האוניברסיטאות בלחץ: אם הסטודנטים לא מגיעים לקמפוס - אז על מה בדיוק הם משלמים?

אם פעם היה ברור למה הולכים לאוניברסיטה, היום השאלה היא למה בכלל לצאת מהבית. הדשא של גילמן עוד שם, ירוק ומטופח, אבל הסטודנטים נעלמו. את מקומם תפסו מסך מחשב, אוזניות, והקלטה שנצפית על מהירות כפולה. האוניברסיטאות מחפשות נואשות איך להחזיר את החיים לקמפוס, אבל הסטודנט הישראלי של 2025 כבר במקום אחר לגמרי: עובד כדי לשלם שכר דירה, משלים פערים אחרי מילואים, רודף אחרי ניסיון תעסוקתי – ומנסה איכשהו גם לסיים תואר.

שי שמני, בת 26, סטודנטית שנה ג' להנדסה תעשייה וניהול במכון הטכנולוגי בחולון, היא דוגמה מובהקת. בפועל, היא כמעט לא הייתה סטודנטית "קמפוסית". היא הייתה אמורה להתחיל ללמוד באוקטובר 2023, אבל שנת הלימודים נפתחה רק בסוף דצמבר, ובמקביל היא גויסה למילואים ונאלצה ללמוד מרחוק.

בשנה השנייה החליטה לעבור למסלול ערב, כדי שתוכל לעבוד במקביל ללימודים. כיום היא מנהלת שיווק מוצר בחברת ברידג'ווייז במשרה מלאה, ול־HIT היא מגיעה בעיקר כשיש מבחנים.
"המטרה שלי הייתה להשתלב בהייטק", היא אומרת. "הבעיה היא שתנאי הקבלה היום לא נורמליים. העובדה שסיימת לימודים כבר לא מספיקה. הבנתי שעבודה שמקדמת אותי במקביל ללימודים היא הדבר הנכון. בסוף, כשאני מגיעה לסיום התואר עם שלוש שנות ניסיון, יש לי יתרון ברור על בוגרים אחרים".

וההווי הסטודנטיאלי לא חסר?

"ברור שזה חסר. התקופה הסטודנטיאלית אמורה להיות שלב רגוע בחיים, ליהנות, לחגוג, להשתמש במסגרת הזאת גם בשביל הפאן. אני משלמת מחיר, וזה הפסד. מצד שני, מלכתחילה בחרתי במכללה כדי לעבוד במקביל, ואני שומעת גם מחברים שלומדים באוניברסיטה שהם כמעט לא מגיעים".

הרבה רוצים גם מסיבות וגם לא להגיע לכיתה

שמני לא לבד. יותר ויותר סטודנטים בוחרים ללמוד מהבית, בזמן שלהם, בקצב שלהם, וממעטים להגיע לאוניברסיטה. "הדשא של גילמן", שפעם היה סמל לאווירה סטודנטיאלית, למפגשים, ויכוחים, מחאות וחברויות חדשות, הוחלף בכיסא בבית ובמסך מחשב.

תשכחו ממחאות שצומחות במסדרונות האוניברסיטה או ברחבות הדשא, נוסח שביתת הסטודנטים בצרפת ב־1968, או המחאות בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם. המחאה היחידה שעוד עלולה לפרוץ היא נגד קורסים שבהם עדיין נדרשת נוכחות חובה.

למלחמת חרבות ברזל היה תפקיד משמעותי בהעמקת הלימודים מרחוק. רבים מהסטודנטים בילו את השנתיים האחרונות בין סבבי מילואים, ובין שירות אחד לשני ניסו להשלים פערים מהבית, ולעיתים גם תוך כדי. אבל האמת היא שהסיפור התחיל עוד קודם, בקורונה. אז עברו האוניברסיטאות ללימודי זום, כפתרון זמני. הזמני הפך לקבוע, ודור שלם כמעט לא מכיר אקדמיה אחרת. "זה חרב פיפיות", אומר גורם בכיר באחת האוניברסיטאות. "האפסייד של הזום הוא הגמישות, אבל הסטודנטים לא מבינים את הדאונסייד".

שהוא?

