בקיץ האחרון נסעה דנה זרמון עם בעלה, גיא ביטון, להופעה של להקת קולדפליי בלונדון. האצטדיון הכיל מאה אלף איש, וביטון וזרמון עמדו ביניהם וצרחו בתזמון מושלם את כל מילות הלהיטים. "ואז גיא מסתכל עליי ואומר, 'את קולטת שכל הקהל הזה הוא בקושי חמישית מכמות האנשים שעוקבים אחרייך באינסטגרם?'", מספרת זרמון, "ולא קלטתי. איך אפשר לקלוט דבר כזה?".
זרמון (30), אישה עסוקה ואמא מסורה, נמצאת כמעט בכל רגע נתון בקשר עם 583 אלף עוקבים. "אני אחת מול יותר מחצי מיליון אנשים", היא אומרת, "קשה לתת לכולם יחס ולהגיב על כל הודעה או לייק, אבל אני מנסה כי אני מבינה שמאחורי המסך עומדים אנשים. הם שמים לייק, מגיבים וגם מתייעצים, אלה אנשים שסומכים עליי. זה לא מובן מאליו ואפילו קצת הזוי".
כדי לתקשר עם העוקבים ולהשאיר אותם בבית הווירטואלי שלה, זרמון מצלמת מדי בוקר פינה שנקראת "הלוק היומי". זה אולי נשמע אינסטגרמי, אבל מספיק לצפות בשני סרטונים כדי להבין עד כמה הם רחוקים מהתרבות נטולת הפגמים שהרשת החברתית הויזואלית יצרה. הסרטונים – אם נהיה כנים – ערוכים די רע, בקטע טוב. הם נטולי אפקטים טכנולוגיים, וזה בדיוק מה שהופך אותם למהפנטים. "זה האתגר שהצבתי לעצמי, לצלם כל יום במשך 365 ימים", מסבירה זרמון, "כולם מתלבשים כל יום, אבל זה לא מסתכם רק בבחירת בגדים. אני חושפת את התהליך, את ההתלבטויות, את מצב הרוח. גם כשהייתי חולה גמורה עמדתי וצילמתי את עצמי".
איך נולד הרעיון הזה?
"כבר לא יכולתי לראות את ה'קוד-קופון', או מישהי שממליצה על הקרם הכי טוב. די. מה מעבר? נזכרתי שאצלי הכל נולד מאהבה לאופנה. בסטוריז אני מראה שעליתי במשקל, אני מראה שהג'ינס לא נסגר עליי. יצרתי שיח פתוח ולא ממומן".
אין אהבה כזאת
תגידו מה שתגידו על זרמון, אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא הייתה שם לפני כולם. הרבה לפני שנולד קוד הקופון, הלינק המקודד ושיתופי הפעולה, זרמון העבירה קורסים לשיווק ברשתות החברתיות במסגרת בית הספר לאינסטגרם שפתחה כבר ב-2017. היום היא עדיין מרצה בתחום, ובנוסף לעבודתה כמשפיענית רשת היא משמשת גם כחברת פאנל בחדשות הבוקר בהגשת ניב רסקין.
"שמתי לב לאפליקציה הזאת לפני שהיא הושקה בארץ ולפני שהיו בה מילארדים של משתמשים", היא נזכרת, "היא חשפה אותי לכל הסצנה של הבלוגריות. פתאום ראיתי אנשים מכל העולם, בכל הסוגים והצורות, עם פריימים אובר מפולטרים, אוכל, שקיעות. הייתי פותחת את הנייד ורואה בחורה בניו יורק, מה היא לובשת, איפה היא מסתובבת, איפה היא אוכלת. פתאום העולם כבר לא היה כזה גדול".
וזה עשה לך חשק?
"שאלתי את עצמי מה יש להן שאין לי, ועניתי, 'וואלה, כלום'. התחלתי לתעד ולשתף, להתלבש קצת יותר אינסטגרמי, לשים לב לפרטים הקטנים בתמונה, להתעסק בכל הויזואליה של הדבר. לספר סיפור דרך תמונה".
