כפי שלפני החתונה נוהגים הזוגות לערוך תחקיר מקיף על התהליך והשלבים, כך יש לעשות גם במידה ובני הזוג מבקשים להתגרש. כיום, בעידן הרשתות החברתיות, השיימינג והניכור ההורי – חשוב לדעת גם כיצד להתגרש נכון, כדי לפגוע כמה שפחות בילדים, באגו ובפרטיות.

האם כיום נשים וגברים במסגרת הליך הגירושין עוברים על חוק הגנת הפרטיות יותר מאשר בעבר? מדוע המספרים עלו?

כמו בכל הליך משפטי, גם בהליכי גירושין על בני הזוג המתגרשים להוכיח את טענותיהם באמצעות ראיות. ומה קל יותר לזוגות המצויים בעיצומו של הליך גירושין, שעדיין מתגוררים תחת קורת גג אחת, מאשר לחטט לבן/בת הזוג בטלפון ולגלות הודעות טקסט ותמונות שמלמדות על רומן?

היש נוח מלהיכנס לתכתובות מייל ולתיקיות המחשב ולגלות הברחת נכסים? בדיוק כפי שניתן לראות במערכות הבחירות הרבות כיצד הזירה מתנהלת יותר ויותר ברשתות החברתיות, כך המצב כיום בשטח גם בסכסוכי גירושין. ולא רק בפוליטיקה, גם אם נסתכל על מהפכת "me too", ואפילו מהפכות האביב הערבי, ניתן לזהות כי הזירה לניהול מלחמות שינתה כיוון ומתנהלת בעיקר בפייסבוק, בטוויטר, ולא בין כותלי בית המשפט.

כתוצאה מכך, אנו עדים לפרסומים של בני זוג האחד כנגד השני תוך חשיפת פרטים אישיים והכפשות ברשתות החברתיות. גם הגישה לאמצעים טכנולוגיים השתפרה, כגון מצלמות, הקלטות של הפלאפונים החכמים וההרגל לשתף ולחשוף - הפך את הפרת הפרטיות לקלה ומפתה יותר.

הנגישות הקלה (אולי קלה מדי) למידע, מאפשרת לבני זוג להיות חשופים למידע שעשוי לשרת אותם ואף להעניק יתרון במסגרת ההליך המשפטי.

בלי לחטט בטלפון

מה יכול להיחשב כעבירה על חוק הפרטיות בהליך הגירושין? הזכות לפרטיות עוגנה כזכות חוקתית, כאשר נקבע בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". לפיכך, לא ניתן להיכנס לרשות היחיד שלא בהסכמתו, לא ניתן לערוך חיפוש ברשות היחיד ואין פוגעים בסוד שיחו של אדם, כתביו או רשומותיו.

לפיכך, כל חיטוט במחשב, במיילים, באסמסים או בטלפון הנייד בכלל והצגתם לעיניי כל בפרט - הם בבחינת חדירה לפרטיות.

כך לדוגמה, בבתי הדין הרבניים עושים שימוש בצילומים או דוחות של חוקרים פרטיים כדי להוכיח בגידה. דוגמה נוספת לכך היא פריצה למכשירים סלולריים לצורך מציאת ראיות, כפי שקרה במקרה של אפי נוה. אך גם במקרים אלא, לא תמיד הפגיעה נעשית לצורך השגת ראיות להליך משפטי. אנחנו עדים למקרים בהם פרסומים במדיות חברתיות עוסקים בהתנהלות האישית שבין בני הזוג, אשר מהווים פגיעה בפרטיות ויכולים לזכות את הצד הנפגע בפיצוי כספי.

כיצד עבירה על חוק הגנת הפרטיות יכולה להשפיע על הליך הגירושין? חוק הגנת הפרטיות קובע כי לא ניתן להציג כראיה חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות וללא הסכמת הנפגע, אלא אם בית המשפט התיר את הצגת הראייה מטעמים מיוחדים, או שלפוגע יש פטור מאחריות לפגיעה בפרטיות.  

החוק מונה רשימה ארוכה של הגנות שכאלה, כדוגמת פגיעה שנעשתה בתום לב, האדם לא ידע שהוא פוגע בפרטיות, הייתה עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות זאת וכיוצא באלה. המשמעות היא פשוטה – ראייה פסולה היא כל נושא בו ההגנות לא חלות – לכן זו פעולה שנעשה במסגרת פגיעה בפרטיות.

לכן, צד להליך גירושין שמציג ראיות פסולות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות (שהרי ברור שחיטוט בטלפון או במחשב לצורך השגת ראיות לא נעשה בתום לב), לא יוכל להשתמש בהם. על מנת לאזן ביניהם, יש לבחון את עוצמת ההפרה ואת ערכו הראייתי של החומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות. ככל שהראייה נחוצה יותר לחקר האמת, משקלה בבית המשפט יגבר אל מול הפגיעה בפרטיות. מעבר לכך שמדובר בעבירה פלילית, הצד הפוגע חשוף גם לתביעה נזיקית במסגרת ההליכים שמתנהלים, דבר העלול להיות כרוך בפיצויים כספיים גבוהים.

