"אני הייתי איש כוחות הביטחון האיראניים. זה מה שקורה באיראן באמת"

יש רגעים שבהם העולם כולו שואל את אותה שאלה. הפעם השאלה היא אם העם האיראני באמת יצליח להפיל את המשטר. החידה הזו מעסיקה כמעט את כולם, במיוחד בישראל. בכותרות, בפושים, באולפנים, בטוויטר, ובהצהרות שמתעדכנות אחת לכמה שעות. פעם זו "שעת כושר היסטורית", פעם זה "כבר היינו בסרט הזה".

כולם מחכים לרגע שאיראן תתפרק בשידור חי, אבל מי שהיה בצד השני אומר שהמשטר בנוי להכיל מחאות, לשבור תקווה ולהמתין לדקה ה-90. רוני אינסאז, יליד טהראן, איש כוחות הביטחון האיראניים לשעבר וכיום מבעלי רשת ההנעלה Scoop, מסביר למה המחאה הנוכחית חריגה בהיקף ובקהל, למה "התותחים הכבדים" עוד לא הופעלו במלואם, והיכן בכל זאת נבקע סדק שמדאיג את טהראן.

יש דרך לזהות מיד מי מדבר על איראן מתוך ידיעת ההיסטוריה שלה ומי מדבר מתוך זיכרון. אינסאז לא נשמע כמו אדם שמספר סיפור רחוק. הוא נשמע כמו מישהו שמנסה לתרגם מציאות שאי אפשר לתרגם באמת.

"השאלה שהכי מעסיקה עכשיו את כולם היא אם הפעם באמת יצליח העם האיראני להפיל את המשטר", הוא אומר. "אני שומע את זה כל הזמן: תקווה, ייאוש, 'רגע היסטורי'. אבל לי זו לא שאלה תיאורטית. אני נולדתי שם, גדלתי שם, שירתי בתוך המנגנון, ואני עדיין מדבר כמעט מדי יום עם אנשים שחיים שם עכשיו".

אינסאז נולד וגדל בטהראן כילד יהודי. "נולדתי במדינה שבה אתה לומד מוקדם להוריד פרופיל", הוא אומר, "לא כי אתה רוצה, אלא כי אתה חייב. הזהות שלך היא משהו שמנהלים בזהירות. למדתי בבתי ספר כלליים, חייתי לצד מוסלמים, ובתוך כל זה הבנתי שהחיים באיראן הם משחק הישרדות מתמשך: לדעת מה להגיד, למי, ומתי לשתוק".

איך הגעת למשמרות המהפכה?
"כמו כל צעיר באיראן, גם אני חויבתי לשרת. לא הייתה בחירה. השם שלי נשמע מוסלמי, וזה הספיק כדי שאמצא את עצמי בתוך מערכת המשפט של משמרות המהפכה - אותו גוף שמחוץ לאיראן נתפס בצדק כסמל לדיכוי, לפחד ולאכזריות".

"אבל מי שלא היה שם לא מבין עד כמה המציאות מורכבת. במשמרות המהפכה יש פנים שונות. יש אידיאולוגים קנאים. יש אופורטוניסטים. ויש גם אנשים רגילים לחלוטין, כאלה שרק מנסים לשרוד בתוך מערכת שלא נותנת לך לצאת נקי. לא כולם שונאי ישראל. לא כולם מאמינים בסיסמאות. חלקם פשוט מפחדים, בדיוק כמו אלה שמפגינים נגדם.

"אני עצמי לא 'הייתי נגד ישראל' ולא 'בעד ישראל'. הייתי בעד לחיות. בעד לשמור על המשפחה שלי. בעד לא להיחשף. בתוך המערכת הזו למדתי איך היא פועלת באמת: איך מתקבלות החלטות, איך נראית שחיתות מבפנים, ואיך פחד הוא המטבע הכי חזק של המשטר".

ומתי הבנת שזה נגמר?
"כשזה הפך מוחשי. כשאתה מבין שגילוי קטן אחד עלול לעלות לך בחיים. לקחתי את אשתי ואת בתי התינוקת וברחתי. לא בגבורה הוליוודית, בפחד. דרך טורקיה, עם מעט כסף והרבה חוסר ודאות".

