גם חייזר מגלקסיה אחרת שהיה צופה בקליפ של ג'ייזי ורעייתו כובשים את הלובר, היה מבין שמדובר בשני אנשים עשירים מאוד. השילוב של ההשתלטות על מעוז התרבות המערבית של המאות האחרונות והנונשלאנטיות הפריבילגית שבה הם מצטיירים בקליפ, היא הוכחה חותכת לכך. עכשיו, כשהמגה מוזיקאי עשה את הקפיצה האולטימטיבית ממיליונר למיליארדר, כלומר, לאדם ששווה מעל 1,000 מיליון דולר, החליטה אנג'לה ווטרס, כתבת מגזין Highsnobiety, לנסות להבין מה מקור האובססיה שלנו, ה-99 אחוז, למיליונרים ומיליארדרים.

אף שזה נחשב לא מנומס לדבר על כסף ועל כמה אנשים מרוויחים (מחוץ לגבולות מדינת ישראל כמובן), כשזה מגיע לעשירים – חוקי הנימוס נעלמים. אנחנו מתים על סיפורים של אנשים שהפכו עשירים בן לילה, משתוקקים לראות עוד מיליונרים בתכניות ריאליטי, ורוכשים את מיטב הספרים של מנכל"ים שילמדו אותנו איך לעשות את זה בגדול, כי בטח, כל אחד יכול. מה מקור הפיקציה והמשיכה הזו לכל מה שיקר? על פי רוב המומחים לעושר ולכסף, זה קשור לקורלציה פגומה שיש לנו בין עושר לאושר. מי שאין לו כסף, בטוח שזה מה שעושה אנשים מאושרים, עד כדי כך שזה הפך לסוג של קומפלקס. "יש לנו יחסי אהבה-שנאה עם ממון", אומר בראד קלונץ, מייסד Financial Psychology Institute למגזין. "יש לנו אמונות שליליות על כסף, למשל זה שכסף משחית, שעשירים הם גרידים, וכסף מהמשפחה בסך הכל אומר שמי שמקבל אותו הוא חסר מטרה ולא יצירתי".

קלונץ חוקר את היחסים של אנשים לעושר, והוא מצא שאותם אנשים שמייחסים תכונות שליליות לבעלי ממון, גם מאמינים שעושר ישנה להם את החיים לטובה. בתוצאה הסופית, מתקבלת משיכה פסיכולוגית לעשירים הדומה לזו שאנחנו מרגישים כלפי ילדים מקובלים בבית הספר – אנחנו אוהבים לשנוא אותם אבל גם משתוקקים להיות הם. "אנחנו נוטים לפתח אמונות שליליות ועוינות כלפי אנשים שיש להם מה שאנחנו רוצים והם בעצם נראים כמונו. בין אם מאותה תרבות, מגדר, גזע וכו', כשאנחנו מקנאים, אנחנו אוהבים לחשוב שלמושא הקנאה לא מגיע היתרון שיש לו עלינו", אומר קלונץ.

אבל אנחנו לא רק צופים בעשירים בשנאה. אם אנחנו מצליחים להרגיש מספיק מרוחקים מהעשירים, המעקב אחרי חייהם יכול לתת לנו דווקא הפסקה משלנו. "האופן שבו המדיה מכסה את האחוז האחד היא גם על מנת לספק שחרור פסיכולוגי, או אסקפיזם", אומרת רייצ'ל דייוויס מרסי, פרופ' לעיתונות באוניברסיטת נורתווסטרן. "אני יכולה להניח בצד את הבעיות שלי לרגע, ולהימלט לעולם אלטרנטיבי".

זה יכול להסביר חלקית את ההצלחה של כמה תכניות טלוויזיה ברשת בראבו האמריקאית, למשל, אלה שעוקבות אחרי החיים הנוצצים של העשירים והמושלמים. עקרות בית אמיתיות היא דוגמה אחת, שלא לדבר על גרסת הלבנט מעושרות. יש גם סיבות מעשיות לעקוב אחר אורח החיים של האולטרה עשירים – הם יכולים להיות הרבה יותר מעורבים באירועים חדשותיים, בין אם בעולם העסקים או בפוליטיקה, ואלה כבר משפיעים על חיי היומיום שלנו. "לעשירים יש הרבה יותר יכולת לקחת יוזמה", אומרת מרסי. "אני אני עשירה, ויש בור ענק מחוץ לבית שלי, כנראה שאני אדע יותר למי לפנות כדי לתקן אותו. לסלבס יש את הגישה האולטימטיבית. אף אחד לא יסרב לשיחת טלפון שלהם".

להיות עשיר זה כמו להיות מארץ אחרת

יש אמת בקלישאה שכסף משנה אנשים. למעשה, על פי המחקר של קלונץ, זו הדרך היחידה להמשיך ולהחזיק בכסף. "כל כך הרבה מההתנהגות שלנו בענייני כסף ממוקדת באיזור הנוחות הפיננסי שלנו", הוא אומר. "אם מישהו באמת רוצה להיות מעל איזור הנוחות הזה, הוא צריך ללמוד תרבות חדשה. אלה שמצליחים הם אלה שמחבקים את הרעיון שהם עומדים להיכנס לשבט חדש".

זה, אגב, מסביר למה לאנשים שזכו בלוטו קשה לשמור על המיליונים שלהם. להתמודד עם הקנאה של השכנים, ובעצם לא להכיר אף אדם עשיר אחר – יכול לייצר חרדה רצינית. זה דומה ללעבור למדינה אחרת. על מנת להתמודד עם זה, הזוכים בלוטו באופן לא מודע ינסו לחזור למקום שבו הם היו ובסופו של דבר יפסידו הכל.

