האם כלכלת איראן בדרך לקריסה? כך זה נראה מבפנים

בשביל להבין כמה איראן נמצאת כרגע בבעיה עמוקה, צריך להתחיל בשאלה הכי פשוטה: כמה שווה הריאל. בדצמבר הדולר בשוק הלא מפוקח בטהראן כבר נסחר סביב קצת פחות מ-1.3 מיליון ריאל, ואז המשיך לטפס ולגעת בשיאים נוספים. ביום אחד הוא נסק עד אזור 1.45 מיליון ריאל לדולר, ובהמשך התייצב זמנית סביב 1.38 מיליון ואף דווח על 1.371 מיליון אחרי תיקון חלקי, אבל המסר נשאר אותו מסר: המטבע לא מתנהל כמו מטבע של מדינה שמאמינה בעצמה.

למה המידע הזה חשוב? כי שער החליפין הוא פשוט המחיר של הדולר במטבע המקומי. באיראן המחיר הזה נמדד בריאל: כמה ריאלים צריך כדי לקנות דולר אחד. כשאומרים ש"הדולר סביב 1.3 מיליון ריאל", הכוונה היא שצריך בערך 1,300,000 ריאל בשביל לקנות דולר אחד. אם יום אחרי זה כבר צריך 1.45 מיליון ריאל בשביל אותו דולר, זה אומר דבר אחד מאוד ברור: הריאל נחלש מהר. הדולר לא השתנה פתאום, הריאל הוא זה שמאבד כוח קנייה.

איראן מייבאת המון דברים או רכיבים שמחירם נקבע בדולרים, מתרופות וחומרי גלם ועד ציוד, מזון ומוצרים תעשייתיים. גם כשמייצרים משהו "מקומי", לעיתים קרובות יש בו חלקים מיובאים. אם היבואן צריך לשלם בדולרים, והוא מקבל את ההכנסות שלו בריאלים, אז כשהדולר עולה – הביואן משלם על אותו המוצר יותר ולכן הוא מגלגל את זה הלאה- לצרכן. אם מוצר מיובא עולה 10 דולר, וכשהדולר 1.3 מיליון ריאל זה 13 מיליון ריאל. כשהדולר עולה ל- 1.45 מיליון ריאל, אותו מוצר עולה 14.5 מיליון ריאל, בלי שהמוצר השתנה בכלל. זו התייקרות של בערך 11.5% רק בגלל השער. והאיראנים מרגישים ש"הכל עולה" גם אם בעולם המחיר בדולרים לא זז.

מכאן מגיעה ההתנהגות בשווקים ובחנויות: כששער הדולר קופץ כל יום, בעל חנות לא יודע באיזה מחיר למכור היום מוצר שהוא יצטרך לקנות מחדש מחר במחיר גבוה יותר. אם הוא ימכור "זול מדי", הוא יישאר בלי יכולת למלא מלאי. לכן חלקם מעלים מחירים מהר, אחרים מפסיקים למכור חלק מהמלאי, וחלק פשוט סוגרים עד שהשער "יירגע". הסגירה הזאת נראית כמו מחאה, אבל היא גם פעולה כלכלית טהורה: עדיף לא למכור מאשר למכור בהפסד.

והמטבע כרגע קובע אם סוחר בבזאר יפתח בבוקר חנות או יעדיף להמתין ליום שבו יוכל לתמחר בלי לפחד שמחר יהיה הפסד. הוא קובע אם משפחה תסגור את החודש או תעבור לשיטת הישרדות של קנייה מוקדמת כי בעוד שבוע אותו סל יעלה בעוד עשרה אחוזים. זה גם מסביר למה השלטון רועד כשסוחרים סוגרים את החנויות: באיראן, הסוחרים הם אלו שנתנו עד עכשיו את הגב לשלטון האייתוללות. והסוחרים עכשיו כועסים.

כמה כועסים? מאוד. אחת הנקודות שמייצרות גם זעם ציבורי וגם כלכלה לא יעילה היא מערכת שערי החליפין המקבילים. יש שער רשמי של הבנק המרכזי שמעטים נהנים ממנו, ויש שער שוק לא מפוקח שמשמש בפועל את רוב הציבור. בתוך זה פועל גם מנגנון של מטבע מועדף ליבואנים מסוימים בשער של 280,500 ריאל לדולר, בזמן שהשוק החופשי נע סביב 1.35 מיליון ריאל לדולר ואף יותר.

פער כזה הוא מתכון לשחיתות. מי שמקבל גישה לשער המועדף מרוויח, ומי שלא, משלם את המחיר בחנות. בתקציב החדש יש סימנים לצמצום המטבע אבל המשמעות ברמת הרחוב קשה: פחות סחורה חיונית במחיר מפוקח, יותר מחירים שנקבעים לפי השער הגבוה, עוד לחץ על סל המזון והתרופות, ועוד עצבים.

