עבדה בניקיון עד שפגישה מקרית ברחוב שינתה הכל

בקצה רחוב שקט בהרצליה, בתוך מרחב טיפולי אינטימי שנראה יותר כמו סלון ביתי מאשר קליניקה, ויקי ג׳אנח מקבלת נשים לטיפול בקליניקה שלה "מהפנים אל הפנים". היא בת שישים, אמא וסבתא, קוסמטיקאית בכירה ומטפלת הוליסטית, מנטורית ומנחת מעגלי נשים. היא גם טריאתלטית ושחיינית מים פתוחים, ובשנים האחרונות הוסיפה עוד שכבה לזהות המקצועית שלה: כתיבה וצילום, וספר שירים אחד שכבר יצא לאור.

ג׳אנח לא מציגה את עצמה כמי שכבשה פסגה אחת גדולה, אלא כמי שבנתה אבן על אבן. "כילדה הבנתי מוקדם מאוד שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לעבוד בשבילו", היא מספרת. "כשרציתי ג׳ינס אמא אמרה לי, תעבדי בשביל זה. אז ניקיתי בתים, חדרי מדרגות, עשיתי בייביסיטר. היום אני מבינה שהיא נתנה לי דרך להיות אישה עצמאית".

הסיפור שלה מתחיל בנקודת פתיחה לא מזהירה במיוחד. היא נולדה פגה, במשקל של קילו אחד בלבד. "הרופאים לא נתנו לי הרבה סיכוי", היא אומרת בפשטות. בשנים הראשונות כמעט לא דיברה, וכשכבר דיברה גם גמגמה. היו גם מי שהמליצו להוריה לשלוח אותה למסגרת של חינוך מיוחד. אמא שלה, כך היא מספרת, התעקשה על הזדמנות ודרשה פגישה עם מנהל בית הספר, שראה את הפוטנציאל.

"הוא שמע שאני כבר קוראת ספרים, והסכים לקבל אותי לבית ספר רגיל", היא מעידה על עצמה. איך למדה לקרוא בגיל כל כך מוקדם, היא לא יודעת להסביר עד היום. אבל היא כן יודעת מה נשאר איתה מאז. "הספרים, המילים והכתיבה הם המלווים שלי במסע החיים", היא אומרת. "אני מרגישה שזו הייתה מתנה שקיבלתי".

"בעזרת ויקי הכול תבריקי"

אלא שהמתנה הזאת לא ביטלה את מסלול החיים שסביבתה ניסתה לשבץ לה. "אהבתי ללמוד, אבל הסביבה ניתבה אותי שוב ושוב לדרך המיועדת לי: ניקיון", היא אומרת, וזוכרת במיוחד משפט אחד שדבק בה שנים: "דוד יקר המציא עליי מיתוג: בעזרת ויקי הכול תבריקי".

אחרי שתים עשרה שנות לימוד היא סיימה בלי תעודת בגרות. ואז הגיע הצבא, והמקום שבו פתאום מישהו בחר לראות בה משהו אחר. "אולי במקרה ואולי לא, מישהו ראה בי פוטנציאל", היא אומרת. היא עברה הכשרה מאתגרת והפכה לחובשת תעופתית בחיל האוויר. הרבה אנגלית, אנטומיה, תרופות, לילות שלמים של שינון.
אבל הרגע שהיא זוכרת מהתקופה ההיא זה מי שראתה את הרצון להצליח והושיטה יד. "שם למדתי שלפעמים אדם אחד משנה חיים", מספרת ג'נאח. "חברה לקורס ישבה איתי, לימדה אותי, ובעזרת שתי נקודות בלבד עברתי. היא הפכה לאחות קרובה מאז".

