לבקש סליחה מהמורים / פרופ' תמר אריאב

במדינות אחרות נחשבים המורים ל"בוני האומה", למנוע המרכזי לצמיחה כלכלית וחברתית. המקצוע שלהם מבוקש, הם נהנים מגיבוי תקשורתי וממעמד חברתי גבוה ונישאים על כפיים בידי הממשלה והציבור כולו. אבל אצלנו, אם יש סקטור מקצועי שהמדינה חייבת לו התנצלות, אלו הם המורים.

להיות מורה בישראל זה למצוא את עצמך מואשם לא אחת בתחלואי החברה באשר הם. זה לעלות לתודעה הציבורית כמעט תמיד בהקשרים שליליים ובעקבות מקרי קיצון, במקום ליהנות מהערכה של משרד החינוך, ההורים והתקשורת. אפילו פורצי הדרך, החדשנים והיזמים שבמורים נותרים סמויים מעין הציבור. 

להיות מורה בישראל של היום זה לחיות בחשש קבוע מהממונים במערכת, שפוגע בניהול הדיונים בכיתה. אם מעז מורה להביע את דעתו האישית בנושא מסוים, או לקיים דיון ביקורתי ביחס למדיניות הממשלה ורשויות המדינה - הכנסת, בית המשפט, צה"ל - הוא ננזף, לעיתים מוקלט בסתר ונקרא לשימוע. את מחיר הפגיעה בחופש הביטוי ובמקצועיות משלמים לא רק המורים עצמם, אלא בעיקר התלמידים שאמורים לפתח חשיבה ביקורתית ויכולת לקיים דיון פתוח וסובלני למגוון דעות.

הפגנות המורים, ארכיון
הפגנת מורים | צילום: עזרי עמרם, חדשות 2

להיות מורה בישראל זה להימדד על פי ההישגים במבחנים הבינלאומיים, בבגרויות ועוד, עם אוטונומיה מוגבלת בתכניות הלימודים, עומס חיצוני של מבדקים, כיתות גדולות והטרוגניות וסביבה לימודית שאינה תמיד עשירה בטכנולוגיה ובעזרים דידקטיים. כך נאלץ המורה, במקום לספק שיעור חווייתי, להעמיק בחומר ובידע ולעודד סקרנות - להתמקד באיך צולחים את הבחינה הבאה.

להיות מורה בישראל זה להשתכר מעט, ודאי ביחס למקצועות חופשיים אחרים וביחס לאחריות ולכובד המשימות. מבנה המשרה אינו מותיר די זמן להתפתחות מקצועית ולעבודת צוות, כפי שמקובל במדינות שמערכות החינוך שלהן מצליחות. למורה "אין זמן לנשום" בבית הספר, והוא עובד מסביב לשעון גם מחוץ לשעות ההוראה. על פינת עבודה אישית יכול המורה רק לחלום.

תמר אריאב
תמר אריאב | צילום: חן גלילי, יחסי ציבור

כאשר אלו הם פני הדברים, כאשר זו תדמית המורים וההוראה, קשה לצפות שהטובים ביותר יגיעו למקצוע וישרדו בו לאורך זמן. בשנים האחרונות מגיעים להכשרה להוראה אנשים מופלאים ממש - אקדמאים מחליפי קריירה, בעלי מוטיבציה גבוהה וניסיון חיים עשיר. אבל בהכשרה אין די. חיוני לספק להם תנאי עבודה הולמים, שיאפשרו למצות את יכולותיהם לטובת הלימוד והחינוך של תלמידיהם.

דווקא בחברה שמתפארת בהון האנושי שלה, ראוי להעניק ל"בוני האומה" האמיתיים שלנו את הכבוד וההערכה המגיעים להם. ביום כיפור הזה, ראוי לבקש מהמורים סליחה ומחילה.

הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית בית ברל

לבקש סליחה מהרופאים, העובדים הסוציאליים ומשרד הבריאות / בינה דיבון

בישראל 2018 אחד הנושאים המרכזיים בשיח הציבורי, וביתר שאת לקראת חגי תשרי, הוא הזכות לחיות בכבוד. בודדים אם בכלל, מדברים על הזכות למות בכבוד. רבים חושבים כי האדם מפחד מהמוות עצמו, אך האמת היא שרב האנשים פוחדים משלב המחלה ועד סוף החיים/המוות.

