השבוע, בעודי מרָצה ארבעה עשרה ימי בידוד ביתי, לא הופתעתי לקרוא בכל העיתונים ידיעה מודגשת על כך שמשפחת רוטשילד תרמה למדינת ישראל חמישים מיליון שקלים בעקבות משבר הקורונה.
בילדותי בשווייץ, כבר מגיל רך, חונכנו, הילדים, שלהיות עשיר זאת מגילת זכויות ומחויבויות כאחד. אמי תמיד אמרה לנו: "נולדתם בבית אמיד, וזו זכות יוצאת דופן שצדה השני הוא החובה להחזיר לחברה, שאִפשרה לכם להיות עשירים".
משפחת רוטשילד היא אחת המשפחות העשירות בעולם. היא מחזיקה בנק על שמה. הורי ממש לא היו רוטשילדים. לאבי היה מפעל טקסטיל, עסק משפחתי מצליח, שעבר כמה דורות במשפחה, ולמרות עושרם המוגבל, הורי תמיד דאגו לקהילה הקרובה להם. אני זוכר שאבי נאלץ לסגור את המפעל המשפחתי עקב משבר הטקסטיל. הוא דאג למשפחות שכלכל. הוא וידא שכל עובד ועובד ימצא מקום תעסוקה חלופי ועתידו הכלכלי לא יהיה לוט בערפל.
בימים אלו של חוסר בהירות, עלינו לזכור שבסופו של דבר כל אחד מאתנו הוא רוטשילד.
התקופה שאנו עוברים עכשיו, ברגעים אלה ממש, היא תקופה מסובכת ומהקשות שידענו. אנחנו חווים ימים של אי בהירות , פחד, מתח וחוסר שליטה, והשאלות הכלכליות לא פוסחות על אף אחד מאתנו. עם זאת אסור לנו לשכוח שעבור אחד סגירת מקום עבודה היא גזר דין מוות ולחלק מאתנו יש מרחב נשימה, למי יותר למי פחות. ולכן לא צריך לאבד את הצפון, ולתמוך בסדר גודל שניתן – לצמצם בפיטורי עובדים, לספוג דמי שכירות, לשלם לעובדי משק בית שלא יכולים להגיע. דווקא בתקופה זו חלה עלינו חובה חברתית כפולה ומכופלת ולשמור על הערכים האישיים שלנו.
כרגע זה הדבר הנכון לעשות.
פיליפ וייל הוא הבעלים של PJW וכותב הספר "צרות של עשירים"