מכרבוליות ועד במבה: הפער המדאיג בין הכותרות למה שקורה באמת בתוך המקלטים

שלושה שבועות חלפו מאז פרצה מלחמת "שאגת הארי", והתמונות שכבר הספקנו להתרגל אליהן - חניונים תת-קרקעיים שהפכו לערי אוהלים מאולתרות ומקלטים ציבוריים צפופים - הופכות לשגרה שוחקת וכואבת. בעוד שכלפי חוץ נראה שמערכות המדינה מתפקדות, מי שנמצא עמוק מתחת לאדמה מספר על פער אדיר. זה לא תמיד מחסור באוכל מבושל; לפעמים אלו הדברים הקטנים ביותר, כמו כרבולית להתכסות בה בלילה קר או משחק שישכיח מהילד את קולות הנפץ בחוץ, שפשוט לא מגיעים ליעדם.

בארגון הסיוע ההומניטרי "לתת" מסכמים כעת שבועיים של פעילות חירום אינטנסיבית, במהלכם חולקו אלפי מארזים לנפגעי מתקפות הטילים. מתנדבי הארגון, שהגיעו לכל נקודה בארץ - מקריית שמונה המופגזת ועד למלונות המפונים בירושלים - פגשו משפחות שחיות במציאות של חוסר ודאות מוחלט. המסקנה שלהם ברורה: הסיוע הקיים רחוק מלהספיק, והצרכים משתנים במהירות ככל שהלילות הופכים קרים יותר והשהייה במקלטים מתארכת.

"אין לנו שנייה לחזור הביתה": הקרב של האמהות בצפון

בצפון הארץ, המציאות קשוחה בהרבה מהדיווחים בחדשות. מלי, אם לחמישה מקריית שמונה, מתארת שגרה שבה הבית הפך למקום מסוכן והמקלט הפך לבית היחיד. "הילדים פתחו את המשחקים והמנדלות שקיבלנו – ועשיתם להם את היום", היא מספרת בהתרגשות. עבור מלי, לא מדובר ב"מותרות", אלא בכלי הישרדות נפשי. במציאות שבה ילדים לא רואים אור יום ונמצאים תחת חרדה מתמדת, חוברת צביעה או שקית במבה הופכות לנקודות של שפיות בתוך הכאוס.

גם אופירה, אם לשלושה מקריית שמונה שמתמודדת עם ילדה בעלת צרכים מיוחדים במצב מסכן חיים, חושפת את אוזלת היד של המערכת. "אין לנו ממ"ד, אז אנחנו כל היום במקלט וישנים פה. ביקשתי שיפנו אותנו אבל אין עם מי לדבר", היא אומרת בכאב. עבור משפחות כמו של אופירה, הסיוע של "לתת" הוא לא רק מצרכים פיזיים, אלא הידיעה שמישהו זוכר אותם. הצורך בהפעלות לילדים ובערכות משחק הוא קריטי כדי להפיג את המתח במרחבים המוגנים הצפופים, שם כל אזעקה מקפיצה את הדופק מחדש.

האנומליה של הסיוע: מה באמת חסר בשטח?

ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון "לתת", לא חוסך במילים כשהוא מתאר את המצב בשטח. לדבריו, קיים פער מדאיג בין תחושת ה"ביחד" הלאומית לבין המענה הפרקטי שמגיע למשפחות. "בשטח זיהינו צורך גובר בכרבוליות על רקע הימים הקרים, בביגוד בסיסי, במשחקים לילדים ובמוצרי מזון לצריכה מיידית", מסביר וינטרוב. הוא מצביע על "אנומליה" - מצב שבו המערכות הגדולות פועלות, אך הפרטים הקטנים והחיוניים ביותר לחיי היומיום במקלט פשוט נשכחים מאחור.

הפעילות של הארגון מתמקדת כעת בהתאמה מהירה של הסיוע לשינויים בשטח. ככל שהמלחמה מתארכת, היקף המשפחות הזקוקות לעזרה הולך וגדל. לא מדובר רק במפונים רשמיים, אלא גם בתושבים שנשארו בערים המופגזות, בקשישים מוגבלי ניידות ובניצולי שואה שמתקשים להגיע למרחבים מוגנים או להצטייד במזון בסיסי. "משך הלחימה מגדיל את מספר המשפחות הזקוקות לסיוע ואת היקף הצרכים הבסיסיים", מתריע וינטרוב.

ממלונות המפונים ועד לתחנות הרכבת הקלה

בשבועיים האחרונים, משאיות הסיוע של "לתת" הפכו למראה מוכר במוקדי החיכוך המרכזיים. החלוקה התבצעה בפריסה ארצית רחבה: מתל אביב, רמת גן ופתח תקווה, ועד לבית שמש וירושלים. המארזים הגיעו למקומות הכי פחות צפויים – מחניון הבימה, שם שוהות משפחות שעות ארוכות, ועד לתחנות הרכבת הקלה בתל אביב שהפכו למקלטים מאולתרים בזמן מטחים כבדים.

המבצע, שזכה לשם "שאגת הארי", שם דגש מיוחד על אוכלוסיות פגיעות. קשישים וניצולי שואה מקבלים מענה מותאם אישית, הכולל לא רק מזון וציוד, אלא גם תמיכה שמטרתה להפיג את הבדידות הקשה שנוצרת בזמן חירום. ב"לתת" מבהירים כי כל עוד הלחימה נמשכת, הם ימשיכו להרחיב את הסיוע לתושבי הצפון והדרום, מתוך הבנה שהפער בין הכותרות למציאות בשטח דורש מענה אנושי, מיידי ובלתי מתפשר.