לירן שטראובר שמע על הפציעה של בנו בן כשיצא מההלוויה של דרור קשטן. "הסתמסתי איתו ב-13:45 ונכנסתי להלוויה, ואז ב-15:00 הוא התקשר אליי", הוא מספר. "אני עונה והוא ישר אומר, 'אבא, אל תדאג, נפצעתי, אני בדרך לתל השומר במסוק'. המזל שלי היה שהוא התקשר ושמעתי את הקול שלו ולא גורם צבאי, כי אז לגמרי היה נופל לי הלב". בן, בן 24, מ"פ בחטיבה 401 בהנדסה קרבית, הבטיח לעדכן אותו, "אבל אני שומע תוך כדי שיחה את הרופא מוציא לו רסיסים. נסעתי לבית החולים, שם נודע לי שזו כבר הפעם השלישית שהוא נפצע והוא לא סיפר לאף אחד".
סליחה, מה?
"הוא נפצע עוד פעמיים ולא סיפר. פעם אחת גיליתי בעקבות סרטון הדלקת נרות שעלה לרשת ושם המח"ט מזמין את המ"פ שנפצע וחזר להדליק נר ראשון. בכלל לא קלטתי בהתחלה, רק התרגשתי לראות אותו והתגאיתי בו, אבל אז עשיתי את הקישור. למזלנו הוא אחראי מאוד, הוא היה ממוגן כולו פרט לאזורים מסוימים בפנים שבהם נפצע מרסיסים. הוא יצא לבית החולים ברזילי, קיבל טיפול וחזר להילחם. על הפעם השלישית הוא לא סיפר לאף אחד וגם לא התפנה, גיליתי רק עכשיו כשהייתי בבית החולים. אבל זה בן".
מה איתו היום?
"הוא עדיין בהתאוששות, בבדיקות, טיפלו בו, הוציאו את הרסיסים, ורסיס אחד כנראה יושב לו על השריר וצריך לבדוק שזה לא דורש ניתוח. אתמול עשינו סי-טי בלילה במרפאת רסיסים ואנחנו מחכים לאבחון. את הרסיסים שהיו בגוף שלו הוא שמר. לקח אותם איתו למזכרת".
זה איפשהו מרגיע לראות שהוא מחוץ לעזה? לקוות שהוא לא יחזור?
"לא, כי הוא בכל אופן נפצע, ויותר מזה, אני רואה את הלהט שלו ואת רמות המחויבות והאחריות והדאגה שלו לחיילים שלו, את האכזבה שלו שהוא פה ולא שם איתם. אני אומר את זה בלב כבד, אבל אני מבין אותו. בן שם עד שהם סוגרים את הבסטה. אני גאה בו ומצדיע לו על מי שהוא ומה שהוא עושה".
שטראובר (49), שוער העבר ופרשן הכדורגל, עובר תקופה לא פשוטה כאב בחודשים האחרונים. "זה לחיות מהיום ללילה ומהלילה ליום. זה לקום להודעה המזוויעה 'הותר לפרסום' בבקרים, וזה פחד מטורף", הוא מספר. "לילה אחד היה לי טלפון ממספר חסוי בשתיים בלילה, יש ילדים שמתקשרים ומטרידים, ואני רגיל לא לענות, אבל עכשיו? הפחד הכי גדול זה לענות לטלפון בשעה כזאת, ואתה לא יכול שלא לענות, ואני עונה ואף אחד לא מדבר, ובאותו רגע הנשימה שלך מתקצרת, ואתה רק לא רוצה לשמוע מהצד השני קול. או אם מישהו דופק בדלת, מישהו שלא תוכנן שיגיע – זה מקפיץ".
יש נטייה לדאוג לאמהות, לשאול איך הן ישנות בלילה. גם אבות הם הורים לחיילים בשדה הקרב.
"למרות שאבות צריכים להיות החזקים והחסינים, אין לי שום בושה להגיד את זה, אני לא חסין. הילדים שלנו נמצאים שם ונלחמים, לא נגד צבא, לא נגד משהו שאתה יכול לצפות את המהלכים שלו. אחרי הסיפורים שאני יודע עכשיו אני עוד יותר חרד. הם נלחמים נגד אנשים שיש להם מטרה אחת – שלא נהיה קיימים. שמים להם פיתיונות, משמיעים קולות של תינוקות, מניחים ילקוטי בית ספר, בובות דובי עם מטענים בפנים".
כאבא, לא עברה המחשבה להוציא את הילד משם ולברוח איתו לחו"ל?
"אני בחיים לא אברח מהארץ. כן, זה עולה לנו בהרבה, אבל זאת המדינה שלנו, לטוב ולרע. ואנחנו כולם צריכים להילחם עליה, כי אם נילחם אחד בשני, מהר מאוד ינצחו אותנו, וזה הוכח".