"אין תחליף לקהילתיות, לוייבים, לאקשן. כמו שבגיל הגן ובבית הספר חשוב תהליך סוציאליזציה, כך גם באקדמיה. ברור שנוח ללמוד מהמיטה, והרבה סטודנטים רוצים גם ליהנות מהמסיבות וגם לא להגיע לכיתה. זה הפסד"

האקדמיה היא לא רק מקום ללמוד בו. היא גם מרחב חברתי

ערד שיינטל, בן 27 מתל אביב, סיים בשנה שעברה לימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון. הוא התחיל ללמוד בגיל 24, אחרי הטיול הגדול, והבחירה בבאר שבע הייתה גם כלכלית וגם חברתית. "רציתי לצאת מבית ההורים, ושמעתי על ההווי בבן גוריון. בתל אביב זה לא היה אפשרי בלי לעבוד מסביב לשעון".

בשנתיים הראשונות הוא הגיע הרבה לקמפוס. "היה זום, אבל העדפתי פרונטלי בשביל המסגרת". באותה תקופה גם הכיר את בת זוגו, דולב. בשנים ג' ו־ד' כבר הגיע פחות, בעיקר בגלל העבודה.

גם תומר דיקורי, בן 26, סטודנט שנה ג' להנדסת חשמל באוניברסיטת בן־גוריון, הפחית בהדרגה את ההגעה."בשנה א' הגעתי יחסית הרבה, בשנה ב' פחות, והיום כמעט ולא. יש חיי חברה טובים, אבל יותר מחוץ לאוניברסיטה. בשנה א' יש הרבה התעסקות חברתית, אחר כך הצורך פוחת".

לעומתם, יותם, סטודנט שנה ב' להנדסה באוניברסיטת תל אביב, התחיל ללמוד רק בגיל 26, אחרי קצונה קרבית ועבודה בחברה טכנולוגית. הוא כבר גר עם בת זוגו, ולא מחפש את ההווי. "אני רואה את השלב הזה של האקדמיה כמקצועי לגמרי. לא חסר לי עניין חברתי, ואני לומד לבד יחסית טוב. אני מגיע פעמיים בשבוע כדי לא להתפזר".

"הקורונה הפכה את הלימודים לאירוע פונקציונלי", אומר ד"ר אבי שניידר, דיקאן הסטודנטים במכללה למינהל. "אבל האקדמיה היא לא רק מקום ללמוד בו. היא גם מרחב חברתי. בני 20–30 פוגשים כאן בני זוג, חברים וקולגות לעתיד. אנחנו רוצים שיבואו לא רק בשביל השיעורים, אלא גם בשביל האנרגיה החברתית. זה חלק מהחוויה".

"הסטודנטים הישראלים", אומר פרופ' חיים היימס, רקטור אוניברסיטת בן־גוריון, "מבוגרים יחסית לסטודנטים בעולם. הם נמצאים בשלב אחר בחיים. רבים מהם עובדים כי הם צריכים לשלם על הלימודים ועל שכר הדירה, ויש להם פחות זמן". זו, לדבריו, אחת הסיבות לכך שסטודנטים ממעטים להגיע פיזית לקמפוס, בעיקר בשנים המתקדמות.

הוא מודה שזו בעיה שבבן־גוריון שוברים את הראש איך להתמודד איתה. "הקורונה הראתה שיש דרכים אחרות ללמוד, אבל בשורה התחתונה זה פגע בכל המישור של יצירת קשרים, מפגש עם אנשים ממגזרים אחרים. כל אלו הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הסטודנטיאלית. האוניברסיטה היא מרחב שבו אנחנו מעודדים מתיחה של גבולות, ואם לא מגיעים פיזית – זה לא קורה. זה אלמנט חשוב מאוד בגיבוש המנהיגות העתידית, החברתית, הפוליטית והיזמית. יש דברים שלא יכולים לקרות בזום, אלא רק על הדשא מחוץ לכיתה".

לדבריו, הסטודנטים של היום מרגישים שהם צריכים לקבל ערך מוסף מהשהות בקמפוס, וזה מציב אתגרים גדולים בפני האוניברסיטאות. "אנחנו דנים בזה כל הזמן. אני יכול להגיד שנכון לתחילת השנה הקמפוס היה מפוצץ, ולאירוע פתיחת השנה נמכרו 10,000 כרטיסים. זה אומר שיש עדיין צמא לחוויה הזו - רק צריך לטפח אותה".

