אייל גפון 2
גפן 2012. חפשו אותו במרתון הקרוב לביתכם | צילום: עודד קרני

בין אלפי האנשים שהשתתפו השבוע במרוץ הלילה של תל אביב היה גם אחד שאם הייתם מספרים לו לפני חמש שנים שהוא ירוץ 10 ק"מ ועוד ייהנה מזה – הוא היה מתעלף. ולא רק מצחוק. 

ב-2007, גפן, אז בן 57, שקל קרוב ל-150 קילו. "רוב הזמן הייתי מבלה במקרר. מדי פעם קיבלתי טלפונים אז הייתי יוצא מהמקרר", הוא נזכר. "כשהייתי הולך לארוחת צהריים הייתי אוכל משהו לפני זה כדי לבוא רגוע. כל סביבת החיים וסדר היום שלי נעו סביב האוכל". על פעילות גופנית לא היה בכלל מה לדבר. "היו ימים שמקצת הליכה הייתי מת. בכיתי בלילות בעיקר בגלל העובדה שהרגשתי לא טוב ושום דבר לא הצליח. תחשוב שיש לך מנוע של אוטוביאנקי שצריך לסחוב משאית. אתה רוב הזמן מסתובב בתחושה שבא לך למות".

התחושה הזו כנראה לא הייתה רחוקה מהמציאות. את האישוש לכך הוא קיבל לאחר מפגש חברי עם הרב אלימלך פירר, יועץ רפואי בעל קשרים בכל העולם וחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה. "הוא הסתכל עליי וישר אמר לי שאני הולך למות", מספר גפן על הרגע שהביא לשינוי הגדול של חייו. "אמרתי לו 'כבוד הרב זה לא יפה, אנחנו חברים'. הוא אמר לי 'אל תהיה לץ, לך תעשה ניתוח'. אמרתי לו שאם נמות ונעלה למעלה לפחות נהיה שבעים. אבל לרב אין הומור".

למה היית צריך את הרב שיגיד לך שאתה בסכנה, לא הבנת לבד?
"אני לא יודע מה להגיד לך. הייתי כנראה עסוק בלעשות מניפולציות על עצמי".

עדיין אוכל הכל

אייל גפן היה פעם אחד הכוכבים הגדולים שהיה לתעשיית הבידור להציע. הוא שיחק וביים בעשרות תוכניות טלוויזיה, סרטי קולנוע והצגות תאטרון, הנחה את השעשועון הפופולרי "תשע בריבוע" ואפילו היה כוכב ילדים שזכה במקום השלישי בפסטיגל בשנת 1982, הנחה פעמיים את פסטיבל שירי הילדים והשתתף בשלוש עונות של "הופה היי".

לשיא תהילתו הוא הגיע בסדרת הפרסומות לטוטו שבהן הופיע במספר דמויות. פרסומות שהפכו לקאלט וחלקן מצוטטות עד היום. ללכת ברחוב בימים ההם הייתה עבורו משימה לא פשוטה. "אנשים היו פשוט באים ונוגעים בי. הייתי מגיע לערים ברחבי הארץ ומתקבל בכבוד מלכים. אתן לך דוגמה: הייתי מגיע לטבריה, ואני וראש העיר היינו נוסעים במכונית פתוחה והאנשים ברחוב היו עומדים ומוחאים לנו כפיים. הבידור היחיד שהיה אז בטלוויזיה היו הפרסומות של ספי ריבלין למפעל הפיס ושלי לטוטו".

אייל גפן בעבר
גפן, לפני. הרב אמר לו שהוא ימות

אלא שזה היה אי שם בשנות השמונים והסתיים באמצע שנות התשעים. מאז גפן נמצא פחות ופחות על המסך, וההופעה הטלוויזיונית האחרונה שלו נרשמה בתפקיד אורח בעונה הראשונה של "פולישוק" לפני שלוש שנים.

"עזבתי את כל העניין הזה שנקרא משחק כדי להתמקד בחברת ההפקה שלי", הוא מספר. "בטלוויזיה עוד נשארתי קצת עם תשדירי השירות וכמה סרטים שעשיתי, אבל את התיאטרון עזבתי לחלוטין. אני זוכר שישבתי בגרין-רום בקאמרי ומולי ישב שחקן מבוגר עם כוס תה ולחמניה, וראיתי אותו טובל את הלחמניה בתה עם יד רועדת, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיראות ככה ולמחרת התקשרתי למנהל התאטרון ואמרתי שאני רוצה לעזוב. לימים גם הבנתי שבהפקה יש לי הרבה יותר מה להציע".

חסרה לך הכוכבות?
"לא במיוחד. פנו אליי עכשיו מכמה תוכניות כדי שאשתתף בהן. גם 'האח הגדול VIP', גם 'מחוברים'. כאילו היה משהו מאוד מדליק בפגישות, ואמרתי שאני לא אמות מזה, אבל לא. יש עוד סוג של משא ומתן אבל בגדול אני לא רוצה לעשות את זה".

קביעת תור לניתוח קיצור קיבה יכולה לקחת זמן לא מבוטל, אבל כאן נכנס לתמונה חבר נוסף של גפן. "הלכתי לשאול את רפי גינת חברי, שגם הוא עבר ניתוח כזה. הוא הרים בשבילי טלפון ואחרי שבועיים כבר נכנסתי לניתוח".

אצל גינת ההורדה במשקל פחות החזיקה מעמד.
"לא פחות, בכלל לא החזיקה. הרעיון המרכזי הוא שכשאתה עושה ניתוח ואוכל ופלים אחרי זה – הניתוח לא עוזר. יש משהו מאוד משמעותי שחייבים להבין: זה לא בראש. הניתוח הוא בבטן, בקיבה. כשאתה אוכל הקיבה מתנפחת וברגע מסוים היא שולחת למוח פקודה של שובע. ברגע שמקצרים לך את הקיבה ב-75%, אתה מגיע הרבה יותר מהר לתחושה של שובע. זה כל הרעיון. זו כירורגיה, אין כאן שום טריק".

עם 60 קילוגרמים פחות, הייתם מצפים שגפן יעשה את כל מה שאפשר כדי לשמור על הפיגורה, אבל זה לא המקרה. אנחנו נפגשים במסעדה יוקרתית בתל אביב, מקום שבו הוא מכיר היטב את הבעלים והעובדים, דבר שמעיד על כך שהוא מבלה שם לא מעט. דבר נוסף שמעיד על כך הוא הכרס מעט עגלגלה.

בעקבות הניתוח אתה רק אוכל פחות, או שגם אוכל יותר בריא?
"רק אוכל פחות. אני אוכל הכל. בשר, מתוקים, מה שאתה רוצה, רק שליש ממה שהייתי אוכל לפני כן".

זה בטח גם יותר מקל על הארנק כשאתה אוכל פחות.
"אני תמיד אמרתי שאתה חי רק פעם אחת ושמנהל הבנק ידאג, לא אני. יש לי קעקוע ביפנית על היד שאומר 'החיים זה עכשיו'".

אייל גפן רץ מתוך אתר הפייסבוק של אייל גפן
בריצה קלה. אין יום שהוא לא רץ

כותב תוך כדי ריצה

כן. גפן טורף את החיים בלי ללעוס. אדם שיורה משפטים בלי לחשבן ופוצח במונולוג שוטף עוד לפני שהספקנו להתיישב ומדבר בפתיחות גמורה. כך למשל הוא מספר בלי להסס על שלוש השנים שבהן היה מכור לקוקאין במהלך שנות התשעים. אלא שגפן, עושה רושם, נוטה להחליף התמכרות בהתמכרות, וכשאתה מכור לא מעניין אותך מה אומרת סביבתך הקרובה, המשפחה והחברים. אם אתה בסם – אתה חושב על המנה הבאה, אם אתה באוכל – אתה חושב, ובכן, על המנה הבאה. "התמכרות לאוכל זה עסק נורא מורכב, בעיקר כי אתה לא יכול נגדו, והוא גם לא כל כך יקר. קוק זה נורא יקר. זה עלה לי 300 דולר ליום".

גם הריצה, הוא מודה, נהפכה עבורי לסוג של התמכרות. "הייתי כל החיים שלי מכור למשהו. פעם לקוק, פעם לאוכל, עכשיו זו הריצה. אני קם בבוקר ואין אופציה שאני לא רץ. סדר היום שלי השתנה לגמרי. אין את הפחד והאובססיה שאם אתה גומר את הקוק ונשאר לך הגרם האחרון אתה מיד מזמין עוד ארבעה גרם".

איך נגמלת?
"יצאתי מזה ביום אחד. הייתי באיזו ארוחת ערב, התעלפתי, לקחו אותי לבית חולים. לא סיפרתי למה אני ככה כי היו לי חברים שוטרים. על המקום החלטתי להפסיק עם הסיגריות ועם הסמים".

כלומר מבחינתך כדי לצאת מהתמכרות אתה צריך להגיע למצב של סכנת חיים.
"כנראה שכן".

גפן אייל
הפכתי לאדם יותר נחמד מאז הירידה במשקל | צילום: עודד קרני

סכנת החיים של גפן לא הסתיימה בניתוח לקיצור הקיבה. להפך. "אחרי הניתוח המצב קצת הסתבך. כעבור שלושה שבועות הרגשתי מאוד לא טוב. הלכתי לבית חולים, פתחו לי את הבטן ומצאו נמק מאוד רציני, תוך כדי שהמערכת החיסונית שלי הייתה מאוד חלשה. שלושה ימים הייתי במצב של מוות קליני, ובסוף יצאתי מזה. חזרתי הביתה אחרי חודש ששכבתי בבית חולים ויום אחד אמרתי לעצמי שאולי ארד למטה ואלך קצת בשדרה. הלכתי טיפהל'ה כמו זקן כמה ימים, ואחרי זה החלטתי ללכת לבריכת גורדון. אמרתי לעצמי שמקסימום אני אמות. ואז אחרי חודש התחלתי ללכת בצורה יותר משוחררת ואחרי שלושה חודשים התחלתי לרוץ. לאט לאט העליתי את המרחק, הגעתי לחמישה קילומטר, עשרה קילומטר, והיום אני רץ 15 קילומטר. רצתי כבר שלוש פעמים חצי מרתון, 22 קילומטר בכל פעם".

ההחלטה לרוץ לא הייתה השינוי היחידי באורח החיים של גפן לאחר הניתוח. "מאז התחלתי גם להתפלל כל בוקר, תפילה שהרכבתי לעצמי ושהרגשתי נוח להגיד אותה, כי בכל אופן מישהו שמר עליי, כבר הייתי אצל הקדוש ברוך הוא, הוא ישב עם הרגליים למעלה ואמר לי 'מה אתה עושה פה?', אמרתי לו 'סליחה? אתה זה שקראת לי', והוא אמר לי 'לך למטה'".

שלא תטעו, הכניסה לכושר של גפן לא הפכה אותו למועמד לסגל האולימפיאדה. את עשרת הקילומטרים של מרוץ הלילה הוא גמא בזמן של שעה ו-25 דקות. לא רע אמנם לגבר בן 62, אבל עדיין זמן שמאפשר לך להרהר יותר במשמעות החיים מאשר בצד שכואב.

תגיד, על מה חושבים בריצות הארוכות האלה?
"אני מנהל איזשהו דיאלוג עם עצמי ובעיקר כותב תוך כדי הריצה. הספר האחרון שכתבתי נקרא 'אדם הולך' וכתבתי אותו תוך כדי ההליכות והריצות שלי. אני כותב על הפלאפון".

אתה מודע לזה שהמכשיר שלך די מיושן, נכון? אם היה לך סמארטפון היה לך יותר פשוט ומהיר ברמת ההקלדה.
"תקשיב לי טוב יא חתיכת... האצבעות שלי נורא עבות, וכל מה שאני כותב במכשירים האלה יוצא הפוך".

גם במרוצים ובחצאי המרתונים אתה כותב?
"כל הזמן".

ואתה לא נתקל בעמודים או באנשים?
"אנחנו כרגע עובדים על פיתוח של אפליקציה שברגע שאתה מוריד את הטלפון לכתוב, המסך הופך להיות מצלמה של מה שאתה רואה. אבל לא, אני מסתדר".

מה כתבת במרוץ הלילה השבוע?
"עשרים אלף נשים וגברים צפופים ומזיעים מניעים יחידת כוח עצומה. קצת כמו אוגדה ששועטת ברחבי סיני. ריצה בדרך כלל זה מין דיאלוג קרוב שלך עם עצמך. אתה צריך את כל כולך כדי להיות בריכוז אטומי. אתה דורש מעצמך כמעט את כל מה שיש לך להציע וזה מחייב דיציפלינה מוגדרת וברורה. ההתרגשות קצת מוציאה אותך מריכוז. היא מעוררת את המקצב הפנימי שלך ובלא מעט רגעים זה לא פשוט כי קצב זאת מילת המפתח בריצה. במהלך הריצה הגוף מייצר משמעת מדהימה. הוא מייצר תוכנית עבודה ואם אתה מקפיד על הכללים הוא הופך להיות החבר הכי קרוב שלך. הכל וכולם מאוד חיוביים אבל יש אנשים רעים בחיים שהם רעים גם במרוצים. לא ממש מעניין אותם מי לפניהם ומי מהצדדים. הם יפלסו דרך על אפך וחמתך ואם צריך להשתמש עם הידיים הם משתמשים בכל הכוח".

אמנות ב-900 אלף שקל

על אף שגפן לא מתבייש לפתוח פה גדול על הכל, הוא דווקא מפרגן לתעשיית הטלוויזיה המקומית, ואפילו לשק החבטות של המבקרים – תוכניות הריאליטי. "יש כאן טלוויזיה מצוינת. אני מת למשל על 'היפה והחנון', זו תוכנית נטולת ציניות".

אתה רציני?
"למה הכוונה בלי ציניות: כשאתה בא ועושה דבר מאוד ברצינות, ולא מנסה להצחיק כל הזמן או להיות יותר חכם מהאפיפיור – כי לא מעט אנשים מנסים להיות מה שהם לא – אז בעיניי יש בזה משהו יפה ולא ציני".

כחלק מהמהפך הכללי שחל בו, גפן החליט לפני שנתיים לסגור את חברת ההפקות שהקים לפני יותר משלושים שנה, חברה שהפיקה אלפי סרטוני פרסומות. גם זה, כמו הגמילות הקודמות, קרה יום אחד. "רצתי על החוף, נזכרתי בפגישה שיש לי בהמשך היום והחלטתי שדי. הרמתי טלפון למזכירתי זה 30 שנה ואמרתי לה שבינואר סוגרים את החברה. עשיתי מאזן עם רואה החשבון, הבאתי 1.2 מיליון שקל מהבית כדי לכסות את מה שצריך וסגרתי".

אייל גפן יושב
אוכל מה שבא | צילום: עודד קרני

כיום הוא מצייר ומוכר את יצירותיו בתערוכות ("מכרתי אמנות ב-900 אלף שקל"), עוסק בכתיבת ספרים, מספק שירותי קואצ'ינג לעסקים, ובעל חברת "פה לאוזן", שעוסקת בשיווק גרילה. הוא נשוי בשנית לאורית, כבר 32 שנה, ולשניים ילדה אחת, בת 30, פסיכולוגית קלינית.

גם האופי שלו התרכך במעט. גפן היה ידוע כאדם נוח להתרעם, בעל יצרים אגרסיביים שאף עוכב פעמיים לחקירה בגלל שהיכה אדם, ובעיקר אדם שמאוד לא נעים לעבוד במחיצתו. "הייתי אחד האנשים הכי קשים בעולם. הייתי אכזרי. לא היה לי גרם אחד של הקשבה לכלום. פגעתי מאוד באנשים. בדיעבד, כשהתחלתי להתבגר אחרי הניתוח, הבנתי כמה הייתי מחריד. אם הייתה לי שנה זמן הייתי נפגש עם אנשים ומבקש סליחה. אבל זה נראה לי דביק וקצת דבילי".

הבחירות המתקרבות יביאו איתן עוד מעט את שידורי התעמולה, נושא לא זר לאייל גפן שעבד בשבע מערכות בחירות, הראשונה שבהן הייתה ב-1988, שבה עבד במקביל משני צדי המפה הפוליטית, הן עבור רצ והן עבור צומת. הוא לא רואה בזה בעיה מוסרית, אדרבה. "זה כמו שזונה יכולה לעבוד באותו יום בתל ברוך ואחרי זה ללכת לבורסה".

מה זה אומר על הקליינטים שלך אם זו המטאפורה שאתה משתמש בה?
"אם הקליינט מקבל את מה שהוא רוצה – הוא מרוצה. תולדות חיי ואיפה אני אהיה בעוד עשר דקות לא צריכים לעניין אותו".

ב-1992 גפן היה אמון על קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ז"ל. 

מה אתה זוכר ממנו?
"צילמנו את התשדירים באמצע הלילה, ובאיזו פעם הוא פתאום שואל אותי 'מה שלום אמא שלך'? יום לפני זה אמא שלי אושפזה. שאלתי אותו מאיפה הוא יודע, והוא אמר שאם אצטרך משהו – לשמעון שבס יש קשרים בבתי חולים והוא יסדר לי. הייתי בשוק. לא היה לנו עד אז שום קשר אישי, לא רכילות ולא כלום. הייתי קונה לו בירה, שם לו מתחת לשולחן, זהו. מאותו יום הוא כל הזמן שאל אותי מה שלום אמא, ואני התאהבתי באיש הזה".

אייל גפן ויצחק רבין מתוך דף הפייסבוק של אייל גפן
עם יצחק רבין. הייתי שם לו בירה מתחת לשולחן

בעצרת ההיא ב-1995, שהסתיימה בשלושה כדורים, גפן לקח חלק פעיל בצד הקריאטיבי. אבל על אף קרבתו לרבין, הוא לא מתייחס לרצח כאל נקודת שבר ומפנה עבור מדינת ישראל. "זה נורא דרמטי לדבר על הרצח כעל אירוע מכונן, אבל אני לא יודע להגיד לך באופן משמעותי שמדינת ישראל הייתה נראית אחרת אילולא רבין היה נרצח. על פניו זה היה נראה שקרה פה משהו מאוד משברי ואקוטי, אבל יש אצלנו במדינה משהו מאוד בסיסי ברמת הגנים ששום רצח לא יכול לשנות. שום דבר לא קרה כאן באמת. שינוי זה אם אנשים היו תופסים את עצמם ואומרים שאנחנו חיים בעולם תודעתי מטורף ושצריך לשנות ולעשות שלום כדי שלא ימותו אנשים – ואני משתמש בכוונה ברפליקה הכי קלישאתית – אבל לא קרה פה כלום".

את דעותיו הפוליטיות הוא לא מסתיר. "יש לי עמדה פוליטית מאוד ברורה, אני נמצא בשמאל, ואגב מאוד אוהב את שלי יחימוביץ' ומה שהיא עושה. אבל גם אהבתי את אהוד אולמרט אהבה גדולה. המדינה הזו צריכה מנכ"ל והוא היה מנכ"ל יוצא מן הכלל.

"אני מתעב את נתניהו ושונא את המניפולציות הביביות ואת כל התרבות שהוא מייצג. אתה יודע למה? כי הוא לא סומך על האינטליגנציה של אף אחד. הוא לא חי את הדיאלקט של היום ומתעסק בלבלבל את הביצים. ליברמן למשל הוא אחר. הוא בנאדם שמיושר מאוד עם מה שהוא עושה".

בבחירות הקרובות גפן מתלבט אם לקחת על עצמו את הקמפיין של "יש עתיד" ויאיר לפיד, שממנו התרשם ש"הוא מביא שפה קצת אחרת, התנהלות אחרת".

יאיר לפיד. התנהלות קצת אחרת | צילום: AP
אתה לא רואה ב"יש עתיד" עוד מפלגת טרנד שתיעלם כמו ד"ש, מפלגת המרכז, שינוי, ובקרוב גם קדימה?
"כל הפוסט מורטם הזה לא מעניין אותי. אותי מעניין מה שקורה כאן ועכשיו. כל ההיסטוריונים האלה שמנסים לנתח ולייצר איזושהי תובנה חד משמעית וסוחפת לגבי כל המפלגות האלה – זה לא מעניין. קורה כאן משהו שאנשים רוצים לבוא לפוליטיקה ורוצים לשנות. יש פה מהלך משמעותי שאני נורא מאמין בו. יש פה בנאדם שקם בבוקר ואומר שיש לו את היכולת להיכנס למערכת ולשנות, ואני אוהב את זה".

מה אתה חושב על זליגת תופעת הסלבס לפוליטיקה במסגרתה מפלגות מגייסות כוכבים, דבר שהופך את ההתמודדות בפריימריז ולכנסת לסוג של תוכנית ריאליטי?
"זה אמנם סוג של פולקלור, אבל בוא נדבר על הדבר האמיתי: האנשים האלה ברוב המקרים עוזבים חיים מאוד טובים. בנאדם עוזב משכורת של 250 אלף שקל, מה הוא מטורף? אני מאוד אוהב את האכפתיות הזאת".

>> לכל כתבות המגזין