בגיל עשרים וארבע היא כבר הייתה אמא לשני תינוקות, וחזרה למה שהכירה היטב: ניקיון. היא לא מציירת את זה כוויתור על חלום, אלא כמציאות. אלא שבהמשך הגיע הרגע ששינה את חייה לעד. "הייתי בת עשרים ושבע, וראיתי יום אחד ברחוב אישה חוזרת מעבודת ניקיון. היא היתה מן הסתם מאוד עייפה, כפופה", היא מספרת. "באותו רגע שאלתי את עצמי: האם זה מה שאני רוצה להיות. זה מה שאני רוצה להראות לילדים שלי"?

זאת הייתה נקודת המפנה. היא החליטה ללמוד מקצועות יופי. סביבתה לא בהכרח הבינה. "שאלו אותי: 'למה את צריכה ללמוד, מה זה ייתן לך'", היא אומרת. אבל היא כבר החליטה. "הרגע שבו עשיתי את הבחירה שאני לא חוזרת יותר לעבודות ניקיון היה רגע מפנה. הבנתי שמגיע לי לבנות מקצוע מתוך אהבה, לא מתוך הישרדות".

אלא שהחלום לקח עוד כמה שנים של אומץ כדי להוציא את אותה החלטה מהכורח אל הפועל. "בגיל שלושים, בהריון מתקדם, ניקיתי גרם מדרגות וביקשתי מהמעסיקה מקדמה כדי לשלם על לימודי קוסמטיקה. התשובה שקיבלתי הייתה קצרה ומעליבה. היא הסתכלה עליי מלמעלה למטה ואמרה: 'אל תשכחי לנקות את הפאנלים'", היא מספרת. "בלעתי דמעות, ונשבעתי בשקט: אני אהיה קוסמטיקאית, ויהיה לי מכון".

בגיל חמישים, בלי בית ובלי חשבון בנק

כמו הרבה עסקים קטנים שנראים היום ממוסדים ומלוטשים, גם אצלה ההתחלה הייתה זמנית לגמרי. נשים הגיעו לשעווה על שולחן בפינת האוכל. לפעמים היא יצאה לבתים וטיפלה הלקוחות בביתן. באותן שנים היא כבר הייתה אמא לשלושה ילדים.

היא גם מדייקת פרט חשוב, כזה שמבדיל בין חובה כלכלית לבין דחף פנימי. "העסק המשפחתי של בעלה סיפק אז יציבות. עבדתי לא כי הייתי חייבת לפרנס לבד, אלא כי רציתי לבנות זהות מקצועית עצמאית." בהמשך נבנה בית, ובחצר היא בנתה לעצמה קליניקה קטנה. היו שנים של עבודה קשה, אבל גם של יציבות ושפע. והידיעה הזאת, היא אומרת, הפכה מאוחר יותר לכואבת במיוחד. "כשהכול נלקח, ידעתי באמת מה זה אומר לאבד".
כאן הסיפור מקבל תפנית כלכלית חדה. בגיל חמישים, בוקר אחד, היא וילדיה מצאו את עצמם מחוץ לבית. "לא רק קירות נלקחים", היא אומרת. "גם הביטחון, הזהות, הקרקע".

היא מתארת קריסה כלכלית שמוכרת ללא מעט משפחות שמצאו את עצמן בצומת של חובות, מגבלות ומבוכה. אין בית, אין רכב, חשבון בנק מוגבל חמור, שנים בלי אפשרות לצאת מהארץ, וסטיגמה שקטה שמרחפת מעל. "את מסתובבת עם תווית שאף אחד לא אומר לך בפנים, אבל את מרגישה אותה", היא אומרת. "מוגבלת חמורה. זו צלקת שלא רואים, אבל היא שם".

דווקא בנקודה הזאת היא קיבלה החלטה שאינה מובנת מאליה. "בשביל הילדים ובשבילי בחרתי לא להיעלם", היא אומרת.

בני הזוג שכרו בית בשכונה חדשה. יום אחד היא ראתה מקום סגור ומוזנח, ומיד ראתה בו משהו אחר לגמרי. "ראיתי את החלום שלי עוד לפני שהחלטתי", היא אומרת. על הקיר בדמיון כבר הופיע שיר של לאה גולדברג, "ברכני אלוהי, ברך והתפלל". בלי תזרים, עם חובות ובלי חשבון בנק מתפקד, היא שכרה את המקום בסכום שידעה שתוכל לעמוד בו.

