קשה לי לבחור את עשרת השירים של ג'סטין ביבר שאני הכי אוהב, כנראה בגלל שאני לא מכיר אף שיר של ג'סטין ביבר. מה שכן, אני כן מכיר את הפין של ג'סטין ביבר. איפשהו, מתישהו, פורסם לינק שהבטיח למקליק עליו תמונות פפראצי של ג'סטין ביבר יוצא בעירום מהבריכה, אז הייתי מוכרח להקליק. יש לו פין גדול.
ואילו על ג'סטין ביבר האיש אני לא יודע דבר מלבד העובדה שהוא ג'סטין ביבר החדש. פעם ג'סטין ביבר הוא הספייס גירלז, פעם הוא בריטני ספירס, פעם הוא ג'סטין טימברלייק. אז הפעם הוא ג'סטין ביבר. אני מקבל את זה כתהליך גיאו-פוליטי שגדול עליי בכמה מידות, כמו מלחמת האזרחים בסוריה או אנשים שאומרים שהם עוסקים ב"תוכן": אני לא יודע מה זה אומר ואין לי איך להשפיע על זה.
ישבו ישויות תבוניות מכל קצוות הגלקסיה, בחדר אפוף סיגרים רדיואקטיביים, וקבעו שג'סטין ביבר הוא הג'סטין ביבר החדש. אחר כך הם צלצלו לאלוהים וביקשו שגם יהיה לו פין גדול. ואז אותו אלוהים שלח אליי את עורכת מדור הסלבז (זזז), שפקדה עליי ללכת לי מביתי וממחשבי אשר אהבתי אל הג'סטין ביבר אשר לא הכרתי. בשביל מה? לא יודע. מה קיווינו להשיג בזה? לא ברור. אבל אמונה זה דבר שבלב.
העובר שהעליב אותי
כמה דקות אחרי שהמטוס הפרטי של ג'סטין ביבר נחת בנתב"ג, אני נוחת עם התל-אופן (אפילו אופניים פרטיים אין לי!) במלון דן בתל אביב. מאות ילדות בגילאי המינוס עשרה מאגפות את הכניסה למלון, שרות שירים ומניפות שלטים. כל מכונית שעוברת, תהא זו מונית שירות או סוסיתא, מעוררת התרגשות, ריצת אמוק, התעלפויות, החייאות, בלגן חיות. "או מיי גוד! או מיי גוד! זה ג'סטין, זה ג'סטין!" "לא, יא סתומה, זה שליח של דומינוס".
מאחר שאני לובש ז'קט ואני לא ילדה בת 12, גם אני מעורר התרגשות, לראשונה בחיי. אולי אני מנהל המלון? אולי אני מההפקה? "תגיד, תגיד, סליחה, אדון – מתי ג'סטין אמור להגיע? אני מחכה פה משבע בבוקר!" "את פה משבע בבוקר?" "כן!" "למה בעצם?" "כי זה ג'סטין! אני אוהבת אותו כבר שמונה שנים!" "אבל את בת שש וחצי. אין בזה שום היגיון מתמטי".
אלא שהתרגשות היא עניין מדבק, ואחרי כמה דקות של שירת "ווי ואנט ג'סטין, ווי ואנט ג'סטין!" – וואלה, גם אני ואנט ג'סטין. מת שהוא יבוא. אמת, אם הוא יבוא אני כנראה לא אזהה אותו, אבל עכשיו גם אני בעניין. פאק איט, אני רוצה סלפי עם ג'סטין פאקינג ביבר!
בינתיים, התמונות הראשונות מתחילות לזרום בקבוצת הוואטסאפ של מאקו. המטוס של ג'סטין, המושב במטוס שעליו ג'סטין ישב ואפילו – ג'סטין יורד מהמטוס של ג'סטין! אני עושה מצווה ומראה את התמונות לכמה מבנות המצווה, מעשה שגורר גל צרחות, בכי ונגיעות פיזיות בטלפון שלי, משל היה ארון הברית.
הדקות נוקפות, והאהבה הבלתי סבירה מתחלפת בשנאה בלתי מוסברת. "אבל למה הוא שונא אותנו, למה? למה הוא לא בא להגיד שלום?", "אני שונאת אותו בחזרה!", אני בכלל לא אבוא להופעה שלו מחר!", וכו' וכו' מונולוגים שייקספיריים. מעריצות אחרות דווקא שומרות אמונים: עוברית אחת מתחננת שאגש אליה מעבר לברזלים, ואז מבקשת שלא אצלם את ג'סטין. "בבקשה, בבקשה מר צלם, אל תצלם את ג'סטין, הוא מאוד רגיש". "גם אני מאוד רגיש", אני עונה. "כן, אבל אתה לא ג'סטין ביבר". "כן, אבל גם אני בן אדם". "כן, אבל אתה לא בן אדם כמו ג'סטין ביבר". אאוץ', עובר-אדם צווחני. אאוץ'.
מיליון מעריצות ושומר אחד
יש שלוש כניסות למלון דן. להקת המעריצות וגדוד הצלמים פרוסים בכניסה הראשית, אבל אני קולט שניידת משטרה לוקחת שמאלה לכיוון חניון השירות. למעט צלם של מאקו, צלם וואלה!, מעריצה בת ארבע שאוהבת את ג'סטין כבר 20 שנה ושומר חניון טרוט-עיניים שמעשן נובלס בשרשרת – אנחנו לבד שם. זה הימור גמור, אבל מושכל: אם אני הייתי ג'סטין (וכפי שהבהירה העוברית, אני לא), הייתי נכנס למלון דרך חניון השירות. במחשבה שנייה, אם הייתי ג'סטין לא הייתי נכנס למלון בכלל. הייתי נשאר בבית ודופק שנ"צ. ואולי בגלל זה אני לא ג'סטין.
בכל מקרה, ההימור משתלם. שני מרצדסים, אחד לבן ואחד שחור, מגיחים פתאום במהירות שיא מאחד הרחובות הצדדיים. ושם, במושב ליד הנהג של המרצדס הלבנה, במרחק סנטימטרים ספורים מהקיום חסר החשיבות שלי, יושב ג'סטין. והוא מחייך. האם הוא מחייך אליי? אלוהים, האם הוא חייך אליי? הו, אל מסחרי, תן לי מברק שיניך המולבנות, הענק משמעות לחיי!
אני מצליח לצלם את השיירה, אפילו את הנהג, אבל לא את ג'סטין בכבודו ובפינו. מבחינתי אין מה לעשות עם זה, אבל לא חולפות דקותיים והתמונות כבר מתפרסמות במאקו תחת הכיתוב "הוא שם בפנים". כן, רואים שם מכונית מטושטשת, אבל מספיק שיהיה כתוב "הוא שם בפנים" כדי ש-15,000 גולשים ייכנסו מיד לכתבה. זה קצת כמו הכותל. האם הוא שם בפנים? כתוב שכן, וזה מספיק טוב.
למאות הבליבריות בחוץ לוקח מלא זמן להפנים את הידיעה שהוא בפנים. זה קורע לב, למען האמת. שלוש ילדות באו מאשדוד לראות את ג'סטין. הן מחכות שעות לראות את ג'סטין. גרונן ניחר משירת שירי ג'סטין ונביחת "ג'סטין! ג'סטין!" על כל רכב שעובר. ואז בא כרמלי הזבל ורואה את ג'סטין.
הבליבריות לא מאמינות למזלן הרע. "מה, הוא נכנס מפה?" "כן". "ג'סטין בפנים?" "בפנים". "ג'סטין במלון עכשיו?" "אלביס הז אנטרד דה בילדינג". "אתה בטוח?". "כן, ראיתי אותו במו עיניי". "אתה ראית את ג'סטין במו עיניך?" "כן". "כוס אמא שלך!" "אה, הלו! למה ככה?" "אתן קולטות שהצלם המניאק הזה ראה את ג'סטין?" "אני לא צלם! ואני לא מניאק!". בחיי, לא הרגשתי ככה מאז החרם הכיתתי (שאני ארגנתי על ילד אחר, אבל בקטע של אמפתיה הרגשתי שזה לא נעים לו).
מבחינה פיזיקלית, מעריצות בנות 12 הן הכוח החזק ביותר בטבע. הטבלה הולכת ככה: כוח הכבידה, הכוח האלקטרו-מגנטי, הכוח הגרעיני החלש, הכוח הגרעיני החזק, The Force ומעריצות בנות 12. ובזמן שכל הגברתנים בחליפות חוסמים את הכניסה הראשית למלון, בכניסה לחניון השירות מופקר לגורלו השומר הזקן, המסכן, העייף.
שתי ילדות מחליטות להתפרץ. הן מהירות ממנו. הוא מגדף ויורק ברוסית (גם היריקה ברוסית). אחר כך בא המבול: עשרות ילדות פורצות לחניון השירות בצעקות, ביללות, באהבה גדולה לג'סטין. כי הנה, אלוהים, תכף זה קורה! הוא יראה אותי בחניון (הוא עדיין בחניון בפנטזיה שלהן, הוא מעולם לא עלה חדר), ויגיד לי: היי, מעריצה אחת בת 12 מכל מיליוני המעריצות בנות ה-12 שלי! את הבסת את שומר החניון הרשע! זה היה המבחן! הפרס שלך? אני, בייבי!
אלא שאז, בטוויסט מפתיע בעלילה, כוח חיים מתעורר בשומר העייף והוא מחליט להשיב מלחמה שערה. הוא תופס זרנוק מים ומתחיל לשטוף את הילדות, אגב צחוק מרושע השמור לביג בוסים במשחקי מחשב. זה אולי היום הטוב ביותר בחיים שלו. הוא מעיף אותן באוויר. הוא כוח לפיזור הפגנות של איש אחד. בחניון שלו הוא אלוהים. ומים, יש לזכור, זה עקב אכילס של מעריצות בנות 12. עם כל הכבוד לג'סטין, צריך להציל את הפון.
מלצר, איפה הג'סטין שלי?
פתאום אני מקבל טיפ לוהט מעורכת הסלבז (זזזזזזז. כל עורכות הסלבז הן זבובים): ג'סטין מתכוון לאכול ארוחת ערב במסעדת אריא שבנחלת בנימין. אני שורק, נסוג בהליכת ירח נונשלנטית וחותך לאופניים.
אני מגיע לאריא בדיוק כשהשף מתראיין לגיא פינס. הוא מספר על כל המנות שהוא בישל לג'סטין, כל מיני מים מינרליים ברוטב אפרוחים, מנות שלא באות בפיתה ולכן לא אבין לעולם. אני מרוצה: זה רק אני והצוות של פינס. אין פה מעריצה אחת. זה הרגע שלי עם ג'סטין. אין לו לאן לברוח. אני אביא לו במתנה את ספר השירים האחרון שלי, הוא יוסיף מכונת תופים ואני אסגור את החוב שלי לביטוח לאומי. גיים, סט, מאץ'.
אני מעדכן את מאקו, והם מעדכנים חזרה ששיירת הוד מלכותו יצאה ממלון דן. אני בודק את כל הכניסות והיציאות. אני מסתחבק עם כל הבריונים. אני עושה עיניים לשמיים. אלוהים, מה כבר ביקשתי? סלפי עם ג'סטין. האם זה מגיע לי? לא, זה מגיע למעריצות שלו. אבל בחייאת, אלוהים, אתה אף פעם לא נותן לאנשים את מה שבאמת מגיע להם. למה שתתחיל עכשיו?
אבל ג'סטין לא בא. מי שכן באות הן המעריצות. מוניות על גבי מוניות של מעריצות. איך הן ידעו להגיע לאריא? איך הן יודעות איפה זה אריא לעזאזל? הכניסה פה מגיל 49. אין, ישראל היא מדינה שלא יודעת לשמור סוד. כולם יודעים על הנשק הגרעיני, כולם יודעים מי רצח את רבין, כולם יודעים איפה ג'סטין.
ועם המעריצות באים גם הצלמים, הכתבים, כל הזבובים כולם. אלא שאני ניצלתי את הזמן שלי היטב וצותתי לצוות האריא. אני יודע שג'סטין לא ייכנס בכניסה הראשית. פתחו לו כניסה מיוחדת מהרחוב השני. מצד שני, אני לא רוצה לעמוד שם – כי אז כולם יבואו.
"הוא ייכנס מפה", אני ממתיק סוד לאחת המעריצות, ומצביע על הכניסה הראשית. צלם של מעריב מתחיל לצעוק עליי. "תגיד, אתה דפוק? מה אתה מספר להן? תן לעשות את העבודה וללכת הביתה". חה! חה עליך! אני משקר לכולכם! אני סוכן כפול ומשולש! אני המרדכי וענונו של הג'סטין פאקינג ביבר, ביץ'!
מול הכניסה הסודית חונה לנד רובר עם שני סוכנים חשאיים שמתצפתים. אני די בטוח שג'סטין נמצא במושב האחורי, אבל אני משחק אותה קול כחתול. מתהלך, מצחקק, משחק בחרושת השמועות של המעריצות. מישהי אומרת שג'סטין אוכל בנמל. שנייה אומרת שג'סטין מתקלח עכשיו. שלישית אומרת שג'סטין לא צריך להתקלח, כי הוא תמיד מריח טוב.
"סקוטר בפנים!", חורצת מעריצה אחת. "מה זה סקוטר?" "סקוטר זה האמרגן שלו והוא יהודי ויש לו משפחה בארץ!". "אבל אם הוא יהודי, למה לא קוראים לו סקוטור ולא טוסטוס?" "הוא יהודי, אמא שלו אפילו ניצולת שואה!" "אז מה, גם סבתא שלי ניצולת שואה. ואת יודעת איך היו קוראים לסבתא שלי אם היו לה גלגלים? טוסטוס ויינר".
אני יכול להמשיך ככה שעות (לא באמת. השעה שתיים בלילה ואני נזכר שאני סטרייט בן 32. לא באמת אכפת לי), אלא שאז הלנד רובר נוסע משם. צוות האריא מבולבל. אחד המנהלים מתהלך שבור. הוא לוקח אותי הצידה ואומר שג'סטין לא יבוא. בהתחלה אני חושב שזאת הטעיה נוספת, אבל אז הוא מוסיף: "אבל אני מה אכפת לי, אני את הכסף שלי כבר עשיתי". זה כבר נשמע אמין. במקביל זורמות ידיעות מקבילות מרחבי העיר: גם בנורמן, בג'ימי הו ובפרונטו חיכו לג'סטין. שולחנות נערכו, דגים נערפו – ורק ג'סטין לא בא. כמו אליהו הנביא או השלום הנצחי.
היה שלום, ג'סטין! לעולם לא אשכח את החיוך שדפקת לי מהאוטו, חיוך שאומר: "היי, יש לי מעריץ אחד שהוא לא ילדה בת 12!". אז לא, לא ג'סטין. אתה עדיין בובה לילדות בנות 12 שהפסיקו לשחק בבובות אבל עדיין לא התחילו לשחק בבנים. אני לא מעריץ אותך, לא כג'סטין ביבר. אני מעריץ אותך כאידאה, כמרדף חסר הפשר, כיצר הטהור, הבלתי נשלט, להביט בשמש בידיעה שהיא מסנוורת, בידיעה גמורה שהיא חלולה. כי כולנו חיים בביבים, אבל חלקנו נושאים את מבטנו אל ג'סטין ביבר.
