נישאה לעיוור עקב הבטחה לדירה - וזכתה במחציתה

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה ערעור שהגישה אישה על קביעה שלפיה דירה בהרצליה, שנרשמה על-שם הוריה המנוחים, שייכת בחלקים שווים לאחיה העיוור ולגיסתה לשעבר, ילידת ברזיל. השופטים עינת רביד (אב"ד), נפתלי שילה ויחזקאל אליהו קבעו שיש לתת תוקף להתחייבות המנוחים להעניק לבני הזוג דירה, וזאת חרף היעדר מסמך בכתב.

תחילת הפרשה ב-1987, כשהורי האיש - שהתעוור בילדותו בשתי עיניו - נסעו עמו לברזיל במטרה למצוא לו כלה. הם הכירו שם צעירה כבת 20, סטודנטית למשפטים, היא המשיבה, שהסכימה להינשא לבנם ולעבור לישראל. לפני החתונה חתמו בני הזוג על הסכם שקבע שיתוף ברכוש, לרבות מתנות וירושות ("ההסכם הברזילאי").

אלא שחודשים ספורים לאחר עלייתה לישראל הוחתמה האישה על הסכם ממון בעברית, שקבע הפרדה רכושית מוחלטת. הסכם זה בוטל לימים בפסק דין, בין היתר משום שהאישה לא הבינה עברית בעת חתימתו והוכחו עושק והטעיה.

בשנת 2002 עברו בני הזוג לברזיל, לאחר שלטענת האישה הורי בעלה לא קיימו את הבטחתם לרכוש להם דירה. לדבריה, בשלב מסוים הם שוכנעו לחזור ארצה עקב הבטחה מחודשת, כאשר המנוחים רכשו דירה בהרצליה, ובני הזוג התגוררו בה עם שתי בנותיהם במשך כ-17 שנה, מבלי לשלם שכר דירה.

לאחר שהנישואים עלו על שרטון, הגישה אם הבעל תביעת פינוי שהתקבלה. בהמשך היא נפטרה, לא לפני שהורישה בצוואה את מלוא רכושה - שכלל בין היתר חמש דירות וחנות - לבתה בלבד, היא המערערת. גיסתה לשעבר תבעה הכרה בבעלותה על מחצית הדירה - וזכתה. אחות הבעל ערערה בטענה שלא הייתה התחייבות בכתב, וכי פרודת אחיה עצמה הודתה בעבר שאינה בעלת הנכס.

"המטפלת יכולה ללכת"

השופט שילה, שכתב את פסק הדין בהסכמת עמיתיו, הורה על דחיית הערעור. הוא הדגיש כי עדות האישה נמצאה אמינה ונתמכה בראיות נסיבתיות, לרבות ההסכם הברזילאי, רכישת הדירה סמוך לחזרת בני הזוג לישראל, ומגוריהם הממושכים בה ללא תמורה.

השופט קבע כי מדובר באחד המקרים החריגים המצדיקים הפעלת דוקטרינת "זעקת ההגינות", המאפשרת להתגבר על דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין: "המשיבה הסתמכה באופן משמעותי ביותר על ההבטחה להענקת קורת גג. היא עזבה את ארצה, מולדתה ומשפחתה והסכימה להינשא לאדם עיוור, נכה 100%, להתגייר ולחיות במשך כשלושים שנה בארץ, כשהיא מנותקת ממשפחתה וכל זאת, על מנת להגשים את חלומו של האיש ולהקים עימו משפחה".

"אין צריך להכביר במילים על ההקרבה העצומה של המשיבה ועל המחיר הכבד ששילמה כשהלכה אחריו לארץ זרה, שהיא כלל לא הכירה", הוסיף השופט. "והנה, משמערכת היחסים בין בני הזוג הגיעה לסיומה לאחר שלושים שנה, ביקשה האם, ולאחר מכן המערערת, להתנער מההבטחות להעניק למשיבים קורת גג. מבחינתם, 'המטפלת עשתה את שלה, המטפלת יכולה ללכת'. התנהגות המערערת, וקודם לכך ההורים, היא התנהגות חסרת תום לב באופן קיצוני".

החלטת השופט, בהסכמת עמיתיו, הייתה להותיר על כנה את קביעת בית המשפט למשפחה, לפיה הדירה שייכת לבני הזוג לשעבר בחלקים שווים. אחות הבעל חויבה בהוצאות משפט בסך 50 אלף שקל.

• ב"כ המערערת: עו"ד רן רייכמן
• ב"כ המשיבה: עו"ד דורון שיבר
• ב"כ המשיב: עו"ד אורית ג'קמן-לדאני

עו"ד מיכאל בן לולו עוסק/ת ב-דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.