לא גרעין: האם הפעם איראן תפעיל את "נשק יום הדין"?

עשרות מטוסי קרב, ריגול ומודיעין נשלחו ביממה האחרונה למזרח התיכון ולאירופה, בקצב הגדול ביותר בחודש האחרון של עיבוי הכוחות. במקביל, איראן הודיעה על סגירה זמנית של חלקים ממצר הורמוז לצורך תרגיל צבאי וירי חי. ברויטרס מדווחים שהמצר הושבת לכמה שעות במסגרת "אמצעי זהירות" בזמן תרגילים, ולא ברור אם הנתיב נפתח לחלוטין. אומנם זה לא "מצור ימי" של שבועות, אבל זו המחשה עד כמה קל לייצר אי-ודאות בנתיב הכי רגיש בעולם. השאלה שכולם שואלים עכשיו: "מה הצעד הבא"?

מה זה בכלל מצר הורמוז, ולמה כולם נדרכים כשמזכירים אותו?

מצר הורמוז הוא צוואר בקבוק ימי שמחבר בין המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי. בחודשים הראשונים של 2025 עברו בו בממוצע כ-20 מיליון חביות ביום של נפט ומוצרי נפט, כ-25% מהסחר הימי העולמי בנפט. כלומר, פגיעה בו היא לא "בעיה של המזרח התיכון", אלא אירוע שמטלטל את שוק האנרגיה כולו.

אבל לא רק הנפט בסכנה אלא גם הגז: לפי דוח של סוכנות האנרגיה הבין-לאומית, LNG שעובר בהורמוז בחמשת החודשים הראשונים של 2025 שקול לכ-20% מהמסחר העולמי בגז נוזלי, ובפועל אין דרך ימית חלופית להוציא לשווקים את ה-LNG של קטאר והאמירויות אם הנתיב משתבש.

מה נחשב "סגירה"? חייבים חסימה מוחלטת כדי שהעולם ירגיש?

ממש לא. לפעמים מספיק איום אמין, תרגיל צבאי, או תחושה שהמצר "לא בטוח", כדי שהכול יתייקר דרך ביטוחים, מסלולי שיט חלופיים ופרמיית סיכון. סוכנויות אנרגיה מסבירות שאפילו שיבוש זמני בצוואר בקבוק מרכזי עלול לייצר עיכובים ועלויות שמתרגמים לעליית מחירי אנרגיה בעולם. כלומר איראן אפילו לא צריכה לסגור בפועל. מספיק שהיא רק "רומזת" והשווקים כבר מתמחרים פחד.

אם זה יהפוך לחסימה ממושכת, מה הדבר הראשון שהיה קורה לכלכלה?

התגובה הראשונה כמעט תמיד עוברת דרך מחירי האנרגיה: נפט, דלק סילוני, הובלה ימית וחשמל במדינות שתלויות בגז. ה-IEA מדגיש שבמצב של סגירה, יכולת העקיפה מוגבלת: יש אומנם צינורות שמאפשרים להוציא חלק מהנפט בלי לעבור במצר, אבל מדובר בסדר גודל של 3.5 עד 5.5 מיליון חביות ביום, הרבה פחות מהזרימה שעוברת דרך מצר הורמוז. תרחיש כזה מעלה את מחיר הנפט לרמות מאוד גבוהות גם אם לא "דמיוניות", פשוט כי העולם מתמחר מחסור וסיכון.

האם יש לאיראן אינטרס אמיתי לסגור, או שזה בעיקר "נשק פסיכולוגי"?

הרבה מומחים נוטים לראות בזה קלף לחץ יותר מאשר יעד קבוע, כי זה עלול להיות "גול עצמי": איראן נשענת על הטרמינלים במפרץ ועל מעבר דרך המצר כדי לייצא לשווקים מחוץ לאזור, ובפועל כמעט כל הנפט שלה נשלח לסין למרות הסנקציות.

במקביל, כל שיבוש גדול עלול להזמין תגובה צבאית ונוכחות מוגברת של מעצמות שמבקשות להבטיח חופש שיט, בדיוק כמו שראינו סביב איומים קודמים.

מי נפגע הכי הרבה, ומי פחות?

אסיה על הכוונת: לפי ה-IEA, רוב הנפט שיוצא דרך מצר הורמוז מיועד לשווקים באסיה, וב-LNG מדובר בכ-85% מהנפח בחמשת החודשים הראשונים של 2025. אירופה והמערב ירגישו דרך המחיר הגלובלי: גם אם אתה לא קונה ישירות מהמפרץ, אתה קונה בשוק שבו המחיר נקבע גלובלית.