בישראל יש חולים רבים הסובלים ממחלות ממאירות סופניות, מחלות ניווניות וכרוניות קשות המתענים במכאובים וייסורים קשים. עקב בירוקרטיה מיותרת וחוסר מודעות הם מעבירים את שארית חייהם בסבל וללא טיפת כבוד. חלקם מבקשים את הזכות למות בכבוד, זכות המבוססת על חוק יסוד – "כבוד האדם וחירותו".

הכי הרבה מבוגרים - בכפר שמריהו
רופאים מערימים קשיים, לא בזדון | צילום: Katarzyna Białasiewicz, חדשות

ב-2005 חוקק "חוק החולה הנוטה למות", לפיו רשאי כל אדם לחתום על מסמך הוראות מקדים, שמטרתו היא הסדרת דרכי הטיפול בחולה חשוך-מרפא הנוטה למות תוך איזון בין ערך קדושת החיים לבין ההכרה ברצונו של החולה להימנע מקבלת טיפולים מאריכי חיים. עמותת ליל"ך בירכה על אישורו וכניסתו לתוקף אך עם זאת, מלבד הקשיים שהוזכרו לעיל, החוק הוא במידה רבה תוצאה של פשרה.

החוק חל רק על חולים סופניים שתוחלת חייהם אינה עולה על שישה חודשים. הגדרה צרה זו מותירה מחוץ לגדר חולים רבים, הסובלים עקב מחלתם ממכאובים וייסורים קשים מנשוא, אך תוחלת חייהם המוערכת עולה על שישה חודשים, או אינה ניתנת להערכה כלל כגון: אלצהיימר, פרקינסון ו-ALS. זאת ועוד, רופאים רבים נמנעים מקביעה פורמאלית מחייבת בדבר תוחלת חייו הצפויה של חולה והימנעותם זו מסכלת לא פעם את יישומו של החוק.

בינה דיבון
בינה דיבון | צילום: יחסי ציבור

עמותת ליל"ך נאבקת למען מציאת פתרון לבעיות שהוזכרו לעיל אך עיקר העול חייב לחול על משרד הבריאות. ישנם רופאים רבים במערכת שאינם מודעים לחוק ומערימים קשיים, כמובן שלא בזדון. בנוסף אליהם, נדרשת גם רגישות מצד העובדים הסוציאליים שצריכים להכין ולהדריך את החולים ובני משפחותיהם  לקראת סוף החיים.

ביום כיפור זה, אנו מבקשים מהרופאים, מהעובדים הסוציאליים, מוועדת הבריאות של הכנסת, משר הבריאות וראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן שר הבריאות, הרב ליצמן, לעשות חשבון נפש מעמיק. מהרופאים והעובדים הסוציאליים נבקש רגישות והכלה, נבקש מודעות לחוק ויישומו. ממקבלי ההחלטות נבקש להרחיב את החוק ולהקל על אותם אלפי אנשים המבקשים למוות בכבוד, בדיוק כפי שחיו בכבוד.

 הכותבת היא יו"ר (בדימוס) של עמותת ליל"ך

נתניהו, הגיע הזמן שתבקש סליחה / ענת רוזיליו

40,000. זו כמות האמירות הפוגעניות, הגזעניות, המסיתות, בתוכן גם קריאות לאלימות  שנכתבו על הוול בדף הפייסבוק הרשמי של ראש הממשלה - השנה.

נתניהו עצמו לא כתב אותם. אבל דווקא הוא זה שצריך לבקש סליחה ומחילה. סליחה שמעל דף המסרים הרשמי שלו, הרגישו אנשים נוח לאחל דברים קשים לערבים ולשמאלנים. ולהסית נגד המשטרה, התקשורת, מערכת המשפט ונשיא המדינה.

נכון, אם נסתכל בפריזמה המשפטית הצרה, יהיה קשה לתפוס את נתניהו במשפט כמו "מוות לערבים", מהסיבה הפשוטה, שנתניהו לא נדרש למילים הללו. אדם במעמדו נדרש רק למוסיקה.

