היזכרו ברגע בו חזרתם לעבודה אחרי חופשה. בואו לא נייפה את הסיפור: הגעתם גמורים, במלוא מובן המילה. אנחנו לא מדברים על זה שהתרוצצתם כל כך הרבה אחרי הילדים או קרעתם את העיר לאורכה ולרוחבה עד שכאבו לכם הרגליים, העניין כאן הוא אחר לגמרי: עוד בזמן החופשה חשבתם על הררי העבודה שמחכה לכם כשתחזרו.

מערכת החופשות שלנו מקולקלת. שבורה. טוטאל לוס. למה, אתם שואלים? מערכת החופשות התאגידית הקלאסית עובדת ככה: מקבלים מספר ימי חופש בשנה, כשבועיים, ובחברות חביבות מדובר בסכום פחות זעום מ-12 ימים חוקיים, ומתחיל הליך אדמניסטרטיבי שכולל בקשה לחופש מהמעביד, חתימת המעביד ועוד מהלכים בסגנון. ואז זה קורה: בימים שלפני החופשה אנחנו עובדים כמו משוגעים, לא פחות, כדי להספיק לסגור כמה שיותר פינות, לעשות 'וי' וכמובן – כדי שהשולחן שלנו לא יהיה עמוס בצורה בלתי רגילה כשנחזור מהחופשה. כלומר, אנחנו עובדים בטירוף, כדי לנוח לרגע קט – אבל אנחנו לא באמת ממלאים מצברים, אלא מכלים את זמננו בלחץ מכמות העבודה שעוד רגע תנחת עלינו.

אין פלא שההיעדרות נותרה בעיה מאסיבית עבור חברות רבות, וזה כולל חופשות מחלה או נכות. עם משכורות מנוקדות עלים חולים, עליות נכות ועלי לחץ. המחלקה לעבודה ולפנסיה בבריטניה הצהירה כי ההיעדרות עולות למדינה למעלה מ-100 מיליארד ליש"ט בשנה. על פי המרכז למחקר כלכלי ומדיניות, ארצות הברית היא המדינה היחידה מתוך 21 המדינות העשירות שאינה דורשת מהמעסיקים להציע זמן חופשה בתשלום – כלומר, אין כמות מינימלית של ימי חופש. ברשימת המדינות מצאנו גם את ישראל, שאגב, נמצאת מקום טוב (תלוי את מי שואלים) באמצע, עם 12 ימי חופש.

אז מה יכול לעזור? האם ימי חופש נוספים יכולים לפתור את הסיפור? לא בטוח. על פי מחקר אמריקאי, כ-40% מהאמריקאים לא מתכוונים להשתמש בימי החופש שלהם בכל מקרה.

הגישה של חברות כמו Adobe, Netflix או Twitter מציעות מדיניות מאד מתקדמת – שבבסיסה העובדים יכולים לצאת לחופש, מתי וכמה שיצאו. אבל מה קורה בפועל עם זמן חופשה בלתי מוגבל?

מה קורה בפועל עם חופשה ללא הגבלת זמן? מדובר בלוחמה מנטלית, לחץ חברתי שטמון לנו במוח ומספר לנו כמה עצלנים אנחנו שאנחנו נופשים, במקום לשבת במשרד. מתיאס מאייר, מנכ"ל חברת הטכנולוגיה הגרמנית Travis CI, כתב פוסט בבלוג על החברה שלו, שנטשה את מדיניות החופשה הבלתי מוגבלת: "כשאנשים לא בטוחים לגבי כמה ימים זה בסדר להמריא, תראה דברים מוזרים שקורים. אנשים יהססו לקחת חופשה כפי שהם כי הם לא רוצים להראות כמו אלו שנופשים הכי הרבה. זה מירוץ לתחתית, במקום מרוץ לעבר האושר".

כן, גם אם בחברה שלכם יתחילו מדיניות של זמן חופשה בלתי מוגבל, סביר להניח שלא תסעו למספר שבועות לירח דבש בדרום אמריקה, כי יש יותר מדי לחץ חברתי נגד נסיעה לכל כך הרבה זמן. יעדי עבודה, מטרות ודדליינים תובעניים. אף אחד מהעמיתים לא נסע הקיץ לטיול תרמילאים במזרח, אז למה שאתם תסעו? כנראה שכדי לא לאכזב את הצוות, אתם מאפסנים את החלום לבקר את המאצ'ו פיצ'ו או את ארץ האש במדף, לנצח (או עד הפנסיה).

לוקח שנה אחת מהפנסיה

פתרון מעניין, שונה וכזה שהציל חברה אחת לפחות הוא להפוך את ימי החופש לחובה עבור העובדים. בהרצאת TED של סטפן סגמייסטר, אחד המעצבים הגרפיים המפורסמים בעולם, הוא מספר מדוע אחת לשבע שנים, הוא סוגר את הסטודיו שלו בניו-יורק לשנת שבתון ועל הערך שיש לפסק זמן במירוץ שנקרא החיים.

"אנחנו מבלים את 25 השנים הראשונות של החיים שלנו בלמידה, ואז יש עוד 40 שנה השמורות בעיקר לעבודה. אחריהן מחכות סביב ה-15 שנים של פנסיה, מיום הפרישה. אני החלטתי לנתק חמש שנים מתוך ה-15 ו'לשזור' אותן בין שנות העבודה". לדבריו, שנה אחת היא מקור היצירתיות, ההשראה והרעיונות לשבע השנים הבאות.

SimpliFlying, חברת ייעוץ ואסטרטגיה בתחום התעופה, החליטה ליישם את הרעיון של סגמייסטר בגרסת המיקרו: לקחת שבוע חופש חובה מדי שבעה שבועות (במקום אחת לשבע שנים). עשרת עובדי החברה יוצאים לחופשה בת שבוע ברוטציה, ואם במקרה פנו למשרד בזמן החופשה – באמצעת דוא"ל, וואטסאפ, טלפון או בכל דרך אחרת – הם לא קיבלו תשלום על אותו שבוע. העונש הכספי למעשה קיבע את הנורמה של ניתוק מוחלט מהמשרד בזמן החופש.

>> כמה ימי הבראה מגיעים לכם בשנה?

לאחר הניסוי המנהלים נתבקשו לדרג את עובדיהם מבחינת יעילות, יצירתיות ורמת האושר לפני ואחרי החופשה. והרי התוצאות: היצירתיות עלתה ב-33%, רמות האושר עלו ב -25%, והפרודוקטיביות עלתה ב-13%. זה מדגם קטן, כמובן, אבל אין ספק שיש כאן סיפור משמעותי. העובדים סיפרו באמצעות משובים לחברה על מה תרמה להם החופשה: אנשים סוף סוף מצאו זמן לעשות "וי" על דברים שתמיד רצו לראות או לבצע, כמו ללמוד שפה חדשה או לנסוע למקום שלא היו בו מעולם. עם זאת, במשוב עלה כי אחת לשבעה שבועות הוא זמן קצר מדי עבור חברה קטנה – וכעת תדירות החופשות היא אחת לשמונה שבועות.

"בטלה היא הכרחית למוח. היא כמו ויטמין D", כתב לפני כחמש שנים טים קריידר בטור ל"ניו יורק טיימס". "החלל והשקט שנותנת הבטלנות עוזרת לנו לראות את החיים מהצד, בשלמותם - כדי לייצר את הקשרים הבלתי צפויים ולחכות לאותה השראה שתכה בנו, ואלו, באופן פרדוקסלי, הכרחיים לביצוע כל עבודה".