מי שיש לו ניסיון עדיף על בוגר שנהנה מהחיים הסטודנטיאליים בלי ניסיון

"הסטודנט של היום השתנה, מהרבה סיבות", מסכימה גם פרופ' ליאת רבין־קישון, דיקאנית חדשנות בהוראה ולמידה באוניברסיטת תל אביב. "החוויה הסטודנטיאלית חשובה לו, אבל הוא גם צריך להתפרנס, והוא רואה שמעסיקים דורשים ניסיון תעסוקתי. מבחינת המעסיקים, מי שיש לו ניסיון עדיף על בוגר שנהנה מהחיים הסטודנטיאליים בלי ניסיון. כך שאנחנו מקבלים סטודנט שלמרות שהחוויה חשובה לו – וזה עולה בבירור מסקרים – הזמן שלו מוגבל בגלל כל הכוחות שפועלים עליו".

רבין־קישון מספרת שבסקר שערכה האוניברסיטה בקרב כ־6,000 סטודנטים, על צורת ההוראה המועדפת, שליש מהנשאלים אמרו שהם מעדיפים לימודים מקוונים, שליש לימודים פרונטליים ושליש לימודים היברידיים. "האוניברסיטה צריכה להתאים את עצמה לכולם", היא אומרת. "עיקר המאמץ שלנו הוא לייצר ערך מוסף בקורסים הפרונטליים. אנחנו אומרים למרצים שסטודנטים לא יבואו כדי לשמוע הרצאה שאפשר לראות בזום. כשהם כבר מגיעים, צריך לתת להם משהו נוסף, לתת להם את הדשא".

מה זה אומר, לתת להם את ה"דשא"?

"הרבה יותר דגש על למידה חווייתית. זה מתחיל אפילו מהיכרות בשיעור הראשון, מדגש על החוויה החברתית. גם המעסיקים מחפשים את זה – הם לא רוצים עובדים שאין להם חיים מחוץ ללימודים ולעבודה, אלא כאלה שיודעים לעבוד בקבוצה".

"כשסטודנט לומד, עובד ומשרת במילואים, מאוד קשה לו גם להגיע לאוניברסיטה"

בניגוד לאוניברסיטת תל אביב או אוניברסיטת בר־אילן, שבהן סטודנטים רבים ממשיכים לגור בבית ההורים, באוניברסיטת בן־גוריון ובאוניברסיטה העברית רוב הסטודנטים מעתיקים את מגוריהם לבאר שבע ולירושלים בתקופת הלימודים, והאווירה הסטודנטיאלית נוכחת יותר.

נעמה פלג, בת 28, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, היא סטודנטית שנה ד' למשפטים, ולפני כן סיימה תואר במוזיקה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. כמי שחוותה את הסטודנטיאליות עוד לפני הקורונה, היא מודה ש"משהו בהווי הסטודנטיאלי פחות קיים". לדבריה, כפי שהקורונה שינתה את עולם העבודה, כך היא שינתה גם את האקדמיה, והתהליכים דומים מאוד.

"בסוף, החוויה הסטודנטיאלית מתנקזת ללימודים, לחברים וליכולת לשלם שכר דירה. יוקר המחיה מחייב סטודנטים לעבוד במקביל ללימודים, ולא בעבודות מזדמנות. מי שרוצה להשתלב במקום טוב צריך לפתח קריירה כבר תוך כדי התואר, ולכן כמעט לא עובדים היום בעבודות מזדמנות, אלא בעבודות שמקדמות אותם מקצועית".

"כאגודה אנחנו כמובן רוצים שהסטודנטים יגיעו לקמפוס, אבל גם מבינים את האילוצים. בסוף, כשסטודנט לומד, עובד ומשרת במילואים, מאוד קשה לו גם להגיע לאוניברסיטה, ולכן הוא נשען על הרצאות מוקלטות".

גם אסף בונומו, בן 27, סטודנט לתואר שני בקוגניציה באוניברסיטה העברית, מודה שלמרות שהוא עדיין מגיע הרבה לאוניברסיטה, ההווי הסטודנטיאלי כבר לא קיים. "יש לי חברים שמגיעים רק לעיתים, אם בכלל. אם הם מגיעים, זה בעיקר למבחנים או לקורסי חובה. בירושלים, כשמגיעים לשנים מתקדמות ולתואר שני, ונדרשת פחות נוכחות, הרבה סטודנטים עוזבים את העיר ועוברים לתל אביב, ומגיעים לקמפוס פעם או פעמיים בשבוע".