אני מאחוריו כמו שאני מאחורי כל הילדים שלי
שטראובר מתגורר ברעננה עם אשתו השחקנית טל טלמון ובנם בן ה-3 אוֹלי. יש לו עוד שלושה בנים מנישואים קודמים – ניל ובן, מנישואיו לאשתו הראשונה לילך, ומיכאל, בן משותף לו ולחברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי, שהייתה אשתו השנייה. בבוקר 7 באוקטובר היה בן בחופשה מהצבא, בביקור אצל אחיו הגדול ניל בניו יורק. "הוא עצר הכל והתחיל לארגן את כל הפלוגה שלו משם", מספר שטראובר. "אחרי יומיים–שלושה הצליחו להעלות אותו לטיסה, בנתב"ג כבר חיכה לו הג'יפ של הצבא, אסף אותו עם המזוודה מניו יורק ישר לבסיס. הבן הגדול שלי ניל בארה"ב, הוא שף. בן מגיל 16 היה שחקן טניס. הוא היה באקדמיה בקנדה ואחר כך עבר לספרד לעוד חצי שנה, ובגיל 18 החליט שהוא רוצה להתגייס לקרבי. הצליח להיכנס להנדסה קרבית, למסלול של יחידה מובחרת, בלי הכנה, סיים במקום השני מתוך 285 חיילים. המפקד שלו אמר לי בטירונות, 'הוא ילך איתנו רחוק'. אני לא אשכח שהוא שאל אותי, 'אבא, אתה לא תתאכזב אם אני אפסיק עם הטניס ואלך לצבא?' ואמרתי לו, 'לא משנה מה, אני לא אתאכזב ממך. מה שתרצה לעשות וייתן לך הנאה, אני תומך בך בהכל', הוא עשה שינוי משמעותי, ואני מאחוריו כמו שאני מאחורי כל הילדים שלי".
איך בן עובר את התקופה?
"מהפעמים שהספקתי לראות אותו, אני מבין שהוא חזק בתוך זה ופניו ככל הנראה לקריירה צבאית. המלחמה הזו ביגרה אותו מאוד. היום הוא הרבה יותר אבהי, סמכותי. אפילו בפעם הראשונה שנפגשנו, חודש אחרי תחילת המלחמה, באמצע הדרך, הוא אמר לנו, 'כל אחד בטח רוצה לשאול שאלות, אז לכל אחד יש שאלה אחת'. טל נקרעה עליו, אמרה לו, 'בוא תעצור רגע, אתה לא עם הפלוגה שלך עכשיו ואתה לא המפקד'. אבל הוא באמת מפקד. שמעתי אותו אומר להורים, 'אתם דואגים כל אחד לאחד, אומנם אני עוד לא אבא, אבל אני דואג ל-75 ילדים, ואני דואג לכל אחד ואחד מהם כאילו זה הבן שלי".
הוא איבד חיילים?
"הוא איבד את המ"מ שלו, אסף מסטר, אחד החברים הכי טובים שלו. כשזה קרה הוא ביקש ממני שנדאג לפוסטרים, לדגלים, לסטיקרים. יצרתי קשר עם חבר שיש לו בית דפוס, והוא מיתג את כל הכלים הכבדים של הפלוגה עם התמונה של אסף. ביום שהם יצאו בפעם הראשונה, הוא ישר יצא למשפחה שלו".
החיילים יצאו בסרטון של לא לדבר על פוליטיקה בימים אלה. מה עמדתך?
"אני פשוט מקווה שמי שיושב בראש יילחם על המדינה כמו שצריך ולא מתוך אינטרס כזה או אחר, ואני לא מדבר לא ימין ולא שמאל ולא מרכז. כל מי שיושב שם. הדבר שהכי מפחיד אותי זה שב'יום שאחרי', ברגע שכל מה שקרה פה ייחקר, יתגלה שלמישהו מתוך הממשלה יש יד בדבר הזה, כי לי אין הסבר אחר. אני מנסה לחשוב הכי הגיוני, הכי שפוי, אין הסבר אחר. מבחינתי אם מישהו אשם בדבר הזה, לא משנה איך קוראים לו – לכלא. יש פה אלפי משפחות שנגמרו, ולצערי הרבה מהן אני מכיר אישית".
אפשר לשאול את מי?
"אוהד יהלומי, שנחטף. הוא למד איתי בפנימייה. איתן הבן שלו חזר, האמא עם הבנות הצליחה להינצל בגבורה אדירה. אנחנו חברים, הוא לימד אותי לנהוג על טרקטור כשהגעתי לבקר אותו בגוש קטיף. פתאום קיבלתי הודעה שמבקשים ממני להפיץ תמונה של אוהד, שהוא נחטף. נשארתי המום, זו הייתה הנגיעה הראשונה. הנגיעה השנייה זו הילי סולומון, שנרצחה במסיבה ברעים. היא אחותו של חברה קרובה של טל. וגם חנן יבלונקה, בן של חברים טובים, נחטף, ומאי נעים, הנכדה של שלמה שרף, שנרצחה. אנחנו מדינה קטנה, כל אחד מכיר".