ומה קרה אז?
"לאט-לאט התחלתי לקבל הצעות והזמנות לאירועים או לפתיחה של חנות, קיבלתי איזה טייטס והתרגשתי כאילו הזמינו אותי לשבת בשורה הראשונה בתצוגה של שאנל".
האינסטגרם גדל, וזרמון גדלה ביחד איתו. תשומת הלב שמשכה ברשת הובילה לליהוק שלה לתוכנית הטלוויזיה "איט גירלס". "זאת הייתה טירונות בתקשורת ובטלוויזיה", היא אומרת, "התחלתי למנף את זה, לייצר תוכן, לבנות קהל ודיאלוג מתמיד".
זרמון היא בתם של הפרסומאי אילון זרמון והפרסומאית והמעצבת הגרפית דרורית ברזילי, שנישאה בשנית לשחקן גיא לואל. אפשר לומר שהיא נולדה להיות מפורסמת, אלא שהמשפט הזה לא רק שלא מדבר אליה – אלא אפילו קצת מרגיז אותה. "בגלל הבית שממנו אני באה, הגיוני שהעולם הזה ימשוך אותי. אבל אני לא מתבססת על הפורמטים הקונבנציונלים של הטלוויזיה והעיתונות", היא מסבירה, "אינסטגרם זו עוד דרך לדבר עם קהל. זה ה'מפה לאוזן' החדש. בעידן הזה כשאת רוצה לגרום לקהל להתחבר למשהו, את מחברת אותו למי שמספר לו סיפור. האישי הוא מה שקובע, לא ה'קוד קופון'. זה שיש אנשים שהסיפור שלי מעניין אותם, זו המחמאה הכי גדולה בעולם".
הסיפור שלה כולל גם את בעלה, שאותו הכירה אחרי הצבא. השניים נישאו בחתונה מפוארת ומדוברת ב-2017. "הייתה לי חתונה מושלמת, הייתה אנרגיה מחשמלת. אני מאוהבת בגיא קשות, אין אהבה כזאת ובערב הזה כולם טעמו חתיכה מהאהבה שלנו ואפילו יצאו משם כמה זוגות".
איך הכרתם?
"הכרנו בבר של סטודנטים, ראיתי אותו כזה חתיך ומסוקס. הוא לבש חולצת וי שחורה, קצת שערות בחזה, שרשרת זהב, ערס מידתי, כמו שאני אוהבת. אמרתי לעצמי, 'וואו'. ניגשתי לבר במטרה מאוד ברורה שהוא יתחיל איתי, וזה מה שקרה".
כלומר את התחלת איתו.
"כן. אבל לא אמרתי מילה. חיכיתי, ליידי-לייק. והוא פנה אליי והיינו כמו מגנט. יצאנו כבר למחרת, היה חיבור מטורף, היינו אש, תשוקה של הישמור. מאז אנחנו ביחד".
הייתי בטוחה שזה מסר מאלוהים שאני עומדת למות
ואז החיים שהתנהלו בעיקר בגוונים של ורוד תפסו תפנית. זרמון בדיוק סיימה את צילומי העונה השלישית של איט גירלס, השתתפה עם בעלה בריאליטי "זוג מנצח vip" והפיקה חתונה חלומית על חוף הים, כשמשהו בגוף שלה אותת לה לעצור. "אני נראית קשוחה מבחוץ, אבל אני חמאה. אני נורא רגישה ונפגעת ולוקחת ללב, והעמסתי על עצמי המון. לא נתתי לעצמי רגע לנוח או ליהנות מהדרך, חייתי בתחושת פומו מטורפת, עד שזה התפרץ אצלי פיזית ולא הייתה לי ברירה אלא לחשב מסלול מחדש".
מה קרה?
"אחרי החתונה, ממצב של טירוף – נהיה פתאום שקט. ואז לא הרגשתי טוב. יום אחד הלכתי לשירותים, ואני לא אלאה אותך בפרטים, אבל בואי נגיד שאת רואה דם באסלה ואת בטוחה שאת עומדת למות".
לפי גוגל, דם באסלה שווה מוות. חד משמעית.
"יותר מזה. הייתי כל כך מאושרת בחתונה, אושר קוסמי, אז הייתי בטוחה שזה מסר מאלוהים שאני עומדת למות. הנה, אלוהים נתן לי להרגיש את האושר הכי עילאי בעולם, הוא נתן לי להצליח ברמה יפה מאוד לגילי, וזהו, היה לך את ההספק שלך, התאהבת בטירוף, חווית אושר גדול והגעת לקץ שלך. הייתי ממש בפחד קיומי".
מה עשית?
"התחלתי להיבדק. הלכתי לרופא שלי, לבד, והוא אומר לי, 'הגעת לבד?'. אמרתי לו שאמא שלי מחכה למטה כי היא לא מצאה חניה, והוא אמר לי, 'אולי כדאי שהיא תעלה'. באותו רגע קפאתי, הרגשתי שאין לי דם בגוף. אמרתי לו, 'רק תגיד שאין לי סרטן, שאני לא עומדת למות', והוא אמר לי, 'בואי נחכה לאמא, נדבר על הכל, אל תדאגי'. אין דבר יותר מלחיץ מרופא שאומר לך 'אל תדאגי'".
ומה היה גזר הדין?
"אמא שלי הגיעה בטיל, והוא הסביר לנו מה זה קוליטיס, מחלה דלקתית שתוקפת את המעי הגס. אפשר לחיות עם זה, אבל זה לא נעים. הוא ידע שאני אחרי חתונה, הניח שאני רוצה להיכנס להיריון בקרוב ואמר לי שזה לא הזמן".
מה עבר לך בראש ברגע הזה?
"אני חייבת להודות שהרגשתי הקלה שאני לא הולכת למות ושאני לא צריכה להיכנס לטיפולים מפחידים וקשים. אבל זו גם הייתה בעיטה בבטן. נעלמתי לחודשיים, בודדתי את עצמי, לא רציתי לדבר על זה. לא רציתי שישאלו אותי שאלות, לא רציתי שירחמו עליי ובעיקר לא רציתי להגדיר את עצמי כאדם חולה".
אף אחת לא מתעוררת בבוקר ונראית ככה
לא רק הרופא שיער שזרמון מתכננת היריון, אלא גם שאר העולם, שעקב באדיקות אחרי רוחב האגן שלה. "זה היה נורא. הייתי בחתונה של קורל סימנוביץ' וכתב רכילות עשה לי תרגיל ואמר לי, 'בואי נעשה צ'ייסר'. אני לא שותה אלכוהול כי זה חומצי ודלקתי, אז הוא אמר, 'למה את לא שותה, אני יודע שאת בהיריון'. ואני לא. לפעמים הבטן שלי יותר נפוחה, לפעמים היא שטוחה, לפעמים אני אוכלת רק אורז כי זה עוצר את הדלקת ולפעמים אני לא אוכלת כלום, וכולם הסתכלו עליי וחשבו שאני בהיריון".
נשמע קשה.
"רק היום, אחרי שעברתי היריון בריא ויש לי ילד נדיר, אני יכולה להגיד בקול רם שהיה לי ממש קשה להתמודד עם זה. אני מבינה שזה מסקרן, ואנשים אוהבים להגיד שאני זו שבחרתי להיות מפורסמת ולהעלות הכל לרשת. זה נכון, אבל אני לא בחרתי שתיכנסו לי לרחם. היריון זה דבר שכיף לשתף, אבל זו בחירה שלך ושל בן הזוג שלך איך ומתי ואת מי לשתף. אין שום סיבה שזה משהו שיתנהל על ידי רכילאים".
ואז כתבת פוסט זועם והיית מחלוצות מגמת "צאו לי מהרחם".
"הייתי חייבת לדבר על זה פתוח ולהגיד שזה לא בסדר שאתם יושבים עליי, שחררו לי את הבטן. אני רוצה היריון והרופאים אומרים לי לא, ואני עם מחלה בבטן שלא עוזבת אותי, וזו מחלה שנגרמת מסטרס, וכל העיסוק הזה רק מוסיף שמן למדורה".
וזה עזר, לדבר על זה פומבית?
"הוצאתי את זה, ופתאום נהיה שיח מטורף. היו הרבה נשים מפורסמות ופרטיות שהיו צריכות את הקול הזה, שאומר, 'די'. העליתי תמונות של הבטן שלי בכל מיני מצבים, היא יכולה להיראות בחודש רביעי. זו הייתה נקודת מפנה גם ביחס למבני גוף ומשקל".
זה נושא שמעסיק אותך?
"היו לי תקופות יותר רזות, אבל לא מתוך רדיפה. אני לא מאמינה שרזון זה הדבר הכי יפה בעולם, אלא שנשים יפות מגיעות בכל הצורות, הגדלים והצבעים. אני מבינה את הרצון לשנות את הגוף. לי, למשל, יש עניין עם האוזניים שלי, אני מתה לעשות ניתוח להצמדת אוזניים, אני פשוט מפחדת מהרדמה מלאה. כל עוד יש משהו שמפריע לך, אני בעד שתעשי שינוי, אבל בפרופורציה. הנטיה היא לחשוב שאם את לא נראית כמו טייפ מסויים, שהוא נורא חד גוני, את לא יפה. אבל היופי המסוים הזה שייך לבנות שעובדות בזה, אף אחת לא מתעוררת בבוקר ונראית ככה. הן אוכלות בצורה מסוימת, מתאמנות בצורה מסוימת, הולכות למאפרת מסוימת. להיראות ככה זו העבודה שלהן, וכשאת בוחרת מקצוע - את תתמקצעי בו ותהיי הכי טובה שאת יכולה. אין יופי אחד".
ואיך את רואה את עצמך?
"אני חושבת שאני יפהפייה, אני חושבת שאני כוסית-על. אני לא במידה 34 ואני לא נכנסת ל-small, ואני לא נלחמת בזה כי אני לא חושבת שאני צריכה. אחרי הלידה הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי. הסתכלתי על הציצי שלי, שהיה החלק האהוב עליי בגוף שלי, וראיתי שני בלונים מפונצ'רים, מלאי ורידים, בגוון לא ברור של כחול ואדום והפטמות תופסות חצי מהם, והתחלתי לבכות. הייתה לי תחושה שאני לא מספיק יפה, לא רזה, לא הבנתי מי זו במראה".
איך התמודדת עם התחושות האלה?
"התחלתי לעשות עבודה על קבלה עצמית. אני לא חוסכת מעצמי ביקורת, אבל החלטתי לשחרר מהלחץ להיראות כמו שנראיתי לפני הלידה ולקבל את השינויים האלה. כשאת יולדת בפעם הראשונה זה השינוי הכי גדול שהחיים יכולים להביא לך. תשחררי את המידה במכנסיים ואת השקיות מתחת לעיניים, הכל טוב. זה עוד מקום שבו האינסטגרם מתעתע, כי את רואה בנות שילדו איתך יוצאות, מבלות ולובשות ג'ינסים צמודים, ואת אומרת לעצמך, 'למה אני לא?'. זו הייתה הפעם הראשונה ששקר האינסטגרם עבד עליי. לא היה לי את הויסות או הסינון, הייתי במקום של פומו".
זה שינה את התוכן שאת מעלה?