האיראנים הולכים לשלם עוד מיסים. השאלה מאיזה כסף

הסיפור הזה לא נולד בדצמבר. מאז 2018 הריאל איבד יותר מ 95% מערכו מול הדולר. זו שחיקה שמתנהלת שנים, וכמעט כל אירוע פוליטי או ביטחוני רק לוחץ עליה עוד. כשארצות הברית חזרה למדיניות מקסימום לחץ, כשמתחדדות סנקציות על נפט, כשנפתחות או נסגרות שיחות על הסכם גרעין, המטבע מגיב לפני הכול.

ודווקא בגלל זה ההתבטאויות האחרונות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הפכו לחלק מהכלכלה עצמה. אתמול, בפגישה עם ביבי בבית הלבן, הנשיא אמר בפומבי שאם איראן תנסה לשקם יכולות גרעין, ארצות הברית תכה בה שוב, והוסיף שיתמוך בתקיפות ישראליות אם איראן תמשיך בתוכנית הטילים הבליסטיים. המשמעות הכלכלית היא שבאותו רגע שער הדולר באיראן עולה שוב.

אבל הנתונים הקשים של הכלכלה הריאלית, הם הסיפור האמיתי שאפילו גדול יותר משער המטבע. במחצית הראשונה של השנה האיראנית שהחלה ב 21 במרץ 2025, התוצר המקומי הגולמי התכווץ ב-0.6% כולל נפט וב-0.8% ללא נפט. אומנם הנפט עצמו רשם צמיחה של 1.1%, אבל הוא לא מצליח לכסות על הירידות בענפים שמעסיקים מיליוני אנשים ביום יום: החקלאות התכווצה ב-2.9%, התעשייה והכרייה ירדו ב-3.4%, והבנייה ספגה מהלומה של ממש עם צניחה של 12.9%. זה נתון שמדליק נורות אדומות כי בנייה היא לא רק נדל"ן, היא קבלנים, ייצור חומרי גלם, מובילים, ידיים עובדות, וכל הענפים שמתפרנסים מהסקטור הזה.

התקציב לשנה הבאה באיראן, שמתחילה ב-21 במרץ 2026, מנסה לעשות שני דברים שסותרים זה את זה: מצד אחד הממשלה רוצה "משמעת תקציבית" כדי לא להגדיל גירעון שמדליק אינפלציה, ומצד שני היא עושה זאת בדיוק כשהמשק כבר חלש ולכן מעבירה יותר מהנטל לציבור דרך מסים וקיצוצים. לפי המספרים, מדובר בתקציב ענק של כ-10,144 קוודריליון ריאל, והוא מוצג לראשונה גם לפי "הריאל החדש" אחרי הסרת ארבעה אפסים שאושרה בנובמבר 2025, כך שאותו סדר גודל מופיע גם כ-10,144 מיליארד ריאל במונחים החדשים. ההוצאה הממשלתית אמורה לעלות ב-28%, אבל הדגש שמדאיג כלכלנים הוא מעבר מתלות בנפט לתלות במסים, עם יעדים להגדיל הכנסות ממסים בכ-60% עד 62% לפי הצהרות בזירה הפוליטית. בנוסף הממשלה מתכננת להעלות את המע״מ מ-10% ל-12%, ולהחזיר חלק מהתוספת לציבור באמצעות שוברים דיגיטליים למזון, מהלך שיכול להיראות חברתי, אבל גם עלול להכביד על הצריכה אם אנשים מרגישים שהכסף נשאב מהם בקופה לפני שהוא חוזר אליהם באפליקציה.

ובמקביל הכל מתייקר. האינפלציה בסוף דצמבר כבר הגיעה ל 52.6%, האינפלציה השנתית הממוצעת עמדה על 42.2%, והנתון שהכי מפחיד כל משטר הוא דווקא סל המזון: מחירי מזון, משקאות וטבק זינקו ב 72% בתוך שנה, בזמן שמוצרים ושירותים שאינם מזון עלו ב-43%. גם בתוך החודש עצמו המחירים רצו קדימה, עם אינפלציה חודשית של 4.2% שמגיעה ממוצרים בסיסיים כמו חלב ולחם. זה אומר שהעלאת שכר ממוצעת לא יכולה לנצח את העלייה המטורפת של מוצרים במכולת. זה גם מסביר למה המחאה התפשטה מהר לרחוב. כשהמחירים מטפסים בקצב כזה, גם מי שלא מתעניין בפוליטיקה מתחיל להתעניין בפוליטיקה.