כשמתפרסם מכתב של אומני ישראל שמביע דאגה לאזרחי עזה ועליו חתומים אחינועם ניני, אסתי זקהיים, איתי טיראן, דויד גרוסמן ואחרים. מה דעתך?
"מנותקים לחלוטין מהמציאות. שייכנסו וידברו עם החבר'ה בני ה-19 וה-20 או עם הורי החיילים שנהרגו, שישמעו ממה הם נהרגו שם. מה זה שילדים קטנים מסתובבים עם שקיות של ירקות ומטענים? הם מדברים על התושבים והאוכלוסייה המסכנה. איזו אוכלוסייה? נשים שמעבירות מטענים? גברים על אזרחי שמעבירים RPG בתוך שטיחים? כל מי שנשאר בצפון עזה ולא התפנה הוא חמאסניק לכל דבר. אתם עושים נזק למדינה, אנחנו באמצע מלחמת קיום, זה נוגע בכל המדינה. הבן שלי נמצא שם, הם נלחמים שם בתנאים הכי קשים. אז אתם תשבו בקפה שלכם וכל אחד יוציא לי מכתב? תתביישו לכם".
מצילומים בדרום אפריקה לממ"ד ברעננה
גם לגבי השיח הפוליטי הפנימי בישראל יש לשטראובר דעות נחרצות. "לא סתם החיילים בפנים אומרים לכל אנשי התקשורת, 'סתמו את הפה. כל עוד אנחנו נלחמים שם, אל תביעו דעה, אל תיקחו צד'. אני לא רוצה להיות נאיבי, אבל אני מאמין שדברים פה לא ייראו אותו הדבר. ולטובה. עדיף שלא להתעסק עכשיו בדברים האלה, בייחוד לא כשנמצאים שם כל כך הרבה חיילים וחטופים. אני פשוט רוצה שתהיה פה ממשלה שאכפת לה מהאזרחים במדינה, מכלל האזרחים, ולא רק מקטגוריה או מגזר. עדיין יש משרדים שלא מתפקדים, עדיין יש מפונים שלא מקבלים מענה, בעלי עסקים שלא מקבלים מענה, עצמאים כמוני שהפסידו כספים – אין לי שידורים בטלוויזיה, יש ירידה בהכנסה, איזה מענה אני מקבל? הפיצוי שהם נתנו מצחיק ואני בכלל לא יודע אם אקבל אותו. היו אמורים להיות לי שידורים ברצועת בוקר ובערוץ הספורט, והכל התבטל. מי יחזיר לי את הכסף הזה? אף אחד. ואני משלם הון ביטוח לאומי ומס הכנסה. למה אני לא מקבל חזרה מהמדינה?".
ובכלל, איך עצמאים בעורף יכולים להתלונן כשהמילואימניקים לא מקבלים זכויות?
"למה בכלל צריך להיות תור? למה זה לא באופן אוטומטי? למה אני משלם כל החיים אם בשעת משבר אני לא מקבל? הכל נעצר, הטלוויזיה נעצרה לי, העבודה של טל נעצרה, אבל המשכנתות לא נעצרו, ההוצאות לא נעצרו, גני הילדים לא נעצרו. אני מאוד מקווה שלאט-לאט, עם החזרת החטופים, נחזור לסוג של נורמליזציה, כי כל יום שעובר גורם נזקים משמעותיים".
אבל עבודה אחת לא התבטלה. שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה עלה שטראובר לטיסה לדרום אפריקה, להצטלם לעונה ה-12 של "גולסטאר", הדוקו-ריאליטי של HOT. "בכלל לא הייתי אמור להיות שם, חתמתי על החוזה פחות משבוע לפני 7 באוקטובר", הוא מספר. "הצילומים נקבעו ל-28 באותו חודש, לשלושה שבועות, ואין אפשרות להזיז, כי כל אנשי הצוות כבר חצי שנה שם, בנו סט, עובדים על חומרים, מכינים את השטח לצילומים. ישבתי עם טל וניסינו לחשוב מה נכון לעשות. לכל אחד ואחד מהקאסט ומהצוות היה קושי להיות שם בתקופה הזאת, זה היה מטורף, היינו מחוברים 24/7 לחדשות, למדינה. זה היה אבסורד. טל שולחת לי תמונות שהיא ואולי בממ"ד, וכדי להרים להם את מצב הרוח, אני שולח להם תמונות שלי לבוש כהיפופוטם, איזה דיסוננס. אני מצדיע לטל שאפשרה לי לעשות את זה, וזה הציל אותנו, כי נוצרה הכנסה".
