לאחרונה, אנו ערים לביקורת ציבורית כנגד מבול התובענות הייצוגיות המוגשות בשנים האחרונות לבתי המשפט מכוח חוק השוויון ותקנות הנגישות. תקופת הקורונה, כך על פי פרסומים בתקשורת, החמירה את המצב, שכן עסקים רבים לא הפנימו את ההוראות הרגולטוריות הקשיחות החלות עליהם בעקבות שינוי מתווה פעילותם, כמו למשל, מעבר למכירה מקוונת באינטרנט.
הביקורת של אותם בעלי עסקים מתמקדת בנזק הכבד הנגרם להם בעקבות הגשת התביעות הייצוגיות: הן מאיימות, הן עלולות להכשיל קבלת מימון לאותם בתי עסק, והן מטריחות את בתי העסק בנושאים שאינם בתחום התמחותם. מדובר גם בהוצאה כבדה על ייעוץ משפטי הנדרש להתמודדות ראויה עם התביעה שהוגשה כנגד אותם בתי עסק.
לא פעם מדובר בבתי עסק שכונתיים (מעדניה, מכולת, חנות צעצועים), בית קפה או משתלה, שמחמת חוסר מודעות להוראות החוק, לא הנגישו את אתר האינטרנט שלהם, או לא פרסמו את הסדרי הנגישות בעסק שלהם. תביעות ייצוגיות שמוגשות כנגד עסקים כאלה חושפות אותם (לכאורה) לפיצויים של מיליוני שקלים.
למרות שיש בה גרעין של אמת, הביקורת האמורה עמוסה בפופוליזם. אנשים עם מוגבלות, המבקרים באתר אינטרנט של בית עסק כדי לדעת אילו התאמות נגישות קיימות בחנות או בסניף של בית העסק, ומגלים כי האתר איננו מונגש, אינם יכולים לעשות בו שימוש. גם כאשר האתר כן מונגש, אך לא קיים בו פירוט באשר להתאמות הנגישות שבעסק ("אתר מפלה"), הם חשים אי נוחות בלתי מבוטלת, שאין לזלזל בה.
עורכי הדין ומגישי התביעות, אותם "תובעים סדרתיים" לכאורה, מגנים על הזכות של התובע ושל יתר חברי הקבוצה לעשות שימוש באתר מונגש, וכן על הזכות הבסיסית לדעת האם ואילו התאמות נגישות נעשו עבורם - מבלי שיצטרכו לברר מול בתי העסק האם הונגשו, ואל מי לפנות במקרה של בעיות נגישות ('רכז נגישות').
עלינו לזכור, שמדובר בזכויות כבדות משקל הראויות להגנה. התביעות ה"סדרתיות" האמורות משמשות תחליף ראוי ליכולת המוגבלת של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הפועלת למניעת אפליה ולקידום השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית, לטפל בשלל ההפרות מצד אותם בתי עסק.
בנוסף, התביעות - כשהן מוצדקות - תורמות תרומה משמעותית לשמירה על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בישראל, משום שבתי העסק פועלים, בדרך כלל באופן מיידי, לתיקון ההפרות באתרי האינטרנט שלהם, כך שיתאימו לדרישות החוק ותקנות השוויון. נסיון החיים גם מלמד כי בתי העסק, אט אט, אכן פועלים להנגשת אתרי האינטרנט שלהם, להנגשת החנויות והסניפים השונים, ואף למינוי רכזי נגישות (מקום שהחוק מחייב אותם לכך). הביצוע התמידי של התאמות הנגישות מעיד על הצורך בעידוד התובענות הללו.
הגרעין המוצדק בביקורת, הוא הטענה כלפי "תובעים סדרתיים", שלא באמת ביקשו לצאת למסעדה הנתבעת או למשתלה הנתבעת או למלון הנתבע, אבל בתביעה הם טוענים כי כשביקשו לבקר בבית העסק נשוא התביעה, הם 'גילו' כי האתר של בית העסק אינו מונגש או שאין בו פירוט התאמות הנגישות בבית העסק, מה שגרם להם, כך בדרך כלל נטען על ידי אותם תובעים, לשלל תחושות של אי נוחות, פגיעה באוטונומיה של הרצון ואף השפלה ותחושת זלזלול עמוק מצד בית העסק.
כאשר לא מדובר בתובע שבאמת ביקש להגיע לבית העסק שכנגדו הוא מגיש תביעה, אלא מדובר באתר של עסק ש'עלה' בגורל במסגרת תהליך יזום של חיפוש ואיתור אתרים של בתי עסק שאין בהם התייחסות לנושא הנגישות, כי אז מובנת הביקורת על כך שהתביעה "נתפרה" מראש, באיצטלה של דרישות החוק וחיזוק ההנגשה בישראל. כשמדובר בהשתוללות חסרת רחם וייצור סדרתי של תביעות כאלה, יש בכך בהחלט טעם לפגם אתי ומוסרי, הפוגם בטוהר המגמה להנגשת בתי העסק בישראל, מגמה מבורכת לכשעצמה.
לאור האמור, יש הצדקה לשקול תיקון חקיקתי שיאפשר הגשת תביעות ייצוגיות על פי חוק הנגישות, רק באותם מקרים בהם בעל מוגבלות באמת ובתמים ביקש לבקר בבית עסק, ורק באותו מקרה ספציפי בו גילה שבית העסק אינו מונגש. יש לסכל את האיתור היזום של אתרים מפרים באמצעות "סורקי אתרים" והלבשה בדיעבד של תביעה ייצוגית. ובכל מקרה, יש לחייב בחוקביצוע פנייה מוקדמת לבית העסק, שתאפשר העמדתו על התקלה או הפגם באתר האינטרנט שלו, ורק במקרה שבו מגיש התביעה או עורך דינו לא זכה לשיתוף פעולה ולהסדרת הפגמים, יוכל לנקוט בכלי האימתני של 'תביעה ייצוגית'.
כדי לעמוד בדרישת החוק (אם כך יתוקן), יהיה על התובע הייצוגי ועורך הדין המייצג בתביעה, להגיש תצהירים מתאימים, שיעידו על "כשרות" התביעה, במקום להסתפק בתיאור מגמתי ולאקוני המאפיין את התובענות בימים אלו.
ויפה שעה אחת קודם.
עו"ד טל ספיר הוא שותף במשרד עורכי הדין ספיר, שטורם ושות', ומתמחה בליטיגציה מסחרית ובניהול תובענות ייצוגיות