הצהיר על יהדותו בבוקר, נישא כמוסלמי אחר הצהריים. הפסיקה שצריכה להדיר שינה מעיני מי שמתנהל מול רשות האוכלוסין

יש פסיקות שעוסקות בסיפור פרטני אחד, ויש פסיקות שכל עורכי הדין צריכים להכניס לארגז הכלים המקצועי. פסק הדין שניתן לאחרונה במחוזי בירושלים בעניינו של בן 33 שביקש להירשם כיהודי במרשם האוכלוסין - שייך לקטגוריה השנייה.

הסיפור עצמו נשמע כתסריט שנדחה מסדרת רשת בגלל חוסר אמינות. הצעיר, שנולד למשפחה מוסלמית, פנה לבית המשפט בבקשה להכריז עליו כיהודי לצורך רישומו ככזה במשרד הפנים. הוא סיפר על הליך גיור שעבר, על אורח חיים דתי קפדני - שמירת שבת וכשרות, קידוש, כיפה וציצית, תפילה בבית כנסת. במאי 2023 ניתן פסק הדין: הוא יהודי לעניין מרשם האוכלוסין.

באותו יום ממש - לא בשבוע שאחרי, לא בחודש שלאחר מכן, באותו היום - אותו אדם נרשם בבית הדין השרעי כנשוי למוסלמית. ההצהרה ששני בני הזוג חתמו עליה הייתה חד משמעית: "סיכמנו שהשריעה האסלאמית תוחל עלינו בכל העניינים". הוא עצמו הצהיר באותו מעמד שהוא "מוסלמי", ושאין לו "כל מניעה, שרעית או חוקית" להינשא ככזה.

לאותה מערכת מדינית. באותו יום. שתי הצהרות הפוכות לחלוטין.

רשות האוכלוסין גילתה את הפער ועתרה לביטול פסק הדין. השופט דוד זילר קיבל את העתירה, וניסח את הכלל בלשון נדירה בחדותה: הנתבע "מסר למעשה הצהרות סותרות בנסיבות העניין לשני גופים שונים: לבית משפט הצהיר כי הוא יהודי; ולבית הדין השרעי - כי הינו מוסלמי. מדובר אפוא במי שנהג כאותו 'להטוטן בקרקס', באופן המקים לכאורה השתק עבורו מלטעון ליהדותו".

מה זה השתק שיפוטי, ולמה זה חשוב לכולם

הדוקטרינה שזילר הפעיל כאן - "השתק שיפוטי" - היא אחד הכללים החשובים במשפט הישראלי, וגם אחד הפחות מוכרים לציבור הרחב. בתמצית: מי שטען טענה אחת בפני רשות אחת, וזכה על בסיסה - לא יוכל לטעון את היפוכה בפני רשות אחרת. גם אם הטענה השנייה נכונה. גם אם נסיבותיו השתנו. ההגינות הדיונית, מסביר בית המשפט, מחייבת שאדם יישאר עקבי במה שהוא מצהיר בפני המדינה.

זה נשמע כמו עיקרון מובן מאליו. אבל בפועל - אני נתקלת בכשלים בעניין הזה כמעט בכל תיק הגירה והסדרת מעמד שמגיע למשרדי.

מהמרשם, אל הליבה של תיקי ההגירה

בתיקי הגירה, הצהרות כתובות הן הסיבה המספר אחת שתיקים נופלים. אדם נכנס לישראל ומצהיר בכניסה שהוא בא לטיול לעשרה ימים. כעבור שלוש שנים הוא מגיש בקשה להסדרת מעמד וטוען שהגיע לישראל מתוך כוונה להישאר. בבקשה הומניטרית בהמשך הוא יספר שמרכז חייו עבר לישראל הרבה לפני כן. בעת ערעור הוא יתאר את הכניסה כאילו הייתה כפויה.

הרשות זוכרת הכל. כל ההצהרות חיות במאגרי המידע, חתומות ומתועדות. וכשמגיע התיק לבית הדין לעררים או לבית המשפט המחוזי, אותן סתירות הופכות מסיפור פנימי שהאדם סיפר לעצמו - להוכחה ניצחת לחוסר מהימנות. בתי המשפט לא סולחים על זה. במיוחד לא מאז פסק הדין של זילר.

מה שמדהים בעיניי הוא לא הסיפור של אותו צעיר שביקש להירשם כיהודי. מה שמדהים הוא כמה אנשים מגיעים אליי במצב דומה - בלי להבין שהם בכלל בבעיה. הם חושבים שכל הצהרה היא אירוע נפרד, מנותק. שאם בנמל התעופה אמרו דבר אחד ולעורך דין דבר אחר, הסתירה תישאר בין שתי הזירות. היא לא תישאר. היא תיחשף, וכשהיא תיחשף - התיק יהיה בסכנה.

מה צריך לעשות אחרת

הלקח המעשי הראשון: לפני כל הליך מול רשות מדינית, צריך לבדוק מה כבר נאמר בעבר. כל הצהרה, כל בקשה, כל מסמך שנחתם - גם לפני עשור. הסיפור החדש חייב להתיישב עם הסיפור הישן. אם יש פער, צריך להסביר אותו ביושר, ולא לקוות שאף אחד לא ישים לב.

הלקח השני, החשוב יותר: עורכי דין שעובדים בתחומים שבהם הלקוח עצמו פועל מול רשויות נוספות - בית דין רבני, בית דין שרעי, נציבות שירות המדינה, ביטוח לאומי - חייבים לשאול שאלות. לא להסתפק בסיפור שהלקוח בא איתו. לבדוק מה עוד הוגש, איפה ובאיזה הקשר.

ופסק הדין של זילר מסמן שינוי טון. בית המשפט לא רק ביטל את ההכרזה הקודמת - הוא חייב את הנתבע ב-7,500 שקל הוצאות. סכום קטן כשלעצמו, אך המסר ברור: מי שנוהג כלהטוטן, מסכן הרבה יותר מאשר את התיק הקונקרטי שלו.

• ב"כ התובעת: עו"ד יעל רוד סליטן (פמ"י אזרחי)
• ב"כ הנתבע: עו"ד תמיר בלנק

עו"ד שקמה אהרון דוד, מנהלת משרד עורכי דין המתמחה בדיני עבודה, הגירה והסדרת מעמד בישראל

** הכותבת לא ייצגה בתיק.