נשמע קשוח להתמודד עם בן בעזה ובן בממ"ד כשאתה לבוש כהיפופוטם.
"הצילומים היו לי מאוד קשים, היו רגעים של ניתוק, ולנסות לא לחשוב מה קורה עם בן, אבל הטלפון היה צמוד אליי, עם התרעות פיקוד העורף, ובמשימות השארתי אותו אצל איש הפקה, שידע שאם יש שיחה מטל או מבן – עוצרים הכל ומביאים לי את הטלפון. היינו אמורים להיות שם שלושה שבועות, אבל ירון (ליכטנשטיין – מבעלי סוכנות ADD ואחד מיוצרי הסדרה) הסכים לקצר לנו בשבוע, בתנאי שנעשה את המאמץ ונצלם 12 ימים תוך שבוע. תהיה עונה בלתי רגילה, מהפרק הראשון ועד לפרק האחרון, שבו קיימנו משחק מול מפונים בגמר בנתניה. הכל היה סביב זה. ואני כמובן מדבר על בן, ואלירז מדבר על הפוסט-טראומה שלו מהצבא".
היום חזרה העבודה?
"אני ממשיך לעבוד כמתפעל בשטח בחברת דלתא, ועכשיו כשחזרה הליגה, חזרתי לשדר בערוץ הספורט. קצת אסקפיזם".
אולי היחיד שמרים לנו את האנרגיות
שטראובר וטלמון בזוגיות כבר חמש שנים, ונישאו לפני שנה. "המשפחה עוברת תקופה לא קלה", משתף שטראובר. "אשתי רגישה בטירוף, היא לא יודעת לסנן דברים, היא מכניסה את זה לתוך הגוף שלה, וזה משפיע עליה בריאותית, מהבן אדם הכי שמח ומלא חיים היא הפכה, כמו הרבה מאיתנו, לבן אדם עצוב. אני בא הביתה, מחבק אותה, והיא נשברת ומתחילה לבכות. אני אומר לה, 'תשחררי, תפסיקי לראות חדשות, תסגרי את הטלוויזיה'. עכשיו ניסיתי לארגן לה חגיגת יום הולדת, הכי קטנה ועם חברים קרובים. היא אמרה, 'המקסימום שאני מוכנה זה שיבואו אלינו הביתה'. אוֹלי הוא היחיד שמצליח להרים לנו את האנרגיות".
אולי, המכונה באינסטגרם "שמש".
"הוא באמת שמש בתקופה כל כך קודרת. הוא פצצת אנרגיה מטורפת. בימים הראשונים של המלחמה היינו קמים בבוקר, מסתכלים על אולי, על שמחת החיים שלו, וחושבים, 'אלוהים ישמור, היו שם ילדים, עדיין יש שם בעזה תינוק בן שנה'. אם זה היה הוא, לא הייתי מסוגל לחיות יום. וזה נותן פרופורציה וגורם להעריך כל שנייה בחיים שלו. רק שיהיה בריא. הוא ילד של אהבה. הוא קם כל בוקר ואומר, 'אמא, אני אוהב אותך, אבא, אני אוהב אותך'. הוא גם למד להשתמש בזה כשהוא עושה משהו לא בסדר. שיהיה לנו בהצלחה כשהוא יגדל".
במה שונה האבהות לאולי מהאבהות לשלושת הבנים האחרים?
"היא שונה לגמרי מכמה אספקטים. זאת אבהות שמגיעה עם ניסיון, ואני סוף-סוף מגדל ילד בבית אחד עם אמא שלו. להגיד לך שלהיות אבא בשלט רחוק זה קל? זה לא פשוט, ויש פערים מול הילדים הגדולים שלי שאני לעולם לא אצליח לסגור. גם בחיים הקודמים שלי ככדורגלן, שנסעתי המון לחו"ל, וגם בגלל הפרידה, בסוף הם גדלו עם האמהות שלהם, להסיר לפניהן את הכובע על הגידול שלהם".
נשמע שיש לך ולבנים יחסים טובים, שהם לא יתלוננו על אבא שלא היה שם.
"נכון. אבל זה כעס שלי על עצמי, גם אם הם יגידו, 'אבא, אתה הכי בסדר בעולם', אני יודע מה פספסתי ואני יודע מה יכולתי לעשות יותר, ואני בחשבון נפש עם עצמי. יש דברים שלא אוכל לתקן, ויש דברים שאני מתקן עכשיו, ואני מנסה לא לטעות בשום שלב עם אולי".
איך הקשר של אולי עם האחים הגדולים ועם טל?
"קשה לו מאוד כשהם עוזבים. בן הולך לצבא ומיכאל חוזר לאמא