השיפוץ לא נעשה בבת אחת אלא נבנה חדר אחרי חדר. "התחלתי לאט. קודם חדר אחד, אחר כך שירותים", היא אומרת. "ריהוט אספתי מהרחוב ושיפצתי בעצמי".

בשלב הזה נכנסה לתמונה עמותת יוזמות עתיד, שהיא מתארת כנקודת אור פרקטית במיוחד. "הם לא נתנו לי רחמים", היא אומרת. "הם נתנו לי כלים, ליווי ואחריות. ובעיקר הזכירו לי שמותר לבקש יד, ושיש ידיים טובות בדרך". היא קיבלה ליווי ממנטור שהתנדב לאורך זמן, ובמילים שלה, החזיק אותה כשלא היה על מה להישען. "הוא נתן לי ידע וכיוון, אבל גם תחושה שאני לא לבד", היא אומרת. לקח שנתיים להפוך מקום עזוב למרחב צבעוני ומזמין. הקליניקה הזאת הפכה לבית מקצועי לשמונה שנים.

העמותה, הפועלת מזה עשור, במטרה לסייע לנשים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית להקים ולפתח עסקים קטנים ובאמצעותם להגיע לעצמאות כלכלית ומשפחתית, פועלת בפריסה ארצית בעשרות ישובים ברחבי הארץ ומלווה נשים מכלל מגזרי החברה הישראלית, יהודיות, ערביות, חילוניות, חרדיות, עולות חדשות, בדואיות, דרוזיות ואחרות. מדי שנה מלווה העמותה למעלה מ-1,000 יזמיות המשתתפות בתוכניות העמותה להקמה, פיתוח ושיקום של עסקים. כל 1,000 עסקים של נשים שהוקמו במסגרת העמותה, מניבים קרוב ל-60 מיליון שקלים הכנסה נטו לבעלות העסקים, ועוד כ-60 מיליון שקלים חיסכון בתשלומי העברה למדינה.

הקורונה סגרה את הדלת, אז היא פתחה צנצנת

אבל זה לא היה הסוף הטוב של ג׳אנח ודווקא כשהעסק התחיל להתבסס, הגיעה הקורונה ועצרה הכול. קליניקות נסגרו, תורים בוטלו, ואצל ג׳אנח החיפוש אחרי פתרון התחבר לזיכרון ילדות. "חזרתי למה שלמדתי מאבא שלי, לבשל ריבות", היא אומרת.

בבית היא רקחה צנצנות ומכרה אותן עם מדבקה שעליה שיר שכתבה. למיזם היא קראה "מתיקות של שיר". "זו לא הייתה רק דרך להתפרנס", היא אומרת. "זו הייתה תזכורת שגם כשעולם נסגר, היצירה נשארת פתוחה". בתוך אותן שנים גם נישואיה הסתיימו, והמסע לעצמאות קיבל משמעות עמוקה יותר.

לפני כשלוש שנים היא בחרה לסגור את הקליניקה הגדולה ולפתוח מרחב אינטימי יותר בבית ששכרה וגם גרה בו. ואז הגיעו אירועי המלחמה והאיצו, לדבריה, תהליך שכבר החל. היא החלה לדייק את הייעוד שלה סביב ריפוי נשי, גוף ונפש.

היום היא מגדירה את עצמה קוסמטיקאית ומטפלת הוליסטית, מנטורית ומנחת מעגלי נשים. השיטה שהיא מפתחת, "מהפנים אל הפנים", מחברת בין טיפול בעור לבין מגע אנרגטי ושיח. "זה לא רק יופי חיצוני", היא אומרת. "זה להחזיר יופי פנימי, ערך ודרך".

