בית משפט השלום בתל-אביב הורה לשתי חָברות – "אוניל בניה" ו"תמוז 38" – לשלם כ-195,000 שקל לבני זוג שרכשו דירה במסגרת פרויקט תמ"א 38 ברמת השרון. הפיצוי נפסק עבור איחור במסירה וירידת ערך הדירה.
השופט עדי הדר דחה את טענת חברות הבנייה כי המסירה התעכבה בגלל התנהלות הרוכשים. בנוסף, השופט קבע כי החברות ניסו לעשות שימוש לרעה בכוחו כחברה משכנת כדי לטעון שהרוכשים הסכימו כביכול לוותר על זכותם לתבוע אותן.
ב-2014 התובעים חתמו על הסכם רכישת הדירה מהנתבעות. בתביעתם הם טענו כי הדירה נמסרה להם באיחור של חודשים רבים, בשל הסתבכות בביצוע הבנייה. בנוסף לכך, התובעים טענו כי מספר ליקויים תכנוניים, הביאו לירידת ערך דירתם
החברות-הנתבעות טענו כי מועד מסירת הדירה נדחה עקב סיבות שאינן תלויות בהן, אלא בשל הוראות שונות של הרשויות ומכון התקנים, וכן בשל התנהגות התובעים עצמם שדרשו שינויים שונים, ופעלו ברשלנות וביהירות.
בנוגע לירידת ערך, נטען בין היתר כי התובעים מכרו את הזכויות בדירה לרוכש אחר, ברווח של 300,000 שקל. כמו כן, נטען כי במסגרת מכירת הדירה התובעים "ויתרו על כל זכויותיהם בדירה" לטובת הרוכש החדש, כולל על הזכות לתבוע את הנתבעות.
חסרות ניסיון
על סמך חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, השופט הדר שוכנע כי הדירה נמסרה באיחור של 7.5 חודשים, בשל עיכוב בקבלת היתר בנייה ואחריו בקבלת "טופס 4" (אכלוס). מכאן נקבע שאין קשר סיבתי בין טענות הנתבעות בדבר בקשות התובעים לשינויים כאלה ואחרים, לבין האיחור במסירה.
במילים אחרות, גם אם היו כשלים מסוימים בהתנהלות התובעים, באותו זמן ממילא הנתבעות לא השיגו טופס 4, כך שבקשות התובעים אינן הגורם לעיכוב.
"ביהמ"ש התרשם שהמחדל העיקרי של הנתבעות כלפי התובעים היה כאשר נקבו בלוח זמנים שלא לקח בחשבון מורכבות בניה על בניין קיים, וחוסר ניסיונן של הנתבעות בביצוע בנייה בתנאים אלה..." כתב השופט.
בנוסף לכך השופט שוכנע שגם הבנייה עצמה היתה רשלנית, והצביע על תקלה חמורה בדמות חור שנפער ברצפת הדירה, וכן על כך שבעת מסירת הדירה התגלה חוסר התאמה בין מידות השטחים בפועל לבין מידות השטחים הנדרשות.
השופט שוכנע שהדבר מעיד על "רשלנות רבתי", המתיישבת עם העיכוב הכללי של הוצאת היתרים באיחור, תוך ניסיון להתנער מאחריות ולהטיל את האשמה דווקא על התובעים.
בהמשך, אימץ השופט את עמדת המומחה, שאמד את ירידת הערך בגין ליקוים שונים (מספר מדרגות בדירה, ממ"ד, רוחב חדר רחצה) בסך כ-41,000 שקל.
כמו כן, השופט הסכים עם דעת המומחה שלפיה מכירת הדירה ברווח אינה שוללת את הטענה לירידת ערך, שכן התובעים יכלו לקבל סכום גבוה יותר אלמלא הליקויים.
בסיכומו של דבר, השופט הורה לנתבעות לשלם לתובעים פיצויים בסך כ-153,000 שקל, שכ"ט עו"ד בסך 25,000 שקל, והוצאות משפט בסך כ-16,700 שקל.
בתוך כך השופט דחה את הטענה כאילו התובעים ויתרו על הזכות לתבוע, וציין כי הנתבעות "ניסו לנצל את מעמדן כמי שמפוקדות על הרישום הזמני של זכויות הקונים, כדי לטעון שהקונים 'וויתרו מרצון חופשי' על זכויותיהם כלפי הנתבעות".
לקריאת פסק הדין בת"א תא 4903-05-17
שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד דניאל גולשה עוסק/ת ב- תמ"א 38
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל