המנוח, שנפטר בשנת 2013 בהיותו כבן 90, ערירי וחולה פרקינסון, הותיר אחריו שתי צוואות בעלות תוכן זהה, האחת נחתמה ב-2006 והשנייה ב-2008, ובשתיהן הוא הורה לחלק את רכושו בין אחיינו לבין ידידה שהיה עמה בקשר מאז ילדותה ובחורה שעבדה אצלו במכולת במשך שנים ארוכות.

לפי הצוואות, זכתה הידידה בדירתו, בן אחותו זכה בדירה אחרת ויתר הרכוש חולק באופן שווה בין הידידה, העובדת והאחיין. שתי הצוואות נערכו על ידי עורכת דין ונחתמו בפני עדים.

לאחר שהמנוח נפטר, הגישו הידידה והעובדת (הנהנות בצוואות) בקשה לקיומן, אך בקשתן "זכתה" להתנגדות מצד יתר אחייניו של המנוח. האחיינים טענו באמצעות עוה"ד א.הופרט כי דודם לא היה כשיר לחתום על הצוואות. לדבריהם, המנוח היה מוגבל עקב מחלת הפרקינסון, ולקה בדמנציה ובליקויים קוגניטיביים נוספים אשר בעטיים אף מונה לו אפוטרופוס בשלב מסוים.


בנוסף נטען כי המנוח היה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת מצד ידידתו, שאף הייתה מעורבת בעריכת הצוואות, ובין היתר שילמה שכ"ט לעוה"ד שערכה את הצוואות, הנחתה אותה כיצד להגיע לבית המנוח, השיגה את האישורים הרפואיים עבור המנוח, ועוד. כך שלמעשה, המנוח חתם על צוואה "מן המוכן". לכן טענו האחיינים כי יש לבטל את הצוואות ולהצהיר עליהם כיורשיו היחידים.

ההליך התנהל בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. הידידה, אשר יוצגה על ידי עוה"ד דורית ענבר סברדליק, טענה כי היא מכירה את המנוח מאז ילדותה וכי מאז פטירת אמה הייתה לו כבת, סייעה לו במכולת ובכל עניין שהיה צריך.

לטענתה, המנוח ידע על מה הוא חותם ומוגבלויותיו הרפואיות לא שללו את כושרו לצוות. כמו כן, למעט סיוע מינימאלי שהגישה למנוח, היא לא הייתה מעורבת בעריכת הצוואות ולא נכחה בעת חתימתן – כך שלא הייתה לה כל השפעה בעניין.

כמות ראיות משמעותית

בפסק הדין שניתן באחרונה על ידי השופטת אלה מירז הסתמכה השופטת על חוות דעת רפואית ועל עדויות רבות שנשמעו בתיק, וקבעה כי במועד עריכת הצוואה הראשונה המנוח היה כשיר "בהסתברות גבוהה" ובמועד הצוואה השנייה היה כשיר לקבל החלטות בנוגע לגופו ורכושו על אף מצבו הרפואי המורכב.

השופטת הדגישה כי העיקרון המנחה בדיני הירושה בישראל הוא לכבד את רצון הנפטר, ולכן על המתנגד לצוואה להביא כמות ראיות משמעותית על מנת להוכיח שנפל פגם ברצונו.

לאחר יישום מבחני הפסיקה הגיעה השופטת למסקנה כי המנוח לא היה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת. לדבריה, הוכח כי המנוח, שהסתייע במטפלת צמודה ובאנשים נוספים, לא היה תלוי לחלוטין בידידתו, וכי היה בקשר עם קרובי משפחה, לקוחות ושכנים. בנסיבות אלה, לא סביר כי המנוח היה נוח לניצול ולהשפעה.  

עוד נקבע כי הסיוע שהגישה הידידה למנוח בקשר לצוואות "לא חצה את רף המעורבות הפעילה". בסיכומו של דבר, הצוואה האחרונה אושרה והמתנגדים חויבו בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל.

לידיעה המקורית

לפסק הדין

ב"כ המבקשת:  עו"ד דורית סברדליק, עו"ד טמיר נאוה

ב"כ המתנגדים: עו"ד א. הופרט, עו"ד אורי לאואר