איפה אתם גרים ואיך אתם משלמים? הפערים העמוקים בשימוש במזומן בישראל

בשעה שבמרכז הארץ ובשכונות מבוססות השימוש בסמארטפון ובארנקים דיגיטליים הפך לטבע שני, עבור חלקים נרחבים מהאוכלוסייה בישראל המזומן אינו רק אופציית גיבוי לחירום – אלא דרך החיים העיקרית. סקירת ההתפתחויות בשימוש במזומן של בנק ישראל חושפת פערים חברתיים ודמוגרפיים מעמיקים: איפה שאתם גרים, לאיזה מגזר אתם משתייכים ומהו המצב הסוציו-אקונומי שלכם - אלו המשתנים שמנבאים כמעט בדיוק איך נראה הארנק שלכם.

מנתוני סקר יומן ההוצאות של הלמ"ס, המנותחים בסקירת בנק ישראל, עולה כי ככל שהמדד החברתי-כלכלי של היישוב נמוך יותר, כך השימוש במזומן מתוך שווי העסקאות מזנק בצורה דרמטית. ביישובים המדורגים במדד חברתי-כלכלי נמוך (אשכולים 1–4) שיעור השימוש במזומן עומד על לא פחות מ-57% מסך שווי העסקאות. לעומת זאת, ביישובים במדד בינוני (אשכולים 5–6) השימוש במזומן צונח ל-27% בלבד, וביישובים במדד גבוה (אשכולים 7–10) המזומן מהווה רק 14% מכלל שווי העסקאות היום-יומיות.

פערים חריפים לא פחות נרשמים בפילוח לפי מגזרים דמוגרפיים. בחברה הערבית השימוש במזומן מגיע לשיא של 75% משווי העסקאות - פי חמישה מהשימוש בחברה היהודית הלא-חרדית, שבה המזומן מהווה 15% בלבד. בחברה החרדית, לעומת זאת, עומד הנתון על כ-29% משווי העסקאות.

מחיר הפער הדיגיטלי: איך ההסתמכות על מזומן עולה לכם ביוקר?

מאחורי המספרים הללו לא מסתתר רק הבדל בהרגלי נוחות, אלא פער כלכלי ממשי שמחליש בדיוק את האוכלוסיות הזקוקות ביותר לחיסכון. עולם הצרכנות המודרני מתגמל כמעט אך ורק צרכנים דיגיטליים - החל מקופונים באפליקציות של רשתות המזון, דרך תוכניות נאמנות ועד הנחות אוטומטיות בתחבורה ציבורית ובמשלוחים. מי שמסוגל לשלם אך ורק במזומן נחסם מגישה להטבות אלו ומשלם מחיר מלא בקופה.

מעבר לכך, היעדר אמצעי תשלום דיגיטלי מונע מחלקים רחבים באוכלוסייה לבצע השוואת מחירים ולהזמין מוצרים מוזלים ברשת. במישור הפיננסי העמוק יותר, ניהול כספים במזומן בלבד מונע יצירת היסטוריית אשראי חיובית בבנקים. ללא דירוג אשראי מסודר המבוסס על תנועות בחשבון, קשה בהרבה לקבל הלוואות בתנאים נוחים, ליהנות מריביות תחרותיות על פיקדונות או להשיג משכנתה בתנאים מועדפים. לכך מתווסף גם סרבול פיזי ועמלות עקיפות במשיכות מרובות מכספומטים, השוחקות באופן קבוע את ההכנסה הפנויה.

פרדוקס הכספומטים: ישראל נגד המגמה העולמית

התלות המתמשכת במזומן בחלקים נרחבים באוכלוסייה מייצרת תופעה ייחודית לישראל בכל הקשור לתשתיות הפיזיות. בעוד שברוב מדינות העולם - כמו קנדה, אוסטרליה, שווייץ, בריטניה ודנמרק - נרשמת ירידה מתמשכת במספר מכשירי המשיכה האוטומטיים (ATM) ל-100 אלף מבוגרים, בישראל מגמת מספר הכספומטים נמצאת דווקא בעלייה לאורך השנים, והיא גבוהה ביחס למרבית המדינות המושוות.

נכון להיום פועלים בישראל כ-9,150 מכשירי משיכה אוטומטיים. כ-2,600 מהם מופעלים על ידי התאגידים הבנקאיים, והיתר - כ-6,550 מכשירים - הם מכשירים חוץ-בנקאיים. הצמיחה במספר המכשירים מונעת בעיקר מהתרחבות המכשירים החוץ-בנקאיים, שמספקים פריסה גיאוגרפית רחבה ונגישה יותר אך כרוכים בעמלות משיכה גבוהות יותר.

ההבדל בין סוגי המכשירים משתקף היטב גם בהתנהגות הצרכנים: סכום המשיכה הממוצע ממכשיר אוטומטי בישראל עומד על כ-1,350 שקלים, אך החלוקה חושפת פער משמעותי. ממכשיר בנקאי, שבו העמלה נמוכה, הסכום הממוצע המרוקן במשיכה אחת עומד על כ-1,650 שקלים. לעומת זאת, ממכשיר חוץ-בנקאי עומד סכום המשיכה הממוצע על כ-500 שקלים בלבד, נתון המעיד על כך שהוא משמש בעיקר ל"סגירת פינה" נקודתית ומהירה בשטח.

בבנק ישראל מזהירים בסקירה מ"מעגל קסמים" מסוכן: ככל שהשימוש הכללי במזומן יורד בשכבות המבוססות ובמרכז הארץ, קיים חשש שגופים מסחריים ובנקים יצמצמו את תשתיות המזומן הבנקאיות הזולות יותר. מהלך כזה עלול לפגוע באופן לא פרופורציונלי בתושבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית, שעדיין תלויים בכסף הפיזי ביום-יום.

זו הסיבה שבנק ישראל, לצד קידום הדיגיטציה והאמצעים המתקדמים, מבהיר כי הוא מחויב לשמור על הנגישות למזומן בפריסה ארצית ולבחון צעדים שיבטיחו שגם מי שאינו חלק מהמהפכה הדיגיטלית יוכל להמשיך לקבל שירותים פיננסיים בבטחה, בנגישות ובכבוד.