הציבור באיראן כבר לא שואל אם יהיה יקר, אלא כמה מהר זה יתייקר, וברגע שהשאלה הזאת מחליפה את השאלה מתי זה יירגע, המערכת כולה עוברת למצב חירום. מה שמאיץ את הסחרור הוא המעבר של משקי בית לצבור עוד ועוד דולרים, לא כי הם רוצים להיות סוחרי מטבע, אלא כי הם מחפשים עוגן. וככל שהיותר אנשים מחפשים עוגן, כך הריאל מאבד עוד אחיזה.

הסיבות שמדליקות את המחאה שלב אחר שלב

הדלק באיראן הוא נושא רגיש כי כל עלייה במחיר שלו מיד מייקרת כמעט הכל, נסיעות, הובלות, מוצרים בסופר. לכן כשבתקציב המדינה מופיע שהיא מצפה להכניס בערך 5.5 קוודריליון _מיליון מיליארדים) ריאל ממכירת בנזין מיובא, זה נשמע להרבה אנשים כמו סימן לכך שהממשלה מתכננת לייקר את הדלק בשנה הבאה, כי כדי להרוויח יותר היא צריכה לגבות יותר על כל ליטר או למכור יותר במחיר גבוה. במקביל התקציב מדבר גם על הכנסות של 2.9 קוודריליון ריאל ממכירת חיטה במחירים לא מסובסדים, כלומר פחות תמיכה ממשלתית במחיר של מוצר בסיסי שממנו עושים לחם, מה שיכול לגרום לעלייה במחירי מזון.

וכל זה קורה בזמן שהממשלה מציעה להעלות את השכר של עובדי המדינה והגמלאים רק ב־20%, כשבפועל האינפלציה גבוהה הרבה יותר, כלומר גם אם המדינה "מסדרת" את התקציב ולא נכנסת לגירעון, אנשים עדיין מרגישים שהמשכורת שלהם שווה פחות, שהם קונים פחות באותו כסף, וזה בדיוק מה שמדליק מחאה.

וכאן נכנסת הסכנה הגדולה, לא הדרמטית אלא הכלכלית נטו. כשיש במקביל התכווצות תוצר של כ-0.6% עד-0.8%, ירידה של כמעט 13% בבנייה, אינפלציה נקודתית של 52.6% ומזון שעולה 72% בשנה, המדינה מתקרבת לתרחיש שבו היא גם לא צומחת וגם לא מצליחה לייצב מחירים. זה מצב שבו עסקים סוגרים כי אין ביקוש, והביקוש נשחק כי המחירים עולים. זה גם מצב שבו הממשלה מעלה מסים כדי לסגור גירעון, אבל כך עלולה לפגוע עוד יותר בפעילות ולצמצם עוד את המיסים שהיא מקבלת מהכלכלה.

הבצורת הקשה מוסיפה עוד דלק למדורה

הבצורת באיראן היא לא "רק מזג אוויר", אלא מכה כלכלית שמתחילה במים ומסתיימת בכיס. כשיש פחות גשם לאורך שנים, המאגרים מתרוקנים, אספקת המים נהיית לא יציבה, ופתאום עסקים ומשקי בית צריכים להסתדר עם מגבלות, הפסקות, ועלויות נוספות. באיראן מדברים כבר על שנה שישית ברציפות של בצורת, ובטהראן נשמעו אזהרות רשמיות על קיצוב מים ואפילו אפשרות של פינוי אם לא יגיעו גשמים.

זה מתרגם מיד להתייקרות. קודם כל בחקלאות: פחות מים להשקיה ופחות יציבות עונתית גורמים ליבולים חלשים יותר, ואז מחירי מזון עולים, או שהמדינה נאלצת לייבא יותר מזון. הבעיה היא שיבוא נקנה בדולרים, וכשהריאל חלש והדולר יקר, כל טון חיטה או אורז שמגיע מבחוץ מתגלגל למחיר גבוה יותר בסופר. כשמוסיפים לזה שאצל האיראנים החקלאות צורכת חלק עצום ממי המדינה, סביב 80% מהמים המתוקים לפי הערכות, מבינים למה כל הידוק מים הופך מהר מאוד לנושא של יוקר מחיה.

הצינור השני הוא חשמל. הרבה מהחשמל באיראן נשען על סכרים והידרואלקטרי, וכשהמפלסים יורדים, הייצור נפגע. דווח, למשל, על עצירה של ייצור חשמל בתחנת הכוח של סכר כרחה בגלל ירידת מפלס המאגר. ובמקביל, נוצר "אפקט דומינו": גם תחנות כוח תרמיות מתקשות כשיש פחות מים לקירור, כך שהמחסור במים הופך למחסור בחשמל, במיוחד בתקופות עומס.