בישראל, הוא מספר, התחיל מחדש מאפס. דירת חדר. שפה חדשה. עבודה קשה. אינסאז הפך לאיש עסקים, מבעלי רשת סקופ. אבל לשכוח את איראן הוא לא יכול. "האנשים שם לא יוצאים לי מהראש. אני עדיין בקשר. ולכן כששואלים אותי אם זו מהפכה, אני אומר: התשובה מורכבת, והיא מכאיבה".

מה אתה שומע משם היום, מעבר לכותרות?
"אני שומע כעס ושנאה למשטר, כן. אבל אני שומע גם עייפות עמוקה. פחד משתק. תחושה של 'כבר ניסינו הכול'. המשטר לא רק מכה ומעניש, הוא מייאש. הוא גורם לאנשים להרגיש ששום דבר לא באמת ישתנה. וזה הנשק הכי חזק שלו".

ואז מגיע אינסאז לנקודה שאצל ישראלים רבים מתפספסת: לא כל מה שנראה כמו "הסלמה" הוא באמת הסלמה. "כרגע התותחים הכבדים בכלל לא בתמונה", הוא טוען. "הבסיג' מצליח בינתיים להכיל את מוקדי המחאה. יש גם צבא, וכוחות משמרות המהפכה, ותוסיף על זה גם כוחות של חיזבאללה שיכולים להיכנס ולעזור לדכא מחאות".

וכאן מגיע הפער הגדול בין מה שרואים מבחוץ ובין מה שמרגישים מבפנים. המחאות שפרצו ב-28 בדצמבר לא נשארו "אירוע נקודתי". הן התפשטו לערים רבות ובמהירות, על רקע משבר כלכלי עמוק, קריסת המטבע ועליות מחירים שמוחקים לאנשים את החיים. אבל מה שנראה מן החוץ כ"אירוע", נראה מבפנים כמו נעיצת סכין שמסתובבת לאט מדי.

"כשאני מדבר היום עם אנשים שנשארו שם, כמעט מדי יום, הם לא מדברים על 'מהפכה'. הם מדברים על לשרוד עוד שבוע. לא להיעלם בלילה. לא להיעצר בגלל סרטון בטלפון. הם יודעים שהבסיג', אותו כוח מתנדבים למחצה שמופעל ככוח עזר פנימי תחת משמרות המהפכה, הוא בדרך כלל השכבה הראשונה שיוצאת 'להכיל' מחאה, לפני שכוחות כבדים יותר נכנסים".

אז למה הם לא מפעילים הכול?
"כי יש חשש מארה"ב ומהאיום של הנשיא טראמפ. האיראנים ידועים בזה שהם מחכים לדקה ה-90 ואז משתמשים בכל הכוחות יחד. הם לא משתמשים בכל הכלים בהתחלה. כשמפעילים כוח בבת אחת זה מסר. זה לא רק 'פיזור הפגנה', זה שבירת תודעה. אנשים שם יודעים מה זה אומר שהמערכת מחליטה שהאירוע נגמר".

אז למה בכל זאת אתה אומר שהפעם משהו שונה? "יש שתי סיבות", הוא אומר. "קודם כל, כולם יוצאים לרחובות. צעירים, מבוגרים". ואז הוא מדגיש את הדבר שמבחינתו באמת מרעיד את הקרקע: "אבל הכי חשוב – אנשי עסקים. סוחרים. אנשים שבדרך כלל נתפסים כתומכי המשטר או לפחות כמי שלא מערבבים פוליטיקה. וזו הפעם הראשונה שאתה רואה גם אותם ברחוב".

"ברגע שמעמד הסוחרים ואנשי העסקים נכנס לזירה, זה כבר לא רק אירוע פוליטי", הוא אומר. "זה מדד של הלחץ הכלכלי והחברתי שמחלחל למרכזי הכוח. לא בהכרח 'מהפכה מחר', אבל שינוי בטון של המדינה".

אינסאז הולך צעד אחד קדימה, עם דוגמה שהייתה אמורה להיות קומית אם לא הייתה טרגית. "ח'אמנאי מציע עכשיו 7 דולר לאדם, בניסוין להפסיק את המחאות", הוא אומר. "זה כמו כוסות רוח למת. תחשבי שכאן היו מציעים לכל אזרח 25 שקל כדי 'להירגע'. זה לא עובד ככה".

על כך נוסף גם גורם חיצוני שלא נוח למשטר להתעלם ממנו: ארצות הברית. בשבועות האחרונים נשמעו שוב רמזים ואיומים מצד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על אפשרות להתערבות אם המצב "ייצא משליטה", וזה מלחיץ את טהראן גם אם אין מדובר בהכרח בפעולה צבאית. "לפעמים מספיק איום כלכלי, סגירת ברזים, חסימת נתיבים, כדי להפוך משבר לקצה תהום. איראן חיה על חמצן של סחר, מטבע וסנקציות, וכל שינוי קטן שם הוא כמו חנק", הוא מסביר.

אתה באמת חושב שטראמפ הוא פקטור בתוך הרחוב האיראני?
"אני חושב שהאיראנים מחכים לתמיכה מבחוץ. והרבה מאוד מאמינים שטראמפ יתערב אם זה ייצא מכלל שליטה. זה מלחיץ את המשטר".

ומה לגבי ישראל?
"יש כאלה שקוראים לישראל להתערב ולהפציץ", הוא אומר, "אבל אני כמעט בטוח שזה לא יקרה. לא נראה לי שאנחנו רוצים מלחמה כרגע, והמשטר בטח ובטח שלא רוצה. הם לא טובים בניהול כמה חזיתות במקביל. כרגע יש להם חזית פנימית. מלחמה עם ישראל היא הדבר האחרון שהם צריכים".

שינוי איטי. לא מהפכה דרמטית

אינסאז לא מוכר אשליות וגם לא מציע תסריט הוליוודי. כשאני שואלת אותו אם זה "רגע 1979", הוא כמעט מחייך. "לא", הוא אומר. "זו כנראה לא תהיה מהפכה דרמטית כמו אז. אם יהיה שינוי, הוא יהיה איטי. כואב. מלא כישלונות בדרך. אולי הוא יתחיל דווקא מבפנים, מסדקים במערכת, לא מהכיכר המרכזית".

"העולם מחפש רגע אחד שיכריע הכול", מדגיש אינסאז, "אבל איראן משתנה לא ברגע אלא בשחיקה. כל סדק קטן מצטבר. כל מחאה משאירה צלקת. והמשטר אולי שורד, אבל הוא כבר לא יציב כמו פעם".

הדברים שלו קיבלו גם במה רשמית בימים האחרונים: נשיא המדינה יצחק הרצוג הזמין אותו לבית הנשיא לפגישת התייעצות ודיון על ההתפתחויות האחרונות באיראן. אינסאז תיאר לפניו מחאה רחבה שאינה מוגבלת לעיר אחת או למגזר אחד, והדגיש את הקרע בין הדור הצעיר למשטר: צעירים רבים לא מזדהים עם האידאולוגיה של מהפכת 1979 ורוצים "חיים נורמליים" חופש אישי, נסיעות, עבודה, אינטרנט פתוח ועתיד כלכלי. לצד זה הוא הדגיש כי בטווח הקצר הסיכוי לשינוי משטר נמוך, בשל כוחם של מנגנוני הדיכוי והשליטה.

ואולי זו השורה שמסכמת הכי טוב את הפער בין כותרת למציאות: המחאה גדולה יותר. נרחבת יותר. מעמדית יותר. אבל המשטר עדיין חזק, חמוש, שיטתי. מה שהשתנה הוא לא רק הרחוב, אלא השאלה מי מפחד ממי. לא לגמרי, אבל מספיק כדי שהשלטון יבין שהסיפור הזה לא נגמר בכמה לילות של צעקות.

"מי שלא נולד שם פשוט לא יכול להרגיש את זה", אומר אינסאז בסוף. "אבל מי שהיה שם יודע: זה לא מחר. לא כמו שהעולם מדמיין. ובכל זאת משהו נשחק. וזה הדבר שהמשטר הכי מפחד ממנו".