"חד משמעית. הפסקתי עם פילטרים לחלוטין. בסופו של דבר, אנשים מחפשים מישהי להזדהות איתה. אני לא ממציאה סיפורים ולא מחפשת את הסערה הבאה. אני מעבירה החוצה את מה שאני".
אני חיילת שלכן
חצי מיליון עוקבים, למקרה שתהיתם, משמעותם הרבה מאוד כסף. זרמון שייכת למועדון היוקרתי של המשפיעניות שמרוויחות מאות אלפי שקלים בחודש משיתופי פעולה מסחריים, שבמסגרתם היא ממליצה לעוקבים שלה על מוצרים. היא מסרבת לנקוב בסכומים מדוייקים, אבל מעידה על עצמה שהיא מצליחה להביא להרבה "סולד-אאוט". קהל מאסיבי כמו של זרמון, שהולך אחריה ויכול לחסל מלאי של מוצר בהמלצתה, מכונה בעולמות הסושיאל "צבא". "אני לא אוהבת שקוראים לזה צבא", זרמון אומרת, "אני אומרת לעוקבות שלי, 'אני חיילת שלכן'. הרבה מהתוכן שלי נולד מתוך הצורך שלהן – הן כותבות לי ושואלות על מוצר או על נושא. אחרי הלידה, למשל, היה לי בייבי בלוז, והרגשתי שהמקום הכי נכון בשבילי לפתוח את זה הוא דווקא בסטורי, ולא עם אמא או האחיות שלי. יש גם שיח אינטימי בסטורי, והוא מאוד הדדי".
הקהל הזה מביא עבודה גם מחוץ לנייד, כמו במקרה של חדשות הבוקר. "זה התחיל כשעשיתי על הספה בבית עם חברות פרשנות לתוכנית 'חתונה ממבט ראשון'", זרמון מספרת, "זה נהיה נורא ויראלי ומעניין, עד שפנו אליי מחדשות הבוקר. כשראו שיש לי דעות על נושאים מגוונים הציעו לי להישאר שם באופן קבוע. זו מחמאה גדולה, זה כיף שהדעה שלך נשמעת".
בימים אלה עומלת זרמון על הקמת מותג משלה לטיפוח הגוף והבית, ובינתיים מנסה לתמרן בין שלל העיסוקים לבין גידול בנה, אדם, בן השנה וחצי, תחת רגשות האשמה הקשים המוכרים לכל הורה. "כל דבר שאני עושה או לא עושה, אני מרגישה חרא", היא נאנחת, "יש פה חיים שצריכים להיות שזורים אחד בשני, לעשות בשבילו, לעשות בשבילי, לעשות בשבילנו. אמא זה לא רק מנטלי, זה גם פיזי. אני פחות זמינה, פחות ספונטנית, אני כבר לא ילדה שיכולה לבזבז על מה שהיא רוצה ולצאת מתי שהיא רוצה ולא לתת דין וחשבון לאף אחד. את בחרת להביא חיים לעולם. הייתה תקופה שבה כל מה שרציתי היה להיות ולעשות ולדבר על הילד שלי, ולאט-לאט זה עבר. חשוב לי שידעו שהתחושה הזאת, שאין חיים חוץ מהילד, עוברת".
חטפת ביקורת על זה?
"הרשת החברתית מייצרת המון הזדמנויות, אבל היא יכולה להיות גם מאוד אכזרית, כי את חשופה. כשאת יושבת מול בן אדם את תמצאי את הדרך להגיד לו משהו קשה בעדינות, אבל כשזה ברשת יש חציצה, את מגיבה למכשיר אבל את בעצם מגיבה לאדם. הרשת מייצרת קרבה וחיבור, ואנשים מתבלבלים. אני יכולה לשתף שאני רוצה לרדת במשקל, ומישהי תכתוב לי, 'את חייבת'. אני לא לוקחת ללב, אבל כשזה מגיע לבן שלי, וואו. פעם העליתי תמונה של הטוסיק שלו, ומישהו כתב, 'מסכן הילד, יש לו טוסיק כמו של אמא שלו'. זו כמובן הפעם הראשונה והאחרונה שהעליתי תמונה של הטוסיק שלו, וגם עניתי למי שכתב. חתיכת חצוף".