מארק צוקרברג, פריסיליה צ'אן וילדיהם מקס ואוגוסט חוגגים את ראש השנה (צילום:  Photo by Flash90)
הצוקרברגים. אף אחד לא מסרב לשיחת טלפון ממנו | צילום: Photo by Flash90

ג'יימי טרייגר-מוני, מייסדת Wealth Legacy Group, ארגון שעובד עם האחוז האחד (בעלי הממון הגדולים לעומת 99 האחרים שאינם) – מציעה לעשירים ללמוד אצלה איך להגדיל את השווי נטו שלהם. לטענתה יש ניתוק טבעי בין הורים שצמחו לבד לעושר לבין הצאצאים שלהם שנולדו אליו. "איך מגדלים ילדים, במיוחד אם לא גדלתם בעצמכם עם כזה סוג של עושר?", היא שואלת. "אם אתם בעלי התרבות של המולדת הישנה, המעמד הבינוני, לא האולטרה עשירים, אתם רוצים לגדל ילדים באופן דומה לערכים שאתם גדלתם עליהם. ילדים עם מוסר עבודה ומוטיבציה. אבל איך מטמיעים את זה בהם אם הם לא בהכרח צריכים לעבוד כדי לשרוד?"

אבל גם העולם שלנו השתנה. היום מי שיש לו מיליון דולר זה כבר לא באמת כזה ביג דיל כמו שזה היה פעם. היום יש גם אבחנה ברורה יותר בין מולטי מיליונרים למיליארדרים, וכנראה שזה לא תמיד טוב יותר שיש יותר. טרייגר-מוני טוענת שהיא בהחלט רואה הבדל אצל אלה שנוסף להם פסיק שלישי לסכום בחשבון הבנק. "אם אתה מליונר, אתה עדיין חושב על סוג של תקציב בחיים שלך", היא מסבירה, "רוב המיליונרים לא פרשו והם לא חיים על החסכונות שלהם. אבל כשזה מגיע למיליארדים, אתה כבר חי חיים אחרים, בלי משכורת, ועם תכניות אחרות לחיים".

ובכל זאת, כשזה מגיע למורשת של מיליונרים, ובסופו של דבר ירושה – לפעמים כשאין כסף אין בעיות. "אנשים בטוחים שעדיף שיהיה הרבה יותר כסף. יש הרבה חופש שמגיע עם עושר, אבל הוא מגיע גם עם אתגרים וקשיים ייחודיים. יש אינסוף אחריות כשמדובר בכאלה סכומים, שמורישים בסופו של דבר לילדים".

גם לגבי סלבס זה לא תמיד מאוד פשוט. הם רגילים לקבל משכורת בדמות צ'קים של מיליוני דולרים על סרטים, אלבומים, תכניות טלוויזיה ופרסומות – אבל זה לא הופך אותם לעשירים קלאסיים. הם אולי מוכשרים במשחק ושירה, אבל זה לא הופך אותם לאנשי עסקים מצליחים. "טעות שהרבה כוכבים עושים היא לחשוב שאם הם יודעים לשחק אז בטוח שהליין בגדים שלהם יצליח", אומר קלונץ. "אולי הם למדו משחק במשך 20 שנות מסך, אבל זה נדיר שהם יהפכו לקמעונאים גדולים תוך שנה".

קניה ווסט, קים קרדשיאן נורת', סיינט ושיקגו ווסט (צילום: Instagram - Marcus Hyde)
"יש איזו מחשבה שאין לעולם מספיק כסף" | צילום: Instagram - Marcus Hyde

מיליארדים לא בהכרח יותר מאושרים

למרות המאמץ העצום שנדרש כדי להפוך מיליונים למיליארדים, חוקרים עדיין לא הצליחו להבין מה ההבדל באושר בין שתי הקבוצות הללו. כן, כסף מאפשר אושר מבחינה סטטיסטית, אבל גם זה עד גבול מסוים. חוקרים באוניברסיטת פרינסטון מצאו שאנשים היו מאושרים יותר מעוד כסף רק עד הכנסה שנתית של 75 אלף דולר (300 אלף שקל). כשההכנסה השנתית גבוהה יותר מזה, האפקט של האושר מתאזן. זה כמובן לא משהו שירגיע את השאיפות להרוויח הרבה יותר.

"יש איזו מחשבה שאין לעולם מספיק כסף, וזה משהו שאנשים רוכשים עוד מהילדות שלהם", אומר קלונץ. "אנשים הופכים לוורקוהוליקים כי הם מכווצים את הערך העצמי שלהם לשווי הנטו, וזה אף פעם לא מספיק. אושר זו עבודה פנימית".

כמובן שקשה מאוד לזכור את זה כשהמדיה ממשיכה לפמפם לנו את החיים הבוהקים של האולטרה עשירים, ואיתם אינספוף דברים שאין לנו. "המדיה מעמיקה את התחושה של החסר, של מה שאין לנו", אומר קלונץ, "זה גורם לנו להרגיש כל הזמן לא בסדר. וזה גם קשור להרגלים של בזבזנות יתר, גיהוצים מתמידים של הכרטיס והרבה מאוד בעיות פיננסיות. זה לא עניין של גרידיות, אלא של מוח שבטי וקדמוני שרק רוצה להיות כמו כולם ולהתחבר".