בעולם מתפעלים: הישראלים הם אומה של "שורדי-על"

בזמן שבישראל הדיון הציבורי מתמקד בקושי, בשחיקה ובמחירים הכבדים של שנתיים של לחימה, בחו"ל נדמה שהנרטיב הופך למשהו אחר לגמרי: הערצה מהולה בתדהמה. כתבת ענק שהתפרסמה בסוף השבוע ב-Wall Street Journal תחת הכותרת "הישראלים לומדים לחיות עם המלחמה כנורמלי החדש", מנסה להסביר לקורא האמריקאי איך נראית מדינה שהפכה ל"ספרטה של המזרח התיכון", אך מסרבת לוותר על הקפוצ'ינו בכיכר דיזינגוף.

הכתבה נפתחת בתיאור שגרת החירום של שירה עוזה, אם לשניים בת 43, המדגימה את המכניקה של החיים בצל האיום האיראני. עם קבלת הדיווחים על תקיפה ישראלית בטהרן בפברואר האחרון, עוזה לא המתינה להנחיות מיוחדות; היא ארזה תיק בסיסי ופינתה את משפחתה לירושלים, מתוך הערכה אסטרטגית אישית שזו תהיה מטרה משנית במטחי התגובה. ה-WSJ מציין כי התנהלות זו אינה מעידה על פאניקה, אלא על פונקציונליות קרה. עבור ישראלים רבים, הגבולות בין סבבי הלחימה השונים מול חמאס, חיזבאללה, החות'ים ואיראן היטשטשו עד לכדי תחושה של מערכה אחת בלתי נגמרת, שבה השאלה היא כבר לא מתי זה ייגמר, אלא מול מי יהיה העימות הבא.

בוול סטריט ג'ורנל מציינים כי ישראל אימצה "עמדה ביטחונית פרואקטיבית" מאז ה-7 באוקטובר 2023, כזו שהעבירה את הלחימה לכל החזיתות, והמאמר מתאר את ישראל כחברה שחיה "על הקצה", אבל בצורה מאורגנת להפליא.

החיים מתחת לפני השטח

אחד המוקדים המרתקים בדיווח הוא התפתחותן של "קהילות מקלט" תת-קרקעיות. בחניון דיזנגוף בתל אביב, כמו גם במקלטים ציבוריים ברמת גן, נוצרו מבנים חברתיים חדשים. חניונים שהיו אמורים לשמש לכלי רכב הפכו לערים קטנות של אוהלים ומזרני אוויר, המצוידים בשולחנות אוכל, פינות קפה ומתחמי משחקים לילדים.

משפחות רבות בוחרות להעתיק את מגוריהן למתחמים הללו באופן זמני כדי להימנע מהריצה הלילית לממ"ד בכל פעם שנשמעת אזעקה. הכתבה מתארת כיצד החיים מתחת לאדמה הפכו למאורגנים להפליא, כאשר הילדים משחקים בצעצועים הפזורים על הרצפה בזמן שההורים עורכים קניות בסופרמרקט שבקניון למעלה, ויש מי שאפילו מוצאים בזה הומור או נחמה, ומגדיר את החוויה כ"קמפינג".

בכתבה אף מתארים איך בשיא המלחמה, זוגות אפילו בחרו להתחתן במקלטים הללו כדי לא לדחות את יומם המאושר, וסדר היום הקהילתי כולל אפילו אירועי תרבות מאולתרים.

האבסורד הישראלי: קפה בכיכר וטילים בשמיים

הפער בין מה שקורה מתחת לאדמה למה שקורה מעליה הוא כמעט בלתי נתפס. בכיכר דיזינגוף בצהרי היום, בתי הקפה מלאים עד אפס מקום. הלקוחות לוגמים את הקפוצ'ינו שלהם ברוגע, מוכנים בכל רגע להניח את הספל ולצעוד בנחת לעבר הבונקר הקרוב אם תישמע אזעקה. השפית אדינה זוסמן, אמריקאית-ישראלית המתגוררת בעיר, מכנה את הדירה שלה "War BNB" כי היא מארחת חברים שאין להם מיגון. היא מתארת רגע אבסורדי שבו תפסה את עצמה מתפעלת מהיופי של "טיל מוזהב" (מיירט) שחוצה את השמיים בזמן שישבה במרפסת.

גם ברמת גן, המציאות עולה על כל דמיון. במקלט ציבורי מתחת למרכז מסחרי, קולות האזעקה נבלעים ברעש של מכונת קריוקי שמשמיעה את "גנגנם סטייל" לילדים צוהלים. הורים כמו דנה מזרחי, אם לחמישה, מסבירים שהם מוותרים על הפרטיות והשקט כדי שהילדים לא ירגישו מבודדים או מפוחדים. "רוב הילדים בוכים כשיש אזעקה," היא אומרת בגאווה מהולה בעצב, "הילדים שלנו אחרים."

תמיכה רחבה למרות השחיקה

ה-WSJ לא לבד. בשנה האחרונה, כלי תקשורת מובילים בעולם עסקו רבות במושג "החוסן הישראלי". מהדיווחים ב-The Economist ועד ל-The Telegraph הבריטי, הכתבים הזרים מנסים להבין איך למרות 81% תמיכה בלחימה באיראן (לפי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה המצוטט ב-WSJ), המשק הישראלי ממשיך לתפקד ובתי הקפה נותרים מלאים.

הם רואים בנו אומה של "שורדי-על", כזו שהצליחה להטמיע את המלחמה לתוך השגרה בצורה כה עמוקה, שהיא כבר לא נתפסת כהפרעה, אלא כחלק מהזהות. כפי שאמרה השפית אדינה זוסמן ל-WSJ: "הישראלים מאוד סתגלנים, כל אחד עושה מה שהוא יכול בגבולות השפיות שלו".