כשהחשמל לא יציב, התעשייה משלמת. מפעלים מקבלים קיצוצים, שעות ייצור יורדות, ותפוקה נפגעת בדיוק כשגם ככה המשק מתכווץ. לפי ניתוח של Stimson, איראן סובלת ממחסור חשמל שהוערך בכ־25,000 מגה־וואט, ושם מציינים שגם בצורות ממושכות שהקטינו תפוקה הידרואלקטרית הן חלק מהסיבות. זו לא רק אי נוחות לצרכן בבית, זה פגיעה ישירה בצמיחה, בהכנסות של עסקים, ובהכנסות המדינה ממסים.

הצינור השלישי הוא חברתי תקציבי. כדי להתמודד עם משבר מים המדינה נדרשת להשקיע יותר בהולכת מים, קידוחים, תיקון תשתיות, פתרונות חירום והסברה, וכל זה בתקופה שבה התקציב לחוץ והאינפלציה גבוהה. ובמקביל, מים הם טריגר למחאה כמעט כמו מחירי מזון ודלק: ברגע שבשכונות מסוימות לחץ המים יורד בלילה, או כשמדברים על קיצוב, זה מתווסף ליוקר המחיה ולמשבר המטבע ויוצר עוד שכבה של כעס ציבורי.

בישראל עוקבים בדריכות

אחרי כל הנתונים האלה אין מנוס ממחאה שהולכת ומתגברת וממשל שכרגע מעדיף, לראשונה, לא לנסות להשתלט עליה בכוח. גל הפגנות בטהראן ובערים נוספות סביב קריסת הריאל ועליית המחירים, כולל דיווחים על עימותים, גז מדמיע וסגירת חנויות בבזאר, רק מתרחבת.

בסרטונים שונים נראו המוני סטודנטים מוחים וקוראים קריאות "מוות לדיקטטור". מחאות נוספות נרשמו גם באי קאשם במפרץ המפרסי, וכן בערים נוספות, למשל בעיר המדאן.

אתמול הצטרפו למחאה גם איגודי נהגי המשאיות באיראן, שנחשבים לסקטור חשוב ומשפיע באוכלוסייה באיראן. תיעודים רבים שפורסמו ברשתות החברתיות הראו הפגנות גדולות באוניברסיטאות, בעיקר בבירה טהראן.

המשטר נקט צעד חריג של סגירת משרדי ממשלה בחלק גדול מהמחוזות, לכאורה בגלל מזג אוויר, אבל בעיני רבים גם כדי לצמצם חיכוך. כשמוסיפים לזה את הוויכוח סביב התקציב ואת הלחץ שמוביל להתפטרויות ולמינויים כלכליים שנויים במחלוקת, מתקבלת משוואה שמסבירה למה איראן מתקשה לעצור את ההידרדרות גם כשהיא רוצה.

מבחינת הממשל יש עוד סיכון אחד: כל עוד הוויכוח סביב הגרעין והטילים נשאר פתוח, וכל עוד נשמעים איומים מפורשים על אפשרות לתקיפה נוספת, כל ניסיון לייצב את הריאל ייתקל בשאלה אחת שהשוק שואל לפני הכול: מה ההסתברות להסלמה בחודשים הקרובים. אם התשובה לא נמוכה, הדולר ימשיך להיות נכס ביטחון עבור הציבור, והאינפלציה תמשיך לקבל רוח גבית.

בשלב זה ניכר כי המשטר עושה מאמץ גדול להכיל את המחאה ולא להגיב בצורה קשה מדי שעלולה לעורר תגובת נגד, למרות כמה דיווחים מקומיים על ירי של כוחות הביטחון לעבר מפגינים. בסוף השבוע תציין איראן את יום השנה לחיסול קאסם סולימאני, אירוע לאומי שמייצר אחדות, אבל אם המחאות ימשכו לאחר מכן- ניתן יהיה סופית לקבוע שמדובר בעליית מדרגה.

כל ההתפתחויות הללו מדאיגות מאוד את מערכת הביטחון הישראלית, שלא פוסלת אפשרות שבאיראן יבחרו להסיט את האש לגורם חיצוני, על רקע המתיחות עם ישראל. בשלב הזה מעריכים כי באיראן לא ימהרו לייצר אירוע חיצוני עם ישראל, בין השאר מכיוון שהם לא מוכנים מספיק לעימות כזה. מבחינת המשטר, נראה שיש עוד דברים רבים שהיו מעדיפים שיהיה בידיהם לפני שהם יוצאים להרפתקה כזו.