הבושה עברה צד, אבל אסור להידרדר למשפט שדה

יש רגעים שבהם הדרישה לחשוף את שמו של חשוד בעבירות מין נראית כמעט מובנת מאליה. במיוחד כאשר נשים עומדות בשמן, בפניהן ובקולן, ומשלמות מחיר אישי וציבורי כבד על עצם החשיפה. במקרה של שי-לי עטרי ונעמה שחר, קשה להתעלם מהפער: הן גלויות, מזוהות, חשופות לביקורת ולשאלות, בעוד שמו של החשוד, יובל וילנר, נותר במשך תקופה ארוכה מחוץ לשיח הרשמי.

לכן חשוב לומר כבר בתחילת הדברים: לפרסום שם ותמונה של חשוד בעבירות מין עשוי להיות ערך ציבורי ממשי. פרסום השם והתמונה לא נועד כדי לספק את סקרנות הציבור. הוא עשוי לאפשר לנשים נוספות לזהות את החשוד, להבין שאולי אינן היחידות, לפנות להתלונן - וגם להזהיר אחרות. זהו שיקול ציבורי ממשי, שבית המשפט רשאי להביא בחשבון.

דווקא כאן התעוררה אחת הביקורות הקשות על בית המשפט: התחושה שהמערכת דואגת לחשש מפגיעה בחשוד, בעוד הנפגעות הן שנושאות את מחיר השתיקה והחשיפה. זו ביקורת חשובה, דווקא מפני שהיא נוגעת בלב חוסר האמון של נפגעות עבירה במערכת. אבל התשובה לכשל הזה אינה יכולה להיות מסלול עוקף בית משפט. שאלת הפרסום צריכה להתברר בבית המשפט, מתוך איזון בין הצורך להגן על הציבור ונפגעות אפשריות לבין הפגיעה הקשה והבלתי-הפיכה שעלולה להיגרם מפרסום שם של אדם שטרם הורשע.

כדאי לקחת בחשבון שפרסום שמו של חשוד הוא צעד בלתי-הפיך. מהרגע שהשם והתמונה בחוץ, אי אפשר באמת להפוך אותם לחסויים שוב. כפי שראינו גם במקרה הזה, בעידן הרשתות צו איסור פרסום הוא ממילא כלי מוגבל: די בגולשים שמרמזים, עוקפים או מפרים אותו בדרכים יצירתיות - במקרה הזה, בין היתר באמצעות שימוש באקרוסטיכון - כדי שהשם יתחיל להסתובב עוד לפני שהותר לפרסום. גם אם התיק ייסגר, גם אם לא יוגש כתב אישום, גם אם בסוף תהיה הכרעה אחרת - גוגל, רשתות חברתיות וצילומי מסך לא מזכים אף אחד.

דווקא משום שהשם כבר יצא החוצה, חשוב יותר להבחין בין פרסום לבין הכרעה. הפרסום יכול להיות מוצדק; ההרשעה הציבורית לא.

הבעיה אינה הזדהות עם נפגעות עבירה. להפך. במשך שנים רבות מדי נפגעות נדרשו לשתוק, להתבייש, להצטדק ולהסביר מדוע דיברו מאוחר, מדוע לא צעקו, מדוע לא התלוננו בזמן. שינוי השיח הזה הוא חשוב. הביטוי "הבושה עברה צד" מבטא תיקון חברתי הכרחי.

הבעיה מתחילה כשיחד עם הבושה גם סמכות השיפוט עוברת צד, מבית המשפט אל הציבור. כשכל גולש הוא שופט, כל סטטוס הוא כתב אישום, וכל תגובה היא גזר דין. ברגע הזה הציבור כבר לא רק דורש שקיפות או הגנה על נשים אחרות, אלא מבחינתו החשוד כבר אשם.

כעורכת דין פלילית, אני יודעת עד כמה הפער הזה חשוב. המשפט הפלילי לא נועד לספק לציבור ודאות מיידית. הוא נועד לרסן אותה, ולוודא שאשמה תיקבע רק אחרי ראיות, חקירה, בחינת גרסאות, זכות להתגונן, ביקורת שיפוטית והכרעה מנומקת. זה איטי. לעיתים זה מרגיש מתסכל וכמעט בלתי נסבל. אבל זה ההבדל בין צדק לבין משפט שדה.

די להיזכר בפרשת רומן זדורוב כדי להבין עד כמה מסוכנת ודאות ציבורית שנשענת על תחושת בטן. במשך שנים היה נדמה לרבים שהתיק כבר הוכרע, משפטית וציבורית. ובכל זאת, לאחר משפט חוזר ו-15 שנים בכלא, התוצאה השתנתה. גם כשנדמה שהתמונה ברורה, המשפט הפלילי נועד לבדוק את הראיות.

אנחנו לא צריכים לבחור בין אמון לנפגעות לבין זכויות חשודים. אלה לא שני מחנות עוינים. אפשר להקשיב לשי-לי ולנעמה ברצינות, להבין את החשיבות שבחשיפת שם החשוד, ואף להכיר בכך שחשיפה כזו עשויה להגן על אחרות - ועדיין להנמיך את הלהבות ולזכור שלכל חשוד עומדת חזקת החפות עד שיורשע, אם יורשע.

הבושה אולי עברה צד, וטוב שכך, אבל את האשמה עדיין צריך להוכיח במקום אחד בלבד - בבית המשפט.

• עו"ד חן ברוך עוסקת ב- משפט פלילי