ארה"ב פחות תלויה פיזית בנפט מהמפרץ מאשר בעבר, אבל היא לא חסינה: אם מחיר Brent עולה, זה מחלחל גם אליה דרך השוק העולמי והאינפלציה.

ומה לגבי ישראל, האם אנחנו צריכים לחשוש?

קודם כול, העובדות היבשות: מחיר הבנזין 95 בשירות עצמי (כולל מע״מ) נקבע בפיקוח ומתעדכן אחת לחודש. בפברואר 2025 המחיר המרבי עמד על 7.31 שקלים לליטר, ובפברואר 2026 הוא עומד על 6.88 שקלים לליטר - ירידה של כ-5.9% בשנה, כלומר 43 אגורות לליטר.

אבל המספר הזה קצת מטעה, כי בישראל יש "בולם זעזועים" מובנה: חלק גדול ממחיר הדלק הוא מסים (בלו ומע"מ) ורכיבים מפוקחים יחסית, ולכן לא כל תנודה במחיר הנפט בעולם מתורגמת אצלנו מיידית ובאותה עוצמה למחיר בתחנה.

חשוב גם להבין את מנגנון התמסורת המקומי: משרד האנרגיה מחשב את מחיר הבנזין לפי נוסחה שקשורה למחירי הדלקים באזור הים התיכון ולשער השקל-דולר, ואז מתווספים מסים ורכיבי הפצה מפוקחים. לכן, גם אם מחיר הנפט קופץ היום בגלל כותרת על מצר הורמוז, זה לא בהכרח יופיע מחר בבוקר בשלט בתחנה - אבל אם המתח מתמשך ומחירי האנרגיה נשארים גבוהים לאורך זמן, העדכון החודשי הבא כבר עשוי להביא עלייה.

אז האם צריך לחשוש? להילחץ - לא. יש הבדל גדול בין שיבוש קצר (כמו סגירה לשעות ספורות לצורך תרגיל) לבין פגיעה ממושכת שמצמצמת אספקה לאורך שבועות. אבל כן כדאי להיות עם עין פתוחה: אם נראה תרחיש של הסלמה שמחזיקה את מחירי האנרגיה גבוהים לאורך זמן, זה בדיוק הסוג של אירוע שמטפס למדד, ליוקר המחיה ולמחיר בתחנה. ובצד השני יש גם "כפתור" מקומי: המדינה יכולה, אם תרצה, להתערב דרך הבלו כדי לרכך עליות, כפי שנעשה בהוראות שעה בעבר.

כמה פעמים בעבר איראן איימה לסגור את מצר הורמוז, ומה קרה בפועל?

אם שמים בצד אמירות "רעש" של פוליטיקאים וסופרים רק רגעים שבהם האיום הפך למדיניות, לתרגיל צבאי משמעותי או לצעד רשמי, מתקבלת תמונה של בערך 6-5 "גלים" גדולים לאורך כמה עשורים. המכנה המשותף כמעט תמיד אותו דבר: איראן משתמשת במצר הורמוז כקלף הרתעה מול ארה״ב והמערב, בעיקר כשמאיימים לחנוק לה את הכנסות הנפט או כשהיא רוצה להזכיר לעולם שמחיר ההסלמה יכול להיות גלובלי. בפועל, עד היום היא כמעט תמיד עצרה רגע לפני, כי סגירה אמיתית לאורך זמן היא גם פגיעה עצמית וגם הזמנה כמעט בטוחה לעימות צבאי עם ארה״ב ובעלות בריתה.

הדוגמה ההיסטורית הכי קרובה לשיבוש אמיתי הייתה בשנות ה-80, בתקופת מלחמת איראן-עיראק ו-"מלחמת המכליות". אז נרשמו תקיפות הדדיות על מכליות וסיכונים שוטפים לשיט, כולל שימוש במוקשים ופעולות שהקשו על התנועה הימית. אבל גם אז התנועה לא נחסמה לאורך זמן; שיירות, ליווי צבאי ונוכחות אמריקאית ובין-לאומית שמרו על מעבר אפשרי, כי בסוף גם איראן וגם שכנותיה היו תלויות באותו נתיב כדי להוציא נפט ולהכניס סחורות.

הגל השני הגיע בסוף 2011–תחילת 2012, על רקע החרפת העימות סביב תוכנית הגרעין והדיבורים במערב על סנקציות שיפגעו ישירות ביצוא הנפט האיראני. בסוף דצמבר 2011, סגן הנשיא מוחמד רזא רחימי אמר בפומבי שאיראן "מוכנה" לסגור את המצר אם יוטלו סנקציות על משלוחי הנפט שלה, ובמקביל התקיימו תרגילים ימיים באזור שהדגישו יכולת צבאית. האיום עורר עצבנות בשווקים, אבל גם הפעיל מיידית את מנגנון הבלמים: מדינות המפרץ אותתו שיוכלו לנסות לקזז חלק מהמחסור, ובעיקר היה ברור שסגירה שתעלה את רף העימות עלולה להצית תגובה צבאית ולהכות באיראן עצמה, שמייצאת ומייבאת דרך אותו מעבר.

הגל הבא הגיע אחרי פרישת ארה״ב מהסכם הגרעין וחזרת מדיניות "הלחץ המקסימלי" ב-2018. כאן האיום היה פחות "הכרזה על סגירה מחר בבוקר" ויותר מסר: אם מנסים לאפס את יצוא הנפט האיראני, איראן יכולה לגרום לכך שלאף אחד לא יהיה שקט במפרץ. כך למשל, ביולי 2018 דווח שנשיא איראן חסן רוחאני הזהיר שהניסיון האמריקאי לעצור את יצוא הנפט האיראני עלול "לאיים" גם על יצוא אזורי, על רקע דרישת וושינגטון ממדינות לצמצם יבוא נפט מאיראן. בפועל, זה נשאר בעיקר ברמת איתות והרתעה: איראן מבינה שסגירה ממושכת היא צעד דרסטי שמסבך אותה מול הכוחות האמריקאיים באזור ומול לקוחות הנפט שלה.

ב-2019, כשהמתיחות במפרץ עלתה מדרגה, הדפוס התחדד: במקום חסימה רשמית, נרשמו אירועים נקודתיים שהעלו פרמיית סיכון לביטוח ימי ולמחירי אנרגיה, בלי לחצות את קו ה"מצור" הרשמי. דוגמה בולטת הייתה סדרת אירועים סביב תקיפות וחבלות במכליות ליד חופי איחוד האמירויות, שהמחישו עד כמה קל לערער ביטחון בנתיבי השיט - ועד כמה מהר העולם נכנס ללחץ. ועדיין, גם אז לא הייתה סגירה מלאה, כי זה תרחיש שמעניש מיד גם את מדינות המפרץ, גם את אסיה שצמאה לנפט, ובסוף גם את איראן עצמה.

בשנים 2024-2023 האיום קיבל צורה אחרת: לא "חוסמים את המצר", אלא "מאיימים על ספינות". זה התבטא בהשתלטויות על מכליות, לעתים בהקשר של עימותים משפטיים סביב החרמת נפט איראני. כך, למשל, דווח על תפיסת המכלית Advantage Sweet ב-2023, על רקע מתיחות סביב אכיפת סנקציות והחרמות מטען. גם ב-2024 דווח שאיראן תפסה מכלית נוספת (St Nikolas). המסר ברור: אפשר לשבש ולהכאיב "במינון", בלי לשלם את המחיר של חסימה מלאה שתגרור הסלמה צבאית ותחתוך את זרימת ההכנסות של איראן עצמה.

ביוני 2025, על רקע הסלמה צבאית חריגה והתקיפות האמריקאיות באיראן, האיום חזר לכותרות דרך צעד פוליטי: בפרלמנט האיראני קודמה הצבעה בעד סגירת המצר, אבל גם אז הובהר שזה לא סוף פסוק - ההחלטה הסופית תלויה במועצה העליונה לביטחון לאומי. בשווקים זה הספיק כדי להקפיץ את רמת הדריכות ולדחוף אנליסטים לדבר על זינוק במחירי נפט, אבל בפועל סגירת המצר לא התרחשה, בין היתר משום שסגירה ממושכת הייתה פוגעת גם ביצוא האיראני עצמו ומקפיצה את הסיכון לעימות ישיר עם ארה״ב.

בימים אלו איראן כבר לא הסתפקה ברמיזה בלבד - היא הודיעה על סגירה זמנית של המצר לשעות ספורות במסגרת תרגיל ירי חי ו"שיקולי בטיחות". גם כאן זה לא הייתה הודעה של "סוגרים עד הודעה חדשה", אלא מהלך קצר שמייצר כותרות ומסמן יכולת, בזמן שמתנהלות שיחות גרעין עקיפות עם ארה״ב והאזור רותח מנוכחות צבאית. במילים אחרות: עוד דוגמה לאותו עיקרון מוכר - שיבוש נקודתי כאיתות, בלי ללכת על מהלך של חסימה מלאה שהמחיר שלו, מבחינת איראן, עלול להיות בלתי נסבל.