במקביל, כבר יותר מעשור היא משתתפת בתחרויות ספורט, כטריאתלטית ושחיינית מים פתוחים. היא מדברת על ההתמדה בלי לייפות את הקושי. "הספורט לימד אותי לכוון למטרה ולא לוותר, גם כשהגוף שלי לא עונה לקריטריונים של ספורטאית", היא אומרת.

לפני שנתיים הוציאה ספר שירים וצילומים, ובהרצאה שלה "קילו סוכר" היא מספרת את הסיפור מהתחלה: התינוקת שנולדה במשקל קילו אחד, האישה שנפלה וקמה, והמטפלת שמביאה גוף, מגע ומילים כדרך לריפוי.בנוסף היא חברה במועצת הנשים בהרצליה ומתנדבת למען נשים שעברו אלימות.

החלום הבא הוא לא להתרחב, אלא להעמיק

כששואלים אותה לאן העסק הולך בשנים הבאות, היא לא מדברת על סניפים או על גדילה מהירה. היא דווקא מדברת על עומק. "בעוד חמש עד עשר שנים אני לא רואה את עצמי גדלה לממדים גדולים", היא אומרת. "אני רוצה להעמיק. שזה יישאר מרחב שקט ואינטימי, אחת על אחת. שאישה תרגיש נראית ומוחזקת".

החלום הבא שלה הוא ליצור מרחב חדש לנשים, מקום של טיפול, סדנאות, שיח, כתיבה, ריפוי ושקט. היא קוראת לזה "מסע אישה", ומתכננת גם להוציא מחברת מסע שתלווה נשים בדרך של "מהפנים אל הפנים", לצד ספר שני שכבר כתובים בו פרקים מתוך חייה. חלום נוסף נמצא מחוץ לחדר הטיפולים, בים ובטבע. "אני רוצה להוביל נשים למסעות ריפוי בים וביער", היא אומרת. "במקומות שבהם גם אני צמחתי מתוך משברים".

ובסוף, אחרי כל תחנות החיים והעסק, היא חוזרת למסר אחד, כמעט יבש מרוב שהוא ברור לה. "למדתי שלא רק מותר לבקש עזרה", היא אומרת. "לפעמים זו הבחירה האמיצה ביותר. ואפשר להתחיל מחדש. גם בלי סיכוי. גם בלי גב. גם בגיל חמישים וגם בגיל שישים".

״משברי חיים יכולים לפקוד את כולנו", מסכמת זאת צופית גורדון, מנכ״לית יוזמות עתיד. "בישראל של יוקר מחיה, חוסר יציבות ואירועים מתמשכים, סיפורים כמו זה של ויקי הם חלק מהמציאות של אזרחיות ואזרחים רבים. הסיפור של ויקי הוא לא רק סיפור אישי מעורר השראה, אלא מראה למציאות של אלפי נשים יזמיות בישראל. נשים שנושאות על גבן חיים שלמים, משפחה, פרנסה, לעיתים גם טראומה, משברים ואובדן, ובכל זאת בוחרות שוב ושוב לא לוותר.

"היכולת לשנות מסלול חיים, לקום מנקודת פתיחה מאתגרת ולבנות דרך חדשה, היא תוצאה של נחישות, עבודה קשה ואמונה עמוקה בעצמן. עסקים זעירים וקטנים, במיוחד כאלה שמובלות על ידי נשים, מתמודדים עם חוסר יציבות מתמשך, משברים חיצוניים ורשתות ביטחון מועטות. ביוזמות עתיד אנחנו פוגשות מדי יום נשים כמו ויקי, ושמחות על ההזדמנות לתת כלים ומנטורינג שמאפשרים להן לממש את החלומות שלהן".

"ויקי מגלמת לא רק יזמות, אלא גם התמודדות אזרחית יומיומית: מציאות כלכלית ומנטלית מורכבת, שבה עסק, גם כשהוא פרנסה שנייה, יכול להפוך לכלי יציאה ממשבר ולבסיס לבניית עצמאות ויציבות לאורך זמן״.