נתניהו, כאיש בעל ההשפעה הציבורית הגדולה במדינה, די לו לרמוז על שאת נפש מקבוצה כזו או אחרת, ממוסד כזה או אחר, על מנת להבהיר למאות אלפי מצביעיו ומעריציו שאלו אנשים "מהמחנה השני", שהם לא כמונו, שהם בכלל לא יהודים (שמאלנים?), שהם חיים בבועה, שאולי הם אויבים  ועוד.

כשראש הממשלה משתף תחקיר מגמתי ומסולף נגד הקרן החדשה לישראל, התגובות יהיו: "להסיר את הכפפות, למחוק את ארגוני הטרור בצלם ועוד. כשנתניהו קורא בפוסט למבקשי מקלט בשם 'מסתננים', היה מי שהציע לביבי להכניס לדרום תל אביב צבא על מנת להלחם בתופעה, 

כשראש הממשלה קורא לערוץ 2 - פייק ניוז, לא צריך להתפלא ש 16% מכלל שיח השנאה וההסתה רק על הקיר של ראש הממשלה יהיה נגד התקשורת ונגד עיתונאים.

ענת רוזיליו
ענת רוזיליו | צילום: קרן ברל כצנלסון

בדף הציבורי של ראש הממשלה יש לנתניהו שליטה מלאה ובלעדית עליו, הן על התוכן, הן על הנרטיב והן על התגובות שהוא מחליט להשאיר על הוול. ולכן ניתוח שיח השנאה וההסתה של המגיבים לראש הממשלה מעיד יותר על המנהיג, על המאפשר, על המחולל - מאשר על האיש מרחובות או חיפה שכתב את השנאה בפועל.

בשנתיים מאז "הערבים נוהרים לקלפיות" נתניהו חולל שנאה ופילוג בקרב העם. והוא לא היחיד. לא מעט חברי כנסת ושרים חטאו בחטא ההסלמה. אבל מבחינתי - הוא הראש. רוח המפקד היא בסופו של יום - שלו ולא של אורן חזן או מירי רגב.

ברגע שהעם אומר את דברו בבחירות - הוא נתן במנהיג אמון. הוא הפקיד בידו נשק המשול למכונת יריית מסרים של ממש. הבעיה שנתניהו נוהג באותה מכונת ירייה כאל רובה קפצונים ומטיח בכל עבר. במחשבה שהעלות המיידית תעלה על הנזק ארוך הטווח.

הפסיכולוג האמריקאי-יהודי והמומחה המוביל בעולם לחקר שנאה, ניצול השואה, פרופ' ארווין סטאוב, טוען שברגע ששיח שנאה והסתה יוצא ממנהיג, הוא מתפשט באמונות הציבור, גדל והופך לחלק מהזהות הקולקטיבית. את הנזק שנגרם אי אפשר לשנות בן לילה. ספק אם אפשר יהיה לתקן בדור. תחשבו על המשפט הזה ותחשבו על "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" וכמה השמאלנים מאז אותו משפט צריכים להוכיח שיש להם אחות (יהודיה).

נתניהו בהחלט חייב לנו סליחה על הניצול לרעה של הכוח שהפקדנו בידיו.

הכותבת היא מנהלת הזירה הציבורית בקרן ברל כצנלסון

לבקש סליחה מילדי וילדות הגירושים / ארתור שני ושני אבידן

יום הכיפורים נמצא במרכז תקופת החגים. תקופת החגים בישראל עמוסה באירועים ובמפגשים משפחתיים אשר משפיעים על המרקם המשפחתי, לטוב ולרע. לכן, אין זה מפתיע כי בתקופה שלאחר החגים, אנו עדים לעלייה משמעותית בפניות לבתי המשפט לענייני משפחה ולבתי הדין הרבניים, בנושא גירושים ופרידה.
לאחרונה נכנס לתוקפו החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, אשר מטרתו לאפשר לצדדים לסכסוך משפחתי – בייחוד הורים – לפנות לערוצים הסכמיים, דוגמת גישור או גירושים בשיתוף פעולה, בטרם הגעה להתדיינויות שיפוטיות.

