ההצלחה הכלכלית ולא על אורח החיים הראוותני. אם כבר, כפי שהוא מדגיש במהלך השיחה שלנו, הרי שהנוכחות הגדולה של הקהילה היהודית המקומית רק צפויה לגדול בשנים הקרובות, ולצדה מספרם של הארמונות הפרסיים.
"פעם הגיל הממוצע של הלקוחות שלי היה 50, 55. אלא שמאז, עם כל דור, הגיל הולך ויורד בעקביות", הוא אומר. חלק מכך נובע מההצלחה הכלכלית הגדולה כבר בשלב מוקדם של החיים. הסיבה השנייה, הוא מסביר, נעוצה בעובדה כי בניגוד למצב במשפחות האחרות, אצל היהודים המקומיים הילדים אוהבים להישאר בתחומי העיר, הכי קרוב שאפשר לאבא ואמא ובעיקר לעסק המשפחתי. "אם היום 30% מהבתים בבוורלי הילס הם בבעלות יהודית, אז כשאתה מסתכל על פרויקטים חדשים שנמצאים בתהליכי אישור או בנייה, מדובר כבר ביותר מ-50%", הוא מסביר.
בתשובה לשאלה מהו סוד ההצלחה של חברי הקהילה היהודית המקומית, מצביע עומרני על סיבה אחת עיקרית: היחסים הקרובים בתוך המשפחה. "אם תסתכל על האמריקאים, אז יש שני דורות שמנותקים אחד מהשני. אצלנו הצעירים לא עוזבים את הבית בגיל 18. הם ממשיכים לגור בבית, לעבוד ביחד. זה יוצר שילוב מנצח של דור המהגרים, מצד אחד, שמביא אתו את הניסיון העסקי והניהולי מאירן, והדור הצעיר שמביא אתו את המעמד המקומי והחינוך האמריקאי".
הצד השני של העושר: אי-שוויון וחשדנות מצד השכנים
לא כולם שותפים לחגיגת ההצלחה של חברי הקהילה היהודית המקומית. אחד מהם הוא וייזמן דאודי, 62, מהנדס בעברו, שב-12 השנים האחרונות עובד כיזם נדל"ן מצליח. לקליפורניה היגר עם פרוץ המהפכה ב-1979, והוא מתגורר באזור בוורלי הילס כבר 25 שנה. לפני ארבע שנים בנה לעצמו בית חדש: אחוזה של שלושה מפלסים, 400 מ"ר שטחו הבנוי. זה לא מפריע לו לצאת נגד הדגש הגדול ששמים חברי הקהילה אליה הוא משתייך על ההצלחה החומרית המרשימה וגודל הבתים האדירים.
"מבחינתי, המונח 'ארמון פרסי' הוא לא כינוי חיובי במיוחד", הוא אומר, ומוסיף כי מי שטיפחו את הכינוי הם דווקא היהודים, שראו בו סמל סטטוס ומקור לגאווה. "הלוואי שהדגש בתוך הקהילה היה על דברים משמעותיים יותר בחייו של אדם כמו פעילות צדקה, חינוך יהודי ועזרה הדדית".
דאודי מודה כי מאז שהיגר לארה"ב, זכה להצלחה כלכלית לא מבוטלת, ובכל זאת חשוב לו להדגיש כי לא כולם היו שותפים לאותה הצלחה - שבמידה רבה עלתה לראשם של יותר מדי יהודים מקומיים. "האופן והמקומות שבהם חברי הקהילה נפגשים יוצרים מצב שבו הם כמעט לא באים במגע עם מי שהיו פחות בני-מזל מהם", הוא אומר. "מהבחינה הזאת אנחנו לא כמו שאר האמריקאים היהודים, שם אתה יכול לראות כמעט בכל בית כנסת זרועות צדקה ופעילויות שמאפשרות למתפללים לעזור לאוכלוסיות החלשות ולמבוגרים שזקוקים לסיוע. הדברים האלה כמעט לא קיימים בקהילה שלנו. להצלחה הכלכלית הגדולה של רבים מתוך הקהילה היה גם אפקט שלילי והוא שהפכנו את אלה הזקוקים לעזרה לבלתי-נראים. התדמית שלנו נהפכה בעיני יותר מדי אנשים למציאות קיימת עד שהם לא מאמינים שיש בינינו גם לא מעט שהצליחו הרבה פחות וזקוקים לעזרה".
את העוינות והחשדנות של הסביבה האמריקאית כלפי המהגרים מאירן הרגיש גם ג'ימי דלשד, מהגר יהודי משיראז, שעשה היסטוריה ב-2007 כשנבחר לראשות העיר בוורלי הילס ובכך נהפך לראש העיר האירני-אמריקאי הראשון בהיסטוריה של ארה"ב. הניצחון של דלשד לווה בסערה פוליטית מצד התושבים המקומיים שטינתם כלפי "הנסיך הפרסי" החדש הזכירה במידה רבה את הטינה שרחשו עוד קודם לכן כלפי הארמונות הפרסיים המפוארים.
עיקר המחלוקת נסובה אז סביב ההחלטה התקדימית זמן קצר לפני אותן בחירות, להוסיף כיתוב בפרסית לכל פתקיות הבחירה שהוצבו בקלפיות המקומיות. "עשו את זה באופן כזה שהכתב בפרסית היה גדול הרבה יותר מהכיתוב באנגלית", הודה דלשד בראיון למגזין W. "זה נראה כמו תפריט במסעדה פרסית. מאות אנשים התקשרו אז לעירייה להתלונן".
הכתבה פורסמה לראשונה באתר TheMarker
כתבות נוספות:
היסטוריה בישראל: הבנק הדיגיטלי של מריוס נכט ואמנון שעשוע - קיבל רישיון
החשד: בכיר בסודהסטרים העביר מידע פנים - המקורבת גרפה רווח של 156 אלף שקל