האישה או הירושה: מותר לנהל את חיי היורשים באמצעות צוואה?

בית המשפט למשפחה בתל אביב אישר לאחרונה צוואת איש עסקים, שהונו מוערך בעשרות מיליוני שקלים, הקובעת שבנו יירש אותו אם יתגרש או יתאלמן מאשתו. אחרת, נקבע בצוואה, יועבר חלקו בעיזבון לילדיו, נכדי המנוח. פסק הדין החריג, עליו חתומה השופטת מירה דהן, מציף שאלה רגישה ביותר בדיני הירושה: האם אדם רשאי "לנהל" את ילדיו גם לאחר מותו באמצעות תנאים בצוואה?

במרכז הפרשה עמדה, כאמור, צוואת אב אמיד שקבע כי בנו לא יקבל את חלקו בירושה כל עוד הוא נשוי לאשתו, שיחסי האב עימה היו עכורים. בצוואתו ציין המנוח שכלתו "העדיפה לשבת בבית" מבלי לעבוד "ולשוחח כל היום בטלפון עם חברותיה", באופן שאילץ את בנו לעבוד מצאת החמה ועד לשקיעתה, וכפועל יוצא להימנע מלבקר את אמו כשהיא על ערש דווי.

בצוואה נקבע מנגנון פשוט: אם הבן יתגרש או יתאלמן, חלילה, מאשתו – יירש את אביו העשיר. לעומת זאת אם יישאר נשוי לה בתום 3 שנים מפטירת האב – חלקו בעיזבון יעבור לילדיו. במסגרת התנגדות שהגיש, טען הבן כי יש לבטל סעיפים אלה בצוואה, בשל היותם לא מוסריים ונוגדים את תקנת הציבור. בית המשפט דחה את ההתנגדות וקבע שיש לכבד את רצון המצווה.

ההכרעה הזו אולי נשמעת דרמטית, אבל היא נוגעת בשאלה הרבה יותר רחבה: איפה עובר הגבול בין זכותו של אדם לעשות ברכושו כרצונו – לבין ניסיון לשלוט בחיים של אחרים דרך הכסף שהוא משאיר אחריו?

"היד המתה" שממשיכה לשלוט

נקודת המוצא היא שכיבוד רצון המת נחשב לערך יסוד, ונטוע עוד במקורותינו (ר' למשל בבלי, גיטין, ט"ו ע"א: "מצווה לקיים דברי המת"). זו בדיוק הסיבה שבתי המשפט נזהרים מאוד מהתערבות בצוואות. יתרה מכך, בדיני הירושה מוכרת תפיסה שנקראת לעיתים "שלטון היד המתה" - היכולת של אדם להשפיע על חיי יורשיו גם לאחר מותו, ולא רק להותיר עבורם כספים ורכוש.

אבל חשוב לדעת: החופש לצוות איננו מוחלט. סעיף 34 לחוק הירושה קובע ש"הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה". גם מעל צוואה הנוגדת את תקנת הציבור מרחפת סכנת בטלות. השאלה היא, כמובן, מה נחשב ל"לא מוסרי" או לסותר את טובת הציבור. כאן מתחיל האזור האפור.

הבה נמתח, לצורך הדיון, את יריעות פסק הדין: אם אדם מוריש רכוש לילד רק אם יסיים בהצלחה לימודי רפואה - זה לגיטימי? ואם יתחתן עם אדם מסוים? ואם לא יתחתן בכלל? ואם יתנתק מבן משפחה? בתי המשפט בישראל ובעולם כבר נתקלו כמעט בכל תרחיש אפשרי.

במקרה הנוכחי, בית המשפט שם דגש על כך שהאב לא התנגד לעצם מוסד הנישואין, אלא ביקש למנוע הנאה מהירושה מכלתו, שלטענתו הרחיקה את בנו ממנו ומאשתו המנוחה. השופטת קבעה כי מדובר ברצון אישי ואותנטי של האב, ולא בהתערבות פסולה בחיי הנישואין של הבן.

כל מקרה לגופו

למעשה אין תשובה ברורה לשאלה איזו צוואה תיחשב ללא מוסרית או נוגדת את תקנת הציבור. אומנם לפי פסיקה משנות ה-70 "טובת הציבור שוללת עידוד להתרת קשר נישואין" באמצעות צוואות מהסוג הנדון – ואולם השופטת דהן הבהירה בפסק דינה שמעמד מוסד הנישואין התערער מאז בהרבה, כך שייתכן כי הדברים אינם רלוונטיים להיום.

בהמשך דבריה ציטטה מספר בו נכתב ש"שאלת מוסריותם של הוראות או תנאים בצוואה צריכה להיבחן במשורה", וכי העיקרון העומד לנגד עיניו של בית המשפט בבואו להכריע בדבר הינו אחד: החופש לצוות. על-פי המחבר, השופט (בדימוס) שאול שוחט, "הורשה הינה פעולה עצמאית ואישית, ואין מקום להעמידה במבחן של עקרון תום הלב". כפועל יוצא מכך, נכתב, אין פסול בסעיף בצוואה הקובע שעל אדם לבחור אם ברצונו להתגרש ולזכות בירושה, או להישאר נשוי ולהפסידה.

בסופו של דבר, פסק הדין ממחיש איך דיני הירושה אינם עוסקים רק בכסף או בנדל"ן, אלא גם ברגשות, ביחסים משפחתיים ובניסיון של מורישים להשפיע על המציאות גם לאחר מותם. נדמה כי כל עוד בתי המשפט יתרשמו שהתנאים בצוואה משקפים רצון אישי, אותנטי ומנומק של המצווה – ולא כפייה קיצונית או פגיעה חריגה בערכי יסוד – הנטייה תהיה לכבד את רצונו, גם כשהוא מעורר אי-נוחות ציבורית או מוסרית.

עו"ד ליבנת גבסי עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.