לעומת זאת, בניגוד ליתר האוניברסיטאות, הלמידה באוניברסיטה הפתוחה למשל מתבצעת ברובה מרחוק, מחוץ לקמפוס, כחלק מהמדיניות של האוניברסיטה להנגשת השכלה גבוהה לכלל קבוצות האוכלוסייה בישראל, בדגש על פריפרייה. "האתגר בהתמודדות עם לימודים מקוונים אינו רק לימודי או פדגוגי - הוא דורש פתרונות גם בנושאים חברתיים" אומרת מיכל צנטר, דיקנית הסטודנטים, האוניברסיטה הפתוחה. "כבר לפני מספר שנים להפעיל קהילות סטודנטים חדשים בוואטס אפ בהן מועבר ידע בנושאים שונים, ונוצרות הזדמנויות למפגשים חברתיים פנים אל פנים. במקביל, פועלות קהילות תוססות של סטודנטים בפייסבוק".

האוניברסיטאות הפרטיות מנסות להצדיק את המחיר

מי שמתעקשים לספק אווירה 24/7 הם הקמפוסים הפרטיים, שמבקשים גם להצדיק את שכר הלימוד הגבוה, שעומד על כ-50 אלף שקל. ד"ר איילת בן־עזר, מנכ"לית אוניברסיטת רייכמן, אומרת זאת במפורש. "סטודנטים משלמים שכר לימוד גבוה כדי לקבל חוויה - לא רק הרצאות. אחרי הקורונה הרבה יותר קל לא להגיע לקמפוס, אז אנחנו צריכים לגרום להם לרצות להגיע".

רייכמן מציעה שפע פעילויות מעבר ללימודים: מועדוני סטודנטים, ירידי תעסוקה, הופעות ופעילויות חברתיות, ובערבי שישי גם ארוחת שישי לסטודנטים הבינלאומיים. "יש כאן ממש לונה פארק של פעילויות", אומרת בן־עזר. "הסטודנטים צריכים רק לבחור".

לא בטוח שזה מה שכולם רוצים, במיוחד לא בשנים המתקדמות. מאיה כהן, סטודנטית שנה ד' למשפטים ברייכמן, מספרת שלמרות שזו השנה האחרונה, הם מחויבים להגיע לקמפוס שלוש פעמים בשבוע. "אם לא הייתה חובת נוכחות, הרוב לא היו מגיעים".

למה?
"זו שנה אחרונה, אנשים עובדים, והשעות של המערכת לא תמיד נוחות. הרבה מעדיפים להשלים את החומר בשעות שלהם".

גם במכללה למינהל מנסים למשוך את הסטודנטים. השנה הוקמו במתחם פינג פונג ומגרשי כדורגל וכדורסל. "אנחנו מבינים שצריך למשוך אותם, ומה שקורה בדשא הוא חלק מהתהליך", אומר שניידר. "אנחנו נבחנים לא רק בידע, אלא גם בחוויה, בשאלה האם הסטודנט פגש כאן חברים, קשרים, אולי אפילו שותפים לעתיד".

אם לוקחים את הסיפור לקצה, יש מי שטוענים שהזום פוגע גם במחקר. "המנוע של מחקר הוא כוס קפה שמכינים יחד במטבחון", אומר גורם בכיר באחת האוניברסיטאות. "ככה נולדים שיתופי הפעולה הכי משמעותיים".

כך למשל, מחקר שפורסם לפני כשנתיים בכתב עת מדעי יוקרתי, פרי שיתוף פעולה בין חוקרת תלמוד לחוקר עטלפים מאוניברסיטאות שונות, נולד על כוס בירה בפאב. פרופ' מיכל בר־אשר סיגל מאוניברסיטת בן־גוריון ופרופ' יוסי יובל מאוניברסיטת תל אביב חיברו בין תחומי המחקר שלהם כדי לנתח קשרים היסטוריים בין קהילות דתיות, על בסיס ניתוח קשרים חברתיים בין עטלפים. ספק אם החיבור הזה היה נולד בזום.

נראה שהמוסדות האקדמיים ימשיכו לחפש את "הדשא של גילמן" בניסיון להחזיר את הסטודנטים לקמפוס. אבל כל עוד הסטודנטים מתמרנים בין לימודים, עבודה, מילואים ותשלום שכר דירה, ייתכן שבמאבק בין מסך המחשב לוייב הסטודנטיאלי - המסך ימשיך לנצח.