"בפעם הראשונה בחיים שלי, אני לא יודע מה עומד לקרות", אומר כוכב הילדים והנוער תובל שפיר, כשהוא עובר על לו"ז דמיוני מול עיניו. "אחרי חנוכה יש לי צילומים לעונה הבאה של גאליס, ואחר כך - דרך לא נודעת. אני לא יודע מה אני אעשה".
מה בא לך לעשות?
"ליצור משהו, משהו מעצמי. משחק זו לא יצירה בעיני, לא מהמקום שאני בא ממנו. חסרים לי כלים כדי לייצר התנהגות אנושית, לא תמיד אני יודע מה אני עושה כשאני משחק. אני רוצה לכתוב, אולי מוזיקה או הצגה".
על פי חוקי הראיונות, אתה אמור להגיד שאתה רוצה לעשות יותר תפקידים למבוגרים, להתרחק מתדמית כוכב הנוער.
"לא בא לי להגיד דברים כאלה", הוא אומר ומשתתק לרגע. עיניו מזוגגות, תלויות על אותה נקודה בקיר. השתיקה ארוכה, אבל לא מעיקה. "אני יודע איך דברים עובדים, ברור שאם אני אהיה בפול גז זה יותר טוב לקריירה שלי. אבל מה שטוב לקריירה, לא בהכרח טוב בשבילי. אני והקריירה שלי זה שני דברים שונים".
משהו עובר על הנער שפיר. הוא לא מכחיש את זה, ונראה שהתמורה המפתיעה באישיותו דווקא באה לו בדיוק בזמן. בגיל 22, כשהוא חייל נאמן בצבא ההכנסות של חנוכה, אליו גויס במסגרת המחזמר "הקוסם", ילד הפלא של תעשיית הבידור המקומית מביט על הקריירה המשגשגת ומודה לראשונה שהפער בינו לבין המסלול המהיר שהתחייב אליו גדל בהתמדה. קשה להגיד האם תובל חולמני מטבעו, או שהטיול בהודו, ממנה חזר בספטמבר, גורם לו לדבר בטון מיוסר של חשבון נפש – אחרי הכל, לא קל לחזור מהרים ואשראמים אל מלאכת שיווק עצמי - אבל העובדה היא שעכשיו הוא מוצא פן רוחני בכל מקום. בתפקיד איש הפח, למשל. "קל לי להתחבר אליו", הוא מחייך, "המסר של 'הקוסם' זה שהכל נמצא בך, החיפוש בסוף יחזיר אותך אל עצמך. לפעמים גם אני מרגיש בודד או לא מובן, כאילו אין לי לב. לפעמים גם אני נכנס בעצמי על מאתיים קמ"ש, מצב שבו אין לי לב לעצמי. בסוף אתה מגלה שיש בך את כל הכלים שחיפשת בחוץ".
"זה היה כמו טריפ"
אנחנו יושבים בבית קפה במרכז מסחרי בראש העין. אני חוזרת - אנחנו יושבים בבית קפה במרכז מסחרי בראש העין. העיר בה תובל נולד וגדל היא עדיין הבית שלו, ואפילו לא במסווה "יחידת דיור", הוא פשוט גר עם ההורים. זה בעצם לא צריך להפתיע - גם חברו הטוב, כוכב הילדים דניאל מורשת גר עם ההורים ברחובות, ובכלל, נראה שלפנינו דור של כוכבנים צחורי נשמה ונקיי כפיים שלא מסתירים כלום מאמא. "הבית עדיין מלא בילדים", הוא מסביר, "אני האח הגדול, ושני האחים הקטנים שלי כמובן שם, ביום שאני אעזוב זו תהיה חוויה מכוננת למשפחה, אבל אני עדיין לא מרגיש מוכן".
לא חסרה לך פרטיות?
"לא, ההורים שלי הכי מבינים עניין. אני לא מדיר מהם את מה שעובר עלי, ובכלל ברוחם הם צעירים יותר ממני. הם חוזרים מאוחר כל ערב. אמא שלי בליינית, היא הולכת לכל המעגלי נשים האלה, מסיבות".