הנתונים שהצטברו מאז כניסתו של החוק לתוקף מעלים כי החוק והתקנות שהותקנו מכוחו – אכן מפחיתות את הלהבות בסכסוכים ומצמצמות את הנזקים המשפחתיים, הפיננסיים, ואת הפגיעה בילדים, שהם הנפגעים העיקריים והקורבנות בתהליך גירושים בכלל ובפרט כזה המנוהל דרך התדיינות בערכאות שיפוטיות.
לכן, היום אנחנו מבקשים סליחה גדולה מילדי וילדות הגירושים אשר הוריהם נקלעים – לרוב שלא לצורך – להליכים משפטיים, שבהם טובת הילדים לפעמים נדחקת לשוליים בתוך בליל הסכסוך והמריבה.

נבקש סליחה מהילדים, ילדי הגירושים, שפעמים רבות הופכים להיות חיילי שח-מט במשחק של מי מהוריהם, ומועלים קורבנות על מזבח רצון ההורים להשגת יתרונות משפטיים, תוך פגיעה אנושה בנפשם הרכה של הילדים.

אישה עצובה קורעת צילומים משפחתיים
אפשר לעשות את זה טוב יותר | אילוסטרציה: kateafter | Shutterstock.com

נבקש סליחה מילדי הגירושים על כך שהם נגררים בעל כורחם לחוות-דעת של פקידות סעד, עובדות סוציאליות, ופסיכולוגים שממנים בתי המשפט ובתי הדין, כדי לקבל לשמוע את "הסיפור" של כל ילד וילדה שהוריו מתגרשים. לפעמים, עצם הבדיקות, הטיפולים וחוות-הדעת, הם החלק הקשה ביותר עבור אותם ילדים, שאוהבים את שני הוריהם וסובלים מהצורך "לדרג" אותם.

נבקש סליחה מילדי הגירושים על כך שבמסגרת הליכים משפטיים השפה משתנה, והופכת משיח של צורך משפטי לשיח של סעדים משפטיים. כך נוצרת הדחקה של הצרכים האמיתיים של המשפחה בדרך להשגת ה"ניצחון המשפטי", תוך התעלמות מהמארג העדין של אותה משפחה ספציפית. כך למעשה, ילדי הגירושים מאבדים את המשפחה שהכירו ונאלצים להתמודד במשך שנים עם הצלקות של מאבק הגירושים גם בדורות הבאים.

בעמותת "להתגרש בשלום", מנסים לתת מענה לצרכים של המשפחה בדגש על טובת הילדים. מטרת העמותה היא לצמצם את המתחים ולהביא את ההורים לידי פרידה בדרכי שלום ונועם, תוך הצבת טובת הילדים בראש סדר העדיפות של ההורים.

עורכי הדין ארתור שני ושני אבידן הם ילדי גירושים, חברים בעמותת "להתגרש בשלום" הפועלת לקידום גירושים בשיתוף פעולה

ביבי, תהיה יהודי ותתנצל / מיקי גיצין

בקשת מחילה היא מהמעשים היהודיים (והאנושיים) היפים ביותר שיש. אני משתדל לבקש סליחה מיד כשעולה הצורך, ובפרט בימי כיפור. לבקש ממישהו שיבקש ממני סליחה - זה כבר אירוע חריג. ובכל זאת, ביום כיפור הזה, בחירת המתנצל הראוי היא מלאכה קלה במיוחד.

מה לא זרק עלינו ראש הממשלה? ביטול הסכם הפליטים עם רואנדה, הסתת הדרוזים נגד המדינה, ההפגנות מול בית היועץ המשפטי ובכלל, בכל כישלון של רה"מ הוא הכפיש והסית נגד הקרן החדשה לישראל.

