במשק הישראלי אין שבר, יש פאניקה. אם, אם בכלל, צריכה המדינה להתערב היום, זה רק בחשיפה והשתקת ההיסטריה שמייצרים, מפמפמים ומנפחים אינטרסנטים, בשוק ההון, בשוק הריאלי ובפוליטיקה. בנקאים, אנשי עסקים ופוליטיקאים מצאו אפשרות חדשה להבהיל את הציבור ולנצל אותו ואת את כספו כמקור רווחים - עסקיים, אישיים, פוליטיים. כך קורה שהדיון הציבורי הפך, בעזרת יועצים ולוביסטים מפה ומשם, לדיון אינטרסנטי.

נפתח בנתון אחד האומר הכל: סך נכסי הציבור בשנת 2004 היה 1.4 טריליון שקלים. אומדן נכסי הציבור ביולי 2008 עמד על 2.0 טריליון שקלים (נתוני בנק ישראל).

נפילות שערים בורסה בישראל (צילום: חדשות)
במקרה הכי גרוע, נפסיד מעט רווחים. מסחר בבורסה | צילום: חדשות

בעקבות הנפילות בבורסה נפלו נכסי הציבור עד היום בסביבות 40 מיליארד שקל. אכן, הרבה מאוד כסף. אפשר שיישחקו עוד 40, אולי עוד 60 מיליארד. ונניח שבסוף השנה יימדד סך נכסי הציבור ב-1.9 טריליון. כואב. אבל הרי הציבור, ככלל, עדיין ברווח יפה. אז מה יש להתערב?

בישראל אין שבר, יש משבר-הדבקה הנובע מהעובדה שכמה גורמים בכירים, וידידיהם, הפסידו את התחתונים בהצטרפות לחגיגות הבועה האמריקניות וגם האירופאיות. אלה שלא רצו "להיות פראיירים ישראלים" והפכו לחלק מ"חגיגת" הכסף והנדל"ן האדירה שריסקה את המשק האמריקני ונסחפה גם לאירופאי.

הציבור הרחב בישראל, ככלל, נמצא במצב של מי שהפסיד חלק מהרווחים שלו. שחק חלק, חלק קטן, מרווחי הגאות שעברה עלינו ב-5 השנים האחרונות.

המשבר העולמי תופס את ישראל כאשר חלק נכבד מהאינדיקטורים הכלכליים טופלו והשתפרו בשנים האחרונות, שנות הגאות. החל מחוב לאומי שפחת משיא של 158% מהתוצר ב-1986 ל-99.9% ב-2003 ול-79.7% מהתוצר בסוף 2007. פתיחה לסחר בינלאומי, גידול ביצוא, ביבוא, בצריכה, במדד הייצור התעשייתי, בפדיון בענפי המסחר והשירותים, גידול במספר המועסקים, בשכר הריאלי, ירידה בהוצאות הממשלה ועוד. לזה יש משמעות. גם לפרט.

זעקות שבר

אחת הדרכים הבדוקות (היסטורית) לניפוח פאניקה ציבורית היא זעקות שבר על מצב הקשישים הפנסיונרים. מי שזועק בשמם לכאורה הם פוליטיקאים שלהם טעמים שונים, אנשי שוק הון ובנקאים כושלים וחסרי אחריות. מי שמנפח דאגה לפנסיונרים, מבקש להשפיע בדרך זו על הממשלה שתזרים למשל כספים (יש לזה כינוי נאה - "רשת ביטחון") לחילוץ האג"ח הקונצרניות הרעילות שהונפקו כאן ונרכשו בתאווה על ידי גופים מוסדיים.

ל"דאגנים" אלה יש לשים את הנתונים מול העיניים: כשליש מהמועסקים במשק נהנים מ"פנסיה תקציבית" (זאת באמת בועה ישראלית אדירה), בין אם עובדי מדינה, צבא, מורים, בנקים ועוד ועוד. כלומר, השחיקה בכספים שנמדדה בשוק, ואפשר שעוד תתגבר, לא תפגע בקצה הציפורן שלהם. חלק נכבד מהגמלאים האחרים, או מאלה שייצאו לגמלאות בשנים הקרובות, מבוטחים בקרנות הפנסיה הוותיקות ונהנים מאג"ח מדינה מיועדות בריבית גבוהה ומובטחת.

מי שנחשף וחשוף לירידות הם המבוטחים החדשים בפנסיה, מ-1995, עמיתי הפנסיה מחברות ביטוח ועמיתי קופות הגמל. האם לכל אלה שדוחפים את המדינה להתערב במשבר באמת אכפת מהם, או שמא הם הולכים לנצל אותם, שוב, לצרכיהם?

יותר מזה, המפקח על הביטוח ידין ענתבי מסר הבוקר לגלי צה"ל את הנתון הבא: אדם שהפקיד בקופת גמל 100 אלף שקלים בשנת 2000 הגיע בסוף 2007 לסכום של 210 אלף שקלים. כלומר, תשואה של מעל ל-100%. מאז תחילת השנה היו ירידות בסדרי גודל של 10%-15%. אכן הפסד. אכן כואב. אבל בסך הכל הנאה גדולה מתשואות לאורך זמן. מה גם שכספים לטווח ארוך לא נמדדים בנפילות של חודש-חודשיים, אפילו לא שנה-שנתיים.

אם "רשת ביטחון" לאג"ח קונצרניות אז לא לאלה שהנפיקו אותם, לא למנהלי התאגידים שקנו אותם ופיזרו אותם בין תיקי האזרחים. לא ל"טייקון", לא לחברת הביטוח, לא לבית ההשקעות המנהל את קופות הגמל. גם לא לבנקים שמנהליהם העניקו אשראי נדיב לחברים בביטחונות מנופחים, שכללו את האג"חים ההזויים הללו.

אם אכן תהיה מפולת של אמת, שתאיים על איתנות העתיד הכספי של האזרחים המבוגרים, התמיכה חייבת להיות דרך סיוע לאזרח, לפרט, בלבד. מוגבלת, סבירה, מושגחת וזמנית.

יש מי שבוחר להבהיל את הציבור בהתמוטטות הפקדונות בבנקים. כדאי לדעת שכספי הציבור בבנקים מובטחים בפועל. לא היה בנק שהתמוטט ומפקידיו לא חולצו על ידי בנק ישראל. יותר מזה, ברור וידוע, גם אם לא נאמר במפורש, שאם יהיה פה בנק בקשיי נזילות אמיתיים, כלומר תהיה ריצה על הבנק ו"ייגמר" לו הכסף, בנק ישראל יתערב ויזרים כמה שצריך. תמורת זה, כמובן, יצטרכו המנהלים ובעלי המניות, מניות שליטה ומניות מיעוט, לשלם במניותיהם. לא עוד חוגגים בכיס הפרטי ונופלים בכיס הציבורי.