אולי היו אלה מעגלי הנשים של אמו, שחיברו את שפיר יותר ויותר לעולם הרוח בשנים האחרונות. לפני שנה וחצי, בן 20 בסך הכל, הוא התחיל טיפול עם פסיכולוג שמשלב תורות רוחניות, והיום הוא מתרגל מדיטציה של 20 דקות בכל בוקר, מצטט ללא הפסק מהספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד ומפיץ סביבו בשומת של אהבת חינם. השלב הבא בתוכנית היה להירשם לסדנת ויפסאנה של עשרה ימים על הר בדראמסלה בצפון הודו – אלא שציפיות, יספר לכם כל בודהיסט מתחיל, אוהבות להשתעשע איתנו. אחרי שלושה ימים של שתיקה, תובל פרש.
"ממש חיכיתי לזה", הוא משחזר, "ידעתי שאני נוסע לטיול הזה לבד ונרשמתי לסדנא עוד בארץ, בתור חוויה של לימוד שתתן לי משהו להמשך. אבל כנראה זה היה בעוכריי שחשבתי שאני מוכן. הייתי בחדר עם שני הודים, בלי שירותים. הרגשתי לא בנוח והתחיל לי כדור שלג. חשתי זרות ולקחתי אותה רחוק נורא".
מה קרה?
"פשוט לא הפסקתי לחשוב איך אני יוצא משם. איך אני עובר עשרה ימים? מה יהיה אחר כך? בלילה הראשון רציתי לצאת, לא הצלחתי לישון, אבל השער היה נעול והשומר הטיבטי אמר לי לחזור בבוקר. ביום למחרת הייתי בסדר, אבל אז בלילה זה קרה שוב. זה היה כמו טריפ, דיבור פנימי שלא נשמע לך הכי הגיוני, חרדה, אתה לא מאמין שאתה מסוגל לעבור משהו. זה הציף את הרצון לחזור הביתה, פתאום הרגשתי שכל הטיול הזה גדול עלי".
מה בכל זאת החזיק אותך שלושה ימים?
"יש כמה דקות ביום שאפשר לדבר בקבוצה קטנה של אנשים, ובקבוצה איתי היה בחור אחד, גיא, ישראלי, חתיך, נראה יוצא קרבי. סיפרתי לו מה אני עובר, הוא שם לי יד על הכתף, נתו לי הרגשה שהוא תומך בי. אבל אז חשבתי פתאום שהוא האקס של חברה שלי, כי נזכרתי שהיא יצאה עם מישהו בשם גיא, תל אביבי טבעוני. רץ לי סרט בראש שזה הוא, ושזה מי שאני מתנחם אצלו, שהצלע התומכת שלי כאן זה האקס שלה שרואה צלופח מייבב. זה מאוד איים לי על הגבריות".
החברה מזה שנה וחצי, דור, בת 24 ממושב שדה ניצן, הרגיעה אותו מיד שלא מדובר באקס, וגם עודדה אותו להמשיך את הטיול ולא להתפתות לחזור הביתה. "הרגשתי כישלון, התבאסתי ממש, אבל המשכתי. חשבתי לעצמי שהמצב הכלכלי שלי מאפשר לי, עם כל המרחק, להיות בישראל תוך פחות מיום. אבל נתתי לעצמי צ'אנס".
תובל המשיך לעוד חודש במה שנהוג לקרוא לו "דרך החומוס" של הודו, מסלול המלא בעדרים של ישראלים אחרי צבא שמדי פעם זיהו את בן גילם מ"השמיניה". "זה עוזר כשמכירים אותך בטיול כזה ולפעמים באמת השתמשתי בזה", הוא מודה, "זה שובר את הקרח מול אנשים שאתה לא מכיר ובא לך להיות איתם".
מה היה השיא של הטיול?
"לראות את הדלאי לאמא. הוא בא לתת שיעור לא רחוק מאיפה שהייתי, וזה היה כמו לחכות להופעת רוק, כל הלבנים המערביים מחכים שם כאילו יוצא אייפון 7. למרות שלא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, זו הייתה חוויה מיוחדת".
במטוס בדרך הביתה, תובל הכין רשימה של כל האנשים שהכיר בטיול, והחליט שהוא יאהב את כולם. "זה היה תרגיל מעניין", הוא אומר, "אתה צריך לזנוח המון שיפוט על אנשים, מחשבות על זה שהם לא חכמים כמוך או שהם פלצנים. למדתי להתגמש, להפתח, לא להיות בתחרות כל הזמן".
