שופטי בית המשפט העליון יצחק עמית, דפנה ברק-ארז וענת ברון, קיבלו את עתירתה של לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, וקבעו כי אין לאפשר לרשויות מקומיות לעשות "מיקור חוץ" ולאצול את סמכויותיהן בתחום הגבייה לחברות פרטיות, מבלי שהדבר יוסדר בחוק ברור ומפורט.
עם זאת, מאחר שמדובר בפרקטיקה שנהוגה כבר שנים, ועל מנת שלא "לזעזע" את המערכת, בית המשפט החליט להשעות בשנה את כניסתו של פסק הדין לתוקף, שבה המדינה תוכל לפעול לקידומם של הליכי חקיקה בנושא.
מבלי להיכנס לפרטי פרטים, השופטת דפנה ברק-ארז הבהירה כי סוגייה זו – פעילותן של רשויות מקומיות לגביית תשלומים באמצעות חברות פרטיות – נדונה בצורות שונות בבית המשפט העליון במשך יותר מ-18 שנה.
עתירה שהוגשה בנושא בשנת 2000 הסתיימה בכך שמשרד הפנים "נרתם להסדיר את הנושא". בפועל, למעט חוזרי מנכ"ל או נהלים כאלה ואחרים, הדבר לא קיבל ביטוי של הסמכה מפורשת בראש.
העתירה הנוכחית הוגשה ב-2008. בשנת 2016 בית המשפט הוציא צו-על-תנאי שהורה למשיבים – שר הפנים, היועמ"ש לממשלה ואחרים – לנמק "מדוע לא יורו על הפסקת מיקור החוץ של גביית ארנונה ותשלומי חובה נוספים לרשויות מקומיות, באמצעות חברות גביה, על הפסקת פעילותן של חברות הגביה ועל איסור תשלום שכר טרחה לעורכי דין חיצוניים על ידי רשויות מקומיות הנגזר מהצלחת הטיפול".
המשיבים, בתגובה, טענו כי אין פסול בדרכי הפעולה שננקטות מבחינת כלליו של המשפט המינהלי. לשיטתם, מדובר בהסתייעות מותרת, ובפעולות גבייה בעלות אופי "טכני" בלבד.
העותרת טענה בין היתר כי העובדה שבמשך שנים ארוכות, הליכי החקיקה לא התקדמו, מחייבת לקבל את העתירה, שכן בעת הזו חברות הגבייה הפרטיות ממשיכות לפעול באופן שמעורר קשיים רבים, הן במישור העקרוני והן במישור המעשי.
הפעלת כח כלפי אזרחים
השופטת אף דחתה את עמדת המשיבים וציינה כי קשה לומר שהפעלתן של סמכויות גבייה היא עניין "טכני", שהרי מדובר בפעולות הכרוכות בהפעלה של שיקול דעת שלטוני, וכן בהפעלת כח כלפי אזרחים.
בתוך כך נדחתה גם טענה נוספת, שלפיה על פי פקודת העיריות, העיריות רשאיות לבצע את תפקידהן "יחד או בשותפות" עם גורמים אחרים. השופטת ברק-ארז הבהירה כי הוראה זו אינה מכשירה העברה של שיקול דעת לאותם גורמים.
במענה לטענה זו השופטת אף ציינה כי "אם פעולות הגביה המבוצעות על-ידי חברות הגבייה הפרטיות הן 'טכניות' ונעדרות שיקול דעת, ממילא לא נדרשת להן חקיקה מסמיכה. לעומת זאת, אם אינן כאלה – כפי שכבר ציינתי – אין די בהוראות החוק האמורות שאינן מתייחסות כלל לאפשרות להעביר שיקול דעת לגורמים פרטיים שהרשויות נעזרות בהם".
בסיכומו של דבר, נקבע כי הצו-על-תנאי יהפוך למוחלט, בכפוף לכך שתחילת תוקפו של פסק דינו תושעה כאמור למשך שנה. המשיבים חויבו בהוצאות העותרת בסך 10,000 שקל.
שמות ב"כ הצדדים מצוינים בפסק הדין
עו"ד רז לבנת עוסק/ת ב- חוקתי ומנהלי
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין