כוכבת הילדים מיקי היא כבר ילדה גדולה, וחוגגת עשור לקיומה. "איזה מזל שהיא נולדה", אומרת מיקי מוכתר, האישה שמאחורי הדמות. "היא גדלה ועברה איתי כל כך הרבה. מהצד אני יכולה להסתכל עליה ולהגיד 'איזו תותחית היא'. היא לוחמת צדק, והיא אומרת דברים שאני לא אומרת, כמו 'אני מפחדת' ו'אני עצובה'. לה אני מרשה להגיד את זה בקול רם".
אנחנו נפגשות בביתה של מוכתר, שלעומת מיקי חגגה 40 בשנה שעברה. היא לובשת טרנינג, בובות של מיקי נמצאות בקופסת המשחקים, והטלפון שלה לא מפסיק להבהב. אף שאת רוב חייה עד כה העבירה ללא האלטר אגו שלה, היום כבר קשה להפריד ביניהן. היא ידעה הרבה לפני שפרצה שזה הייעוד שלה, והיא צדקה. חודשים אחרי שפרסמה את ה-DVD הראשון שלה ופתחה הופעה ראשונה, האולמות כבר היו מפוצצים והקהל הגיע לשאול אותה "מה נישמיקי".
"כל כך ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתה לי מחברת, והייתי כותבת 'אני אעמוד על במה, ילדים יתחפשו אליי'. בגיל 14 רקדתי מאחורי מיכל ינאי ב'קרנבל של מיכל' וב'קצפת', היו אומרים 'קבלו את מיכל ינאי' ואני הייתי מדמיינת איך אומרים 'קבלו את מיכל מוכתר'. היה לי ברור שזה לא 'אם', זה 'מתי'. למדתי 12 שנה ריקוד, שבע שנים ניגנתי על פסנתר. הייתי מוכוונת מטרה, חשבתי רק איך אני יכולה לעבות את עצמי, שלא יהיה לי רק דבר אחד שאני יכולה לשלוף מהכובע".
ואת גם קודם כל שחקנית.
"כן. הצטלמתי לא מזמן לתוכנית חדשה של מיכל הקטנה והיא שאלה אותי את זה. קודם כל, מאוד הערכתי שהיא מעלה את הנושא. אנשים מסתכלים בזלזול על כוכבי ילדים. גם גרי בילו (מי שהיה מנהל בית הספר למשחק 'בית צבי' שבו למדה מוכתר – א"ו), אמר לי 'מכל הדברים בעולם, זה מה שבחרת לעשות? את שחקנית-על, את רקדנית, את שרה. למה?'. זה נורא פגע בי".
"אנשים מתייחסים לכוכבי ילדים כאל ליצנים", היא ממשיכה. "מבחינתי כשאני עולה על הבמה בקריית גת, אני עולה בברודוויי. אני מתאפרת, מתארגנת, עושה מדיטציה, עושה חימום קולי. אחרים אולי יכולים להגיע בדקה ה-90, לזרוק את המסטיק ולעלות. לא אני, במה מבחינתי היא קודש. מיקי עוזרת לי לטפל גם בעצמי, בפצעים שלי, לא הייתה לי נערוּת באמת. בזמן שחברות שלי יצאו והשתטו, אני הייתי צריכה לטפל בהורים שלי".
יש שנים שלמות שהדחקתי
מוכתר נולדה וגדלה בפתח תקווה, אחות בכורה לשני אחים צעירים. כשהייתה בת 14, אחיה תום בן ה-6 נפטר פתאום בעקבות התפוצצות של עורק בגזע המוח. לאחר מותו הביאו הוריה לעולם עוד שני ילדים. "יש לי שנים שלמות שהדחקתי. המוח עשה דיליט כדי לא לזכור את הכאב".
מה את כן זוכרת?
"הוא התעורר באמצע הלילה, הקיא וצעק 'הצילו'. אמא שלי קילחה אותו, וראתה שהוא חצי ישן ונושם נשימות כבדות. אבא שלי פתח לו את העיניים וראה אישונים מורחבים, והם הבינו שמשהו לא בסדר. בסוף התעוררתי בשלוש בלילה, כשמולי מנשימים את אחי ומטפלים בו עם דפיברילטור ואמא שלי אומרת 'משהו לא בסדר עם תום'. למחרת כבר הגעתי לבית החולים וראיתי אותו מורדם ומונשם. כל יום הייתי שם, משש בבוקר עד שמונה בערב".
כמה זמן זה נמשך?
"במשך חודש הוא היה בין חיים למוות. ניסינו הכל, הלכנו לרבנים, אפילו הצלחתי להביא לו את חיים רביבו, שהוא כל כך אהב. השגתי את המספר והתקשרתי, רביבו אמר שיגיע בתוך כמה ימים ואמרתי לו 'לא, הוא יכול למות בכל רגע'. הוא הגיע מהר, רצתי אליו וחיבקתי אותו. הייתה לי תקווה שתום יתעורר, אבל זה לא קרה".
הספקת להיפרד ממנו?
"הוא נפטר ביום של הפיגוע בדיזנגוף, בפורים 1996. שמתי לו את השיר 'ירוק בעיניים' של מכבי חיפה, ובשנייה שהקלטת נגמרה, גם קו הדופק שלו התיישר. מנהל המחלקה בא ואמר לי שאני צריכה להיפרד, הלב שלו כבר לא פועם. שמתי את הראש שלי על החזה שלו, חיפשתי דופק. לא הבנתי איך אני יוצאת מחדר שאחי הקטן שוכב בו ואני משאירה אותו שם. ראיתי את אבא שלי בוכה, נאנק עם קול, שמעתי את סבתא שלי צורחת. יצאתי למסדרון בשניידר וראיתי תהלוכה של ילדים מחופשים. צעקתי 'אח שלי מת והכל ממשיך רגיל'".
ואיך את המשכת, איך המשפחה המשיכה?
"זה פירק את הבית שלי. הייתי רגילה שאמא ואבא שלי הכי חזקים בעולם, ופתאום ראיתי שנהיה מהם כלום, הם נשברו. כל השבעה ישנתי, נתנו לי כדורים. היו באים אליי ואומרים לי 'תהיי חזקה בשביל אמא ואבא'. ילדה בת 14 לא צריכה להיות חזקה. אני זוכרת שהלכתי לרקוד עם מיכל ינאי, ואז מישהו בבית הספר אמר 'הדם של אח שלה עוד לא התייבש והיא כבר רוקדת'. אבל הייתי חייבת להראות דוגמה בבית, שאני חוזרת, עומדת על שתי הרגליים שלי ועוזרת גם לאמא ואבא שלי לקום. אחרי שנה הם בחרו בחיים והביאו את רון ואז את אופיר, אבל אחרי כמה שנים הם התגרשו. הם חברים ממש טובים היום".
ואחרי שהיית חזקה בשביל ההורים, מתי את התחלת להתמודד?
"בצבא נפל לי האסימון. הייתי בגבעתי, וכל שבוע הגעתי להלוויה של חייל אחר. רק כשהייתי בהלוויה של מישהו אחר והסתכלתי עליה מהצד הבנתי מה קרה לי. הסתגרתי בתוך עצמי, כעסתי מאוד על העולם, הכל יצא לי. היו לי התקפי חרדה קשים. הגעתי למיון, חשבתי שאני עומדת למות, שיש לי התקף לב. התחלתי ללכת לטיפולים. לא רציתי שוב לקחת כדורים, זו לא חוכמה רק לקחת כדור. הנפש היא כל כך מורכבת".
איך זה משפיע עלייך היום?
"אני מאוד חרדתית. את יודעת כמה פעמים אני קמה בלילה לבדוק שהכל בסדר עם אגם ויונתן? יש לי שיר שנקרא 'זה בסדר לפחד', כי צריך לזכור שאחרי החושך בא האור, ואני חייבת ללמד את הילדים לראות את האור. הדמות שלי היא לא פיה או נסיכה קסומה, היא ילדה שכשהיא כועסת היא כועסת וכשהיא מפחדת היא מפחדת. אני נוגעת ברגשות שלי מאוד, והבנתי שאני יכולה לנתב את המקום שלי ולפרוק אותו על הבמה. הייתה לי פעם פסיכולוגית שאמרה לי 'את יודעת שזה נס שאת פה, למרות שהחיים בדרך לא חייכו אלייך'. מה זה לא חייכו? נתנו לי כאפות רציניות".
ב-2011 הגורל שוב הפתיע לרעה, כשמוכתר אובחנה עם סרטן אלים במיתרי הקול – דבר שמפחיד כל אדם, אבל בוודאי את מי שקולה הוא מקצועה. "כשהתחלתי את הבדיקות, הרופא – חוץ מסידורי הלוויה – אמר הכל. שיכול להיות שלא אוכל לדבר אחר כך, ושאולי יהיה לי חור בגרון. נעמדתי ואמרתי לו 'אתה לא נוגע בי'. ואז התחלתי לברר והגעתי לרופא שלי, שכל כך סמכתי עליו. ברור שהיו פחדים, אבל לא נתתי להם לנהל אותי. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשנתנו לי את הבשורה הוא שההורים שלי לא יכולים לאבד עוד ילד. עברתי ניתוח להסרת הגידול, לקחתי כדורים וסטרואידים ואחרי חודש חזרתי לעצמי. מאז אני במעקב".
עובדים ביחד, חוזרים הביתה, עושים סקס
מי שעמד לצידה של מוכתר אז ומאז היה המנהל האישי שלה אריק עורי. הוא גם בן זוגה, וב-2017 הפתיע אותה על בימת הצגה עם חתונה בהפתעה. "אריק הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. הוא לא שופט אותי, הוא רואה אותי. זה התחיל מחברות ולאט-לאט הפך לקשר רומנטי. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו".
יש ביניכם פער גילים של 15 שנים, הוא גרוש ואב לילדים נוספים. אתם גם עובדים יחד, ככה שגם המקצוע יכול היה להיות בסכנה.
"כן, על פניו זה ביג נו נו עם מלא נורות אזהרה. אבל אנחנו שעות ביחד, עובדים ביחד, חוזרים הביתה, אוכלים ארוחת ערב, עושים סקס אחר כך, ואני לא מכירה משהו אחר. אם אריק לא יהיה איתי בהצגה, אני ארגיש כאילו הוציאו לי ריאה. אני יודעת שהרבה הרימו גבה על הקשר הזה והרבה קינאו, אבל כנגד כל הסיכויים הצלחנו. ואם לא הוא' לא הייתי במקום שאני נמצאת בו היום, כל מי שאני היום והקריירה שלי, הכל זה הוא. לגמרי. נכון, יש לי חלק בזה, אבל אני מעריצה שלו. זה אולי לא נעים להגיד", היא צוחקת וחושפת קעקוע של שמו בקו החזה.
כשאת אומרת שהכל זה הוא, את במידת מה נותנת לו כוח, ואולי גם יוצרת תחושה שקידמת את עצמך בעזרת קשרים אישיים.
"את יודעת כמה מוכשרות יש שלא קורה איתן כלום? את יודעת כמה אנשים בתעשייה שוכבים את דרכם ולא התחתנו, ואלה היו רק רומנים? אנחנו נשואים, יש לנו שני ילדים. אם לא הייתי מוכשרת, והייתי מתקדמת בזכות בעלי, הייתי אומרת לך, אוקיי, התקדמתי בזכות קשרים אישיים. אבל יש לי קבלות, אני מוכרת כרטיסים. אלה שקונים כרטיסים לא אומרים 'אה, היא שכבה עם המנהל שלה והתחתנה איתו, אז נבוא להצגה'".
איך המשפחות שלכם הגיבו?
"חמותי, שלצערי נפטרה לאחרונה, הייתה הרוח הגבית לקשר. כשהתחתנו היא אמרה לי 'עכשיו אני יכולה למות, עכשיו הוא מאושר'. גם כשפחדנו ולא ידענו היא הייתה זו שתמכה ואמרה 'לכו על זה'. אני היום קוראת לאריק 'ציפרלקס'. מאוד קל להתבלבל במקצוע שלנו, את עומדת על הבמה, צורחים את השם שלך, מוחאים לך כפיים, עומדים שעות בתור להצטלם איתך. את בשנייה יכולה ליפול".
להתמכר למחיאות כפיים, להתמכר לתשומת הלב.
"להתמכר. נקודה. אריק תמיד איזן אותי. הוא כל הזמן אומר לי 'תשאפי הכי גבוה, אבל אל תנתקי את הרגליים מהרצפה'. משהו בשילוב הזה שלנו, אני מאוד רגש והוא מאוד היגיון, עובד. כשהוא יושב על הספה ואני שמה עליו את הראש, אני לא צריכה יותר כלום. בילוי בשבילנו זה לשבת ביחד בבית ולהזמין גלידה. בסופו של דבר לא שמעתי הרבה ביקורות מסביב לזוגיות שלנו, בכלל אני לא דמות שמושכת הרבה אש".
משכת אש בחנוכה האחרון, כשאת ומיכל הקטנה הסתפרתן על הבמה בעבור עמותת "זכרון מנחם". הצטלמתן עם הקארה החדש והצמה ביד, ואז התברר שזה היה שקר והשיער הוסתר בתוך החולצה.
"עשיתי מה שצריך וזה יצא עקום. היה לי ברור שאני אסתפר, בסוף ההצגות. לא היה רגע אחד שאמרתי 'אני לא אסתפר'. עוד אני, שעברתי את זה על בשרי? אני מלווה כל יום ילדים בשניידר ובתל השומר, אז איך באים אליי?".
הבנת למה כעסו והתאכזבו?
"הבנתי למה, אבל לכי תוכיחי שהתכוונת. הבנתי גם שכמה שאני אצעק שזה לא נכון, זה לא יעזור. אז יצא עקום ומחורבן וזה כל כך לא אני ולא מה שאני מאמינה בו. רק רציתי שהיום הזה ייגמר, לקחתי את זה מאוד קשה. זה שבר אותי, הייתי גמורה. קמתי בבוקר, בכיתי, התקלחתי, בכיתי. אבל גם כאן אריק החזיר אותי לסנטר שלי. 'בואי נחשוב מה יש, מה הדברים הטובים. יש לך שני ילדים, אני איתך, אנחנו בבית'".
הייתי עוצמת עיניים ורואה הכל
קל להאמין שהיא לא התכוונה להרע כשרואים את העבודה שלה במטה המאבק נגד התעללות בילדים. "אני חיה את זה. פתחנו עמותה, רשמנו אותה, קיבלתי את הטייטל 'נשיאת מטה המאבק', ואני כל היום בזה. אני מקבלת הודעות באינסטגרם, מצד אחד 'וואי מיקי איזו הופעה מהממת, אפשר סרטון?', ומהצד השני 'יש לי חשש בגן של הבן שלי, מה לעשות?'".
איך קרה שלקחת את זה על עצמך?
"כשפורסמו הסרטונים של כרמל מעודה, קרה לי משהו. אולי כי הייתי אמא לילדים קטנים. קיבלתי את הפוש עם הסרטון, צפיתי גם בסרטונים שלא פורסמו. הייתי חודש על כדורי שינה אחר כך. הייתי עוצמת עיניים ורואה את הכל, לא הייתי מצליחה לישון".
איך זה שמכל כוכבי הילדים, את היחידה שזועקת את זעקת ההורים והילדים?
"אני מאז ומתמיד רודפת צדק. ואם יש לי יכולת להשפיע, זה לא רק ללכת להשקות. היקום, הבורא נתן לי איזושהי מתנה, אז אשתמש בה רק בשבילי? זאת הקריירה שלי לא פחות מזה שמיקי היא הקריירה שלי. אני מרגישה שאם אני לא אצעק, לא ישמעו אותנו. השופט דיבר על הרעש שעשינו, כי הסיפור היה כל כך מתוקשר וזו הסיבה שמעודה קיבלה עונש למען יראו וייראו, של 9.5 שנים ועוד 3.5 שנים על תנאי, למרות שאם זה היה תלוי בי היא לא הייתה רואה אור יום. אי אפשר להבטיח שהיא לא תתקרב עוד פעם לילדים אחרי השחרור. היא יכולה לצבוע את השיער, לשנות את השם ולפתוח גן במקום אחר. זה מפחיד".
איך זה משפיע עלייך?
"זה דופק את המוח. אם מישהו ייגע לי בילד, אני מסוגלת לשבת בבית סוהר. ישבתי בדיונים והייתי רואה את כרמל יושבת ואת אבא שלה יושב ומחייך, ולא הבנתי איך דבר כזה קורה וכולם שותקים. אחת האכזבות הכי גדולות שלי הייתה העצרת בכיכר רבין. באו 700 איש. שבוע לפני זה הייתה עצרת ללגליזציה, הכיכר הייתה מלאה באיזה 6,000 אנשים. אני הייתי גמורה מזה, מבחינתי פגיעה בחסר ישע זה בלתי נתפס".
ואחרי כל הקושי את מצליחה לעלות על הבמה ולשמח אחרים? מאיפה הכוחות?
"דווקא בגלל הקושי. אני רוצה לתת לילדים אור ותקווה ושמחה, להסביר כמה הם חזקים וכמה הם חשובים. דווקא זה נותן לי דרייב מטורף להגיע לכל נשמה של ילד. ברור לי שאני לא יכולה לשנות את העולם, אבל אם יש משהו שאני יכולה להשפיע בו, אז אני עושה את זה. בסוף ההצגה אני מבקשת מהילדים לספר הכל לאמא ואבא, בלי סודות. הילדים שלי כבר יודעים מה לעשות אם ילד מרים יד או אומר מילים לא טובות. הם יודעים שאמא שמעה על גננת שהתנהגה מאוד מאוד לא יפה לילדים ושמה אותה בכלא, אז הם הולכים עם זה בסוג של גאווה".
איפה המאבק שלכם עומד היום?
"חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות כביכול עבר, והמעונות עברו למשרד החינוך. חוק המצלמות הוא מאוד בעייתי, כי את חייבת צו בית משפט כדי לראות חומרים, אז גם אם יש לך חשד, עד שאת מגיעה לראות את החומרים, הגננת כבר יכולה למחוק הכל או להמשיך להתעלל בילדים. חייב לקרות כאן שינוי. אני רואה כאן כל כך הרבה ילדים עם פוסט-טראומה, בעיות התפתחות, נכויות, עיכוב שפתי. צריך לדאוג לילדים האלה.
"היה לי רגע שחשבתי להיכנס לפוליטיקה", מוכתר מתוודה. "קיבלתי הצעה מאחת המפלגות הגדולות, אבל הבנתי שזה לא בשבילי. אני מבינה שממקומי יש לי יותר השפעה וכוח לצעוק לשינוי. תחשבי איך ילד קטן מתמודד עם אשמה כזאת, מאשים את עצמו ומתבייש בזה ואז לא מספר. אני יודעת איך זה, בעצמי הסתובבתי שנים עם בושה".
נרגעתי, ורואים את זה
הבושה שמוכתר מתייחסת אליה הגיעה אחרי שלדבריה עברה תקיפה מינית בתחילת הקריירה על ידי אמרגן מוכר, מקרה שחשפה בריאיון בשנה שעברה. "כל השנים האלה ליוו אותי רגשי אשם, על זה שאני הסכמתי להיות לבד במשרד הזה, על זה שרציתי כל כך להצליח עד שקניתי את ההבטחות של האיש הזה, על זה שלבשתי את החולצה שלבשתי. שאלו אותי 'את לא חושפת מי זה, אז למה את עושה את זה?'. עשיתי את זה בשביל עצמי".
אומרים שההודאה בכך שעברת תקיפה היא לפעמים כמו תקיפה שנייה. ראיתי לא מעט ביקורות על כך שלא היית צריכה לדבר, בטח אם לא אמרת את השם.
"הפחד והעיכוב להוציא את הדבר הזה היו בדיוק בגלל הפחד מלהתעמת עם עצמי, וגם בגלל החשש מהתגובות. לא סיפרתי את שמו לא כי אני שומרת עליו, אלא כי אני שומרת על עצמי. לא רציתי להתמודד בעוד חזית".
יש גם אנשי ה"מה נזכרת", שלא מבינים שהמטרה היא לא רק להעניש את התוקף, אלא גם לסלוח לעצמך. ומה דעתך על נשים שאומרות "לי זה לא קרה כי אני אישה חזקה"?
"גם אני אישה חזקה, מאוד חזקה. זה יכול לקרות לכל אישה, זה קרה בשלב בחיים שלי שבו ניצלו את הרצון שלי להצליח. לא הבנתי איך ממצב של להגיד 'תודה וביי ונדבר מחר', פתאום אני מוצמדת לקיר והאצבעות שלו בתוכי. איך נדחפת לי לשון לתוך הפה וידיים לתוך הג'ינס. היו כמה שניות שקפאתי וכאב לי, ואחרי כמה שניות אמרתי 'די, די, די', העפתי אותו ממני. ברחתי משם והקאתי את החיים שלי מרוב שזה היה דוחה ונורא ומאיים".
ומה הרגשת אחרי שזה קרה?
"האשמתי את עצמי. לא סיפרתי לאף אחד, גם לא לעצמי".
מתי סיפרת לעצמך?
"שנתיים-שלוש אחרי זה, כשראיתי אותו במקרה. עד אז הדחקתי את זה, ברמה שאיך שנזכרתי בזה הייתה לי פתאום דלקת גרון. תראי כמה הגוף והנפש מחוברים".
גם הסרטן שלך היה בגרון.
"כן, כי את רוצה לצעוק. פתאום הבנתי כמה סחבתי כל השנים האלה, היום אני כבר לא מפחדת לתת מקום לרגש שלי".
התעמתת איתו פעם?
"לא".
גם לא אחרי שדיברת בתקשורת?
"לא".
את חושבת שהוא קרא אותה?
"כן. אני גם חושבת שכחלק מהתהליך שלי אני אצטרך להגיד מי זה בסוף. לקח לי 15 שנה לדבר על זה, אני מקווה שלא ייקח לי עוד 15 שנה אחרי לדבר עליו".
אחרי שסיפרת, איך הרגשת?
"כאילו הורדתי 7 טונות מהגב. היום אני מרגישה הרבה יותר רגועה, אני אוהבת את עצמי יותר כאישה. פעם לא הייתי יוצאת ככה מהבית, הייתי שמה מלא שכבות של מייק-אפ, ועכשיו אני ארד ככה בלי איפור ובטרנינג, זאת אני וזה הכי יפה שיש. נרגעתי, ורואים את זה עליי".
לאן הרוגע הזה לוקח אותך?
"לזה שאני יכולה לשחרר. פעם רציתי שיצלמו אותי רק עם הסרט של מיקי, לא העזתי להיות אני. היום אני כותבת את ההצגות שלי, כתבתי את 'הבית של יעל' ובפסח הקרוב אני עולה עם 'הגדה של כוכבים', יחד עם מני ממטרה וקופיקו. זו הצגה שמאוד מרגשת אותי, היא מתארת את סיפור ההגדה בצורה הומוריסטית וחינוכית, זו אחת ההצגות שיצרתי שאני יותר גאה בהן".
"לצד זה", היא מודה, "היום אני מוכנה להגיד שמדגדג לי לשחק בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה. אני רואה סדרות כמו 'פאודה' ו'אזהרת מסע' וגם אני רוצה. זה לא שאני רוצה לוותר על מיקי, אבל היום אני מרגישה שאני בשלה לגם וגם. אני שחקנית, ובאמת גם אם מיקי לא תימשך עד גיל 70, אני יכולה לעשות עוד דברים, רק עכשיו הרשיתי לעצמי לדבר על זה בקול רם וללכת לסוכנות שתשלח אותי לאודישנים".
ומה עם המנהל שלך? מה הוא חושב על זה?
"ראינו ביחד את 'אזהרת מסע' ואמרתי לו 'מה, מאמי, אני לא יכולה לעשות את זה?'. הוא הסתכל עליי ואמר 'מאמי, כבר דיברנו על זה, את יכולה לעשות הכל. עכשיו את יכולה לעשות לי קפה?'".
צילום: טל חמדי | סטיילינג, שיער ואיפור: גילי אלגבי | ע. איפור ושיער: שני דונוביץ
המופע "הגדה של כוכבים" מציג ב-10.4 בהיכל התרבות נתניה, ב-17.4 בסינמה סיטי רמת השרון, 19.4 באשדוד, וב-20.4 בראשון לציון