"התביישתי בעצמי, הרגשתי שונה"
ראש העין היא לא מקום שמייצר תובל שפירים על המשקל. למעשה, הוא גדל כעוף מוזר: ילד עם עולם פנימי עשיר, דמיון מפותח ואמביציה שהספיקה כדי שיפנה בעצמו לסוכנויות משחק ויקבל תפקיד חלומות בגיל 12 - המשתתף הצעיר ביותר ב"השמינייה". מאוחר יותר התחיל לדבב תכניות ילדים והפך לשם קבוע בפס ייצור סדרות הנעורים של הוט - "גאליס", "החולמים", "הנשרים", וגם "פצועים בראש" לקהל המבוגר, ו"פעם הייתי", סרטו של אבי נשר, שם שיחק לצד אדיר מילר.
ובכל זאת - כאן, בבית הקפה, איש לא מזהה אותו, ושפת הגוף של תובל בטח שלא תרמוז לעולם החיצוני שמדובר בכוכב. הוא יושב רכון ומעודן, לא מסתכל לצדדים, לא מודע לעצמו. שתיקות, כאמור, הן חלק קבוע בשיחה איתו, במיוחד כשהוא מתחיל לדבר על נעוריו כאן. "בתור ילד היו לי שנים קשות חברתית", הוא אומר. "הייתי מתבייש בעצמי, הרגשתי שונה ולא בהכרח בקטע טוב. אחרים לא ידעו מה עובר עליי ולכן התרגלתי לשפוט את כולם, עד שגיליתי שלפעמים אני טועה ב-180 מעלות".
אז קריירה בגיל צעיר זה לא דבר מומלץ?
"תראי, אולי אם הייתי בבית ספר לאמנויות לא הייתי עובר הקשיים האלה, אבל למדתי בבית ספר רגיל, ולא היה לי קל. לא הבינו אותי. לא יכולתי לחשוב על להפסיק עם המקצוע כי פחדתי, מי אני בכלל בלי זה, והייתי נכנס ללופים".
בשביל זה יש מעריצות, שישכיחו את חוסר הביטחון.
"זה לא שאני לא נהנה מהאהבה של הקהל, ובאמת כיף לראות איך התחברו אלינו בגאליס, אולי כי אנחנו לא איזו חבורה של דוגמני על - אבל גם עם מעריצות לפעמים קשה. לפעמים מתוך רצון לגונן על עצמי, אני מנסה ליצור דיסטנס. אם מזהים אותי ברחוב אני ישר נדרך ומתחיל לחשוב איך אני יוצא מהסיטואציה. יש פעמים שבהן אני תופס את עצמי ומבין שאני בעצם יכול לעשות טוב לבן אדם שמולי, למעריצה, ואז באמת המפגש עובר בצורה נעימה וטובה. הפסיכולוג שלי אמר לי, תחשוב שהיית פוגש את הדלאי לאמא והוא היה אומר לך שאתה בסדר, נכון שזה יעשה לך טוב? יקח אותך לשבוע של חיוכים? אז למה לא להיות ככה עם מעריצים שלך?".
הוא הגיע לטיפול אחרי תקופה ארוכה בה הרגיש שהוא לא בדיוק יודע מה הוא רוצה – ומאז הוא לא מפסיק לשאול את השאלות האלה, אבל במסגרת מסודרת, לדאוג שיקבלו תשובה. "בזמנו הרגשתי בלבול, מצב רוח ירוד. לא ידעתי מה לבחור, לא בקריירה ולא במערכות יחסים שלי עם אנשים, לא הייתי שבע רצון מעצמי וזה הפריע לי לתפקד. עכשיו יש לי מישהו שלפעמים מבין אותי יותר טוב ממה שאני מבין את עצמי, זה מאוד עוזר לי".
הרבה מהפרויקטים של שפיר נעשו תוך כדי שירות צבאי בתאטרון צה"ל. מה שיכול היה לעצור את הקריירה שלו, התגלה כתוספת לא מציקה בכלל – אבל השאיר את שפיר עם הרבה תהיות על גבריות וציות לסטנדרט, שמהדהדות לאורך השיחה שלנו. “זו הייתה דילמה מאוד גדולה - האם להתגייס ברצינות כמו כל החברים שלי, או לעשות משהו שישרת את הקריירה שלי. הרי לא גדלתי בסביבה אמנותית, והיה בי מקום מרצה, רצון להתנרמל, ללכת לצבא ליחידה קרבית, וגם לחזק את הגבריות שלי. אבל אני שמח שבסוף הגעתי לתאטרון. ללכת לקרבי כדי להוכיח שאתה גבר, זו לא הסיבה הנכונה".