השאלות הקשות

האם מותר לחשוף את פרצופו של הילד ברשתות החברתיות, במידה והאם לא מסכימה, כמו פרשת בן אל ואורטל עמר?

כאשר ההורים נשואים, אם אחד ההורים מסכים בנוגע לפעולה הקשורה לקטין, כדוגמת פרסום תמונתו ברשת חברתית, חזקה היא שההורה השני הסכים לה אף הוא. במצב בו ההורים אינם חיים יחד, נדרשת הסכמה של כל אחד מההורים בנפרד לצורך פרסום התמונה, ללא קשר לשאלה בידי מי נתונה המשמורת על הילד. 

בן אל תבורי, אורטל עמר
בן אל תבורי ואורטל עמר | צילום: אור גפן, יחסי ציבור

האם מותר לעשות "שיימינג" לאחד הצדדים, כדי להוכיח טיעון?

על פי חוק איסור לשון הרע, כל התבטאות בין אם בכתב ובין אם בעל פה, שנעשתה במסגרת הליך משפטי, חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק. המשמעות היא שניתן במסגרת הדיון בבית המשפט לטעון כנגד הצד השני, בדיוק כפי שניתן לעשות זאת במסגרת כתב התביעה וכתב ההגנה.

האם מותר להשתמש בילד כדי להוכיח טיעון מסוים?

ההורים אינם יכולים להשתמש בילדם על מנת לשרת אינטרסים משפטיים במסגרת הליך גירושין. בתי המשפט אינם רואים בעין יפה כשמי מההורים מערב את הילדים בסכסוך, ולא אחת מפנים את ההורים לטיפול מסיבות אלו בדיוק.

אם הורה ביצע תחקיר עם הילד כדי להוכיח את טענתו, לא מן הנמנע כי דווקא הוא יהיה זה שישלם את המחיר על כך, למעט אם מדובר במקרים בהם יש חשד לאלימות. חשוב לציין כי לא פעם, על מנת לשמוע את דעתו של הילד באופן בלתי אמצעי, בית המשפט יזמן אותו למפגש, שלא באולם ביהמ"ש.

האם מותר להקליט שיחה או להשתמש בשיחה שהוקלטה בעבר כמסמך משפטי רשמי?

יש לעשות הבחנה בין מקרה בו מי שמבקש להשתמש בהקלטה היה צד לשיחה, לבין מקרה בו למשל הושם מכשיר האזנה. כל אדם רשאי להקליט שיחה בה הוא משתתף מבלי ליידע את הצד השני. בעידן בו כמעט כולנו משתמשים באופן יומיומי באפליקציות של הקלטה - כל שיחה מוקלטת בה אנחנו משתתפים היא חוקית לחלוטין. 

גם שיחה שאנחנו שומעים במקום ציבורי, גם אם אנחנו לא צד לה, לא תחשב כהאזנת סתר אסורה. על מנת שניתן יהיה להשתמש בהקלטה בהליך משפטי, החוק מחייב שלפחות אחד מן המוקלטים ידע על כך והסכים לכך. בכל מקרה אחר, מדובר על עבירה, על פי חוק האזנות סתר ולא ניתן יהיה להשתמש בראיה בבית המשפט. יתרה מכך, הקלטת שיחה שהמקליט אינו צד לה היא בבחינת עבירה פלילית.

דלית יניב-מסר
דלית יניב-מסר | צילום: סם יצחקוב, יחסי ציבור

האם ניתן להפעיל חוקר פרטי? האם יש מגבלות בנושא?

בישראל, רק מי שמחזיק ברישיון חוקר פרטי מטעם משרד המשפטים, יכול לעסוק במקצוע כחוקר פרטי. הוא כפוף לכלל חוקי המדינה ולחוק חוקרים פרטיים וכל עוד שהוא אינו עובר על החוק, ניתן להפעילו.

כך למשל, החוקרים הפרטיים כפופים לחוק איסור פגיעה בפרטיות ואינם יכולים לבלוש אחר אדם ברשות היחיד, בניגוד למעקב שיעשה בקניון הומה אדם לדוגמא. מעבר לכך, ראיות שהושגו בדרך לא חוקית אינן יהיו קבילות בבית המשפט ואף עלולות לסכן את מזמין החקירה והחוקר עצמו בחקירה פלילית.

לא אחת אנו עדים למצבים בהם צד בהליך גירושין נחפז לשכור שירותיו של חוקר פרטי, כאשר מבחינה משפטית אין לו כל צורך או תועלת בכך. לכן, תמיד מומלץ להיוועץ עם עורך הדין לפני שפונים לשכור את שירותיו של חוקר פרטי – בכדי להימנע מפסילת ראייה ומעבירה על החוק.

הכותבת היא בעלת משרד עורכי דין העוסק בדיני משפחה ובתיקי גירושין מורכבים