אף אחת לא יוצאת טוב בסיפור הזה
כשהיא מדברת על היותה חשופה, היא מתכוונת, כנראה, גם לחייה החברתיים, שהרבה פעמים מתנהלים לעיניי כל.
אני חייבת לשאול על מועדון ה-50k שדובר בו בזמן האחרון. הייתה איזו קבוצה ששמך נקשר בה.
"זאת הייתה קבוצת ווטסאפ שהיו חברות בה אני, דנית גרינברג, דניאל עמית, רוני שינקמן, לי מנחם וקורין גדעון. נפגשנו באירוע, נוצר לנו חיבור נורא ספונטני ומצחיק והמשכנו לקפה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי אחרי הלידה שביליתי עם נשים בגיל ובמעמד שלי, בלי לדבר על תינוקות רגע. היה נחמד ומאוורר, הצלחתי לשתות קפה חם. ואז נפתחה קבוצת וואטסאפ, כדי שנוכל להמשיך להיפגש. בינתיים השיחות המשיכו בוואטסאפ, ואני לא עמדתי בקצב".
מה הכוונה?
"הייתי אמא טריה שרק רוצה להיות בבית עם הילד שלה, במודע ומבחירה ומרצון רב. אני חושבת שאיבדתי הרבה מערכות יחסים בתקופה הזאת. לא הייתה לי מטפלת אז הייתי פחות זמינה, אבל מבחינתי היינו חברות. אני מאוד מחבבת את הבנות האלה. ואז חגגתי יום הולדת 30, גיל עגול, ועשיתי מסיבה קטנה, 40 איש. זאת הייתה עבורי חגיגה של לפרוק עול, להתלבש יפה. הזמנתי את החברים הכי קרובים שלי, חלק מהם גם מהתעשיה, כמו בר זומר, מור סילבר, דנית. הזמנתי גם את הבנות מהקבוצה, וחוץ מדנית הן פשוט לא הגיעו".
אז נעלבת ועשית לפט-דה-קונברסיישן?
"את לא היית נעלבת? הן לא הגיעו ולא הסבירו למה, והן גם לא אמרו לי מזל טוב. בגלל שכבר חגגנו כמה ימי הולדת בקבוצה, וכבר הייתי שותפה לשליחת מתנה לא פעם ולא פעמיים, לא ציפיתי לשום דבר פיזי אבל לאיזושהי הודעה, משהו נחמד, תשומת לב מינימלית לבן אדם שחוגג יום הולדת. זה היה רמז די עבה, אז בחרתי לצאת מהקבוצה".
הפתיע אותך שזה דלף למדורי הרכילות?
"אני לא יודעת איך זה יצא החוצה. זו קבוצה של נשים בנות 30, יש גם אימהות בקבוצה הזאת. זה עשה רעש, ואני לא ידעתי אם לתת לזה במה, כי אף אחת לא יוצאת טוב בסיפור הזה".
את עדיין פגועה?
"כן. קצת. בתור אחת שעברה חרמות כילדה, זו תחושה דומה, אבל אני כבר קצת חסינה. זה מרגיש לי כמו תיקון לילדות, כי היום אני לא לוקחת יותר מדי ללב וזוכרת מה יש לי ומי כן נמצא סביבי. יש לי חברות מדהימות, אין לי צורך בקלוז'ר עם הבנות האלו. אני אדם של עשיה ושל אנשים ואני עם הפנים קדימה".
אז מה עוד קדימה?
"אני שונאת לדבר ב'קאמינג סון', אבל אני לא יכולה להרחיב ולכן: קאמיג סון".
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: מזל חסון | שיער: אבישי מסטי | איפור: תהילה גוטליב | הפקה: אור-אל רבינוביץ