מותר להיות גבר שמחובר לצד הנשי שלו, אתה יודע.
"אני די רגיש. להגיד שאני מחובר לצד הנשי שלי נשמע לי בעייתי, כי למה זה צריך להיות נשי? אני לא רוצה לשים על זה תווית. אבל כן, זה מעסיק אותי. כשאני משחק כדורגל, למשל, אם אני לא טוב, אם פספסתי באיזו מסירה או משהו, אני מרגיש רע, שזה לא בסדר, שחסר לי איזה כרומוזום. אבל זה בסדר, אני ממשיך לשחק. אני מת על כדורגל".
איך דור מתמודדת עם המחשבות שלך בנושא?
"היא מבינה עם מי יש לה עסק. היא קיבלה גבר רגיש ואין לה ברירה אלא להתמודד עם זה. היא גם סטודנטית לפסיכולוגיה, כי צריך שמישהו יטפל בי בבית".
לא הוליווד, וטוב שכך
תובל ודור מכירים מילדות. הקשר ניתק עם השנים וניצת שוב בפייסבוק, בתקופה בה דור התגוררה בתל אביב. אחרי האינטנסיביות של זוגיות בעיר הגדולה, השנה הם מנסים משהו אחר - היא גרה ועובדת במשק המשפחתי במושב בעוטף עזה, הוא עובד בתל אביב בעיקר וחוזר הביתה לראש העין. פשוט זה לא. "אנחנו עושים מה שאפשר, אבל חשוב לזכור שלכל אחד יש את העולם שלו וזה חשוב", תובל מסביר. "זוגיות זה סוג של ריקוד, זה מדע שלם, אבל קשה לי להרחיב על זה, כי אני רוצה לשמור על הפרטיות שלה. היא לא אהבה אף פעם את כל הענין התקשורתי. כשהיא הייתה מגיעה איתי לארוע, כל הצלמים היו מצלמים אותה והיא הייתה מתעצבנת מזה. זה הפך אותה לדרוכה, לא היה לה נעים".
לא זוגיות נוצצת במיוחד, אם כך.
צוחק. "ישראל היא לא הוליווד, וטוב שכך. שם זה יותר מסובך, כי החיים האמיתיים שלך הופכים לסרט. בעצם, גם כאן יש סכנה שדבר כזה יקרה, אני לא אומר שלא, הרי המקצוע הוא להתעסק במי שאתה, אבל אני מנסה לשלוט בזה עכשיו. לא לקחת שום דבר אישית, לא להתמכר לתחושה שאני עצמי מוצלח".
אתה עובד, מרוויח. מותר להיות מרוצה.
"אני מרוויח אבל אני לא מבין כלום בכסף, זו הבעיה. הייתי רוצה לבסס דברים בנדל"ן, אבל אני צריך שההורים שלי יכוונו אותי והראש שלי לא שם. אני יכול להיות בזבזן, כי אני עובד בסכומים די טובים, וברור לי שוויתרתי על הזדמנויות כלכליות גדולות, פשוט מחוסר מודעות ומחוסר הבנה של המציאות הכלכלית כאן. ראיתי את 'מגש הכסף' ועכשיו ברור לי המצב, אני מבין שלא פשוט פה. הציורים שם ממש עזרו לי. כנראה שאנחנו כמו ילדים שצריכים שיציירו לנו, כדי שנבין מה קורה פה במציאות. ועדיין, לא הלכתי להפגין, לא מחובר לזה. לפעמים אני אומר יותר ממה שאני יודע, בכל מיני ויכוחים חברתיים, ולכן נראה לי שאעצור כאן. אין לי ספק שאני רחוק מלדעת הכל".
צילום: רונן אקרמן | סטיילינג: שלו לבן | שיער ואיפור: שלומי הלל | ע. צילום: מקס מורון | ע. סטיילינג: ליאת ל. אדרי | פריטים: מעיל צמר: GOLF, חליפת קרעים: נובוריש דוג, מכופתרת עם דוגמה: רנואר, סריג גולף שחור: H&M, סניקרס: CASTRO, גרביים: הפי סוקס לסטורי, סריג חרדל: נובוריש דוג, ז'קט שחור: DIESEL, מכופתרת לבנה: G-Star, חליפה אפור בהיר: נובוריש דוג, ז'קט אפור: ZARA, סריג גולף לבן: H&M