אין מדובר בעלבון אישי שלי כמנכ"ל או של שאר עובדי הקרן החדשה לישראל, שתומכת בארגוני החברה האזרחית ושערכים כמו זכויות אדם, צדק חברתי, מאבק בגזענות, דמוקרטיה, חופש מידע ואיכות סביבה הם נר לרגליה ומפעליה היומיומיים. ההשתלחות של נתניהו ומקורביו בנו היא רק סממן לשיטה שחווים עוד ועוד ציבורים ופרטים, המעזים למתוח ביקורת על השלטון והשליט. אלה מוצאים מיד מחוץ למחנה ומסומנים כבוגדים במולדת תוך סילוף עובדות, שקרים בוטים, השמצות, דיבה ושיסוי של שבט בשבט, קבוצה בקבוצה, בדרך הישנה והרעה של הפרד ומשול. נראה שלאורך השנה החולפת רה"מ עשה כל שביכולתו לעודד שנאה בין ישראלים דרך חקיקת חוקים מפלים, יצירת מעמדות אזרחיות והחלשת מגנונים של בלמים ואיזונים שתכליתם להגן על המיעוט, החלש והשונה.

מיקי גיצין
מיקי גיצין | צילום: ינאי יחיאל

לעומת ראש הממשלה, הקרן החדשה לישראל גאה לתמוך במיעוטים המוחלשים בישראל. מעולם לא הסתרנו את תמיכתנו במאבק לשוויון זכויות עבור הציבור הערבי, הקהילה הרפורמית, הלהט"בים, זכויות נשים ועוד ועוד. גם תרומותינו שקופות ומפורסמות ברבים. יכול השלטון, כמו כל אחד אחר, לחלוק על דרכנו ואמונותינו ולבקר אותנו ברבים, אך יש דרך. מחלוקת ושיח הוא המהות בדמוקרטיה הישראלית. אך אין אדם רשאי להעליל עלינו כזבים ומעשיות, להסית נגדנו במטרה להסיט את סדר היום הציבורי ממנו וממחדליו.

אז אדוני ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תזכור את דבריו של רבי שלמה אבן-גיברול שאמר שמי שזורע שנאה - יקצור חרטה. יום כיפור זו הזדמנות להתנצל, לקחת אחריות ולתקן.

הכותב הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל

בקשו סליחה מהפיזיותרפיסטים / נעמה קשת

מזה שנים רבות לא נעשו שינויים במצב התקינה של הפיזיותרפיה במחלקות האשפוז בבתי החולים, במחלקות השיקום ובמכוני הפיזיותרפיה. כך הדבר בכל תחומי הפיזיותרפיה ובפרט בתחום הגריאטריה. 

מספר הפיזיותרפיסטים בבתי החולים במחלקות האשפוז, האורתופדיה ומחלות אקוטיות אחרות אינו מספיק. בשל מחסור בתקינה, מטופלים אחרי ניתוחים אורתופדיים אינם מקבלים הדרכה וליווי של פיזיותרפיסט. מטופלים שוכבים במחלקה פנימית אחרי דלקות ריאה בלי יכולת ללכת ולרדת מהמיטה כי לא מגיע אליהם פיזיותרפיסט ללוות אותם בשלבי הקימום. מחלקות שיקום גריאטרי מקבלות תקינה שהיא כמעט חצי מהתקינה של מחלקת שיקום צעירים - ומשרד הבריאות שותק ובכך מפקיר את המטופלים שלו.

כאבי גב
התשלום עלוב לעומת ההשקעה בהשכלה | אילוסטרציה: Shutterstock

יתר על כן, שכר הפיזיותרפיסטים בשרות הציבורי נמוך ביותר. פיזיותרפיה הוא מקצוע אקדמי שנלמד במשך ארבע שנים באוניברסיטה, עם למעלה מ 1,000 שעות סטאז', עם מבחן ממשלתי ותעודות הכרה מטעם משרד הבריאות. לרוב, השכר עבור ההשקעה שווה לשכר מינימום ולעיתים אף פחות ממנו. משרד הבריאות מפקיר לא רק את המטופלים שלו אלא גם את המטפלים שלו.

אנחנו המטפלים דואגים לבריאות הציבור ולשמירה על המטופלים שלנו. משרד הבריאות צריך  גם הוא לדאוג להם ולנו ולאפשר טיפול ראוי לכל מי שזקוק לו ושכר הוגן לכל פיזיותרפיסט שהוסמך לעסוק במקצוע.

הכותבת היא יו"ר העמותה לקידום הפיזיותרפיה בישראל