בשנת 1998 החלה התעשייה האווירית להעסיק עובד כמומחה בתחום הנדסת תעשייה וניהול. בחלוף כל שנה מאז, חוּדש חוזה העסקתו לשנה נוספת. אחרי 13 שנות עבודה הוזמן העובד לשיחה, שבמסגרתה הוצג לו "טופס הערכת עובד", בו הוא קיבל ציונים נמוכים בתחומים שונים.

במקביל להערכה השלילית, הממונה שלו הציע לו לחתום על טופס הארכת חוזה לשנה נוספת, אך העובד הפגוע סירב לחתום. בתגובה, לטענתו, הממונה איים עליו שאם לא יחתום – הוא ידאג לפיטוריו.

העובד עדכן את מנהלת כוח האדם במקרה, וציין שאינו מוכן לעבוד עם מי שאינו מעריך אותו ואף ביקש ממנה לעבור למשרה אחרת במפעל.

בחלוף ארבעה ימים משיחת ההערכה, העובד קיבל זימון לשימוע בו פורט כי איכות ותפוקת עבודתו אינן משביעות רצון, כי הוא אינו מקבל את מרות הממונים וכי יחסי האנוש שלו בעייתיים.

בשימוע שהתקיים בינואר 2011 הוחלט להמשיך להעסיק את העובד ל-4 חודשי "ניסיון" ומאז  הוארכה תקופת עבודתו בחודשיים נוספים, שלושה חודשים, חצי שנה וכן הלאה עד לשימוע נוסף שנערך במאי 2013, לאחריו הוא פוטר סופית.

העובד סבר שפיטוריו נעשו שלא כדין ובינואר 2014 הגיש את תביעתו ובה טען באמצעות בא כוחו,עו"ד אלכסנדר ספינרד, כי השימוע שנערך לו היה "טקס ריק" בלבד, וההחלטה על פיטוריו התקבלה הרבה לפני כן. הוא הדגיש כי השימוע עצמו התמקד בטענות עמומות ומופרכות מפיו של הממונה, שכלל לא טרח להגיע להליך. התובע ביקש פיצויים נוספים בגין הוצאת לשון הרע, עגמת נפש, נזק לא ממוני ועילות נוספות שנדחו בסופו של יום.

"לא מרוצים מעבודתו"

הנתבעת, שיוצגה על ידי עו"ד אסף ברנזון, הכחישה את הדברים וטענה שלמרות התקופה הארוכה בה לא הייתה מרוצה מתפקודו היא כן ניסתה למצוא לתובע תפקיד חלופי כבקשתו. הנתבעת הוסיפה כי הסמכות הניהולית שלה, מאפשרת לה לערוך שינויים במקום העבודה, בין היתר על ידי פיטורי עובדים.

בפסק דין ארוך ומעניין השופטת אופירה דגן טוכמכר קבע כי אמנם פיטוריו של העובד היו לגיטימיים כשלעצמם אולם התנהלותה של הנתבעת סביב שני השימועים הייתה מלאת פגמים.

כך למשל, נקבע כי זימון התובע לשימוע הראשון, ארבעה ימים אחרי שהוצע לו להאריך את החוזה בשנה, היה צעד קיצוני ולא מוצדק בהתחשב בהמלצת הממונה להאריך את חוזה ובקשתו של התובע לעבור לתפקיד אחר.

אף השימוע השני לא עמד בדרישות הדין שכן לא נמסרו לתובע טענות קונקרטיות לעניין פיטוריו. למעשה, הסיבות האמתיות לפיטוריו צוינו לראשונה רק בתצהירי הנתבעת במסגרת ההליך המשפטי, כך שהתובע לא יכל להתגונן בפניהן בזמן אמת.

בנוסף, השופטת קבעה כי הטענה כאילו נעשו מאמצים למצוא לתובע תפקיד חלופי הופרכה בראיות המעידות כי לא נעשה ניסיון אמתי לשבצו במקום אחר, כמו העובדה שהאחראית על ניוד העובדים במפעל כלל לא ידעה על ה"מאמצים" הללו.

לבסוף, לתובע נפסקו פיצויים בגובה 6 משכורות (100 אלף שקל) עקב הפגמים בשני השימועים שנערכו לו. לא נפסקו הוצאות.

ב"כ התובע: עו"ד אלכסנדר ספינרד

ב"כ הנתבעת: עו"ד אסף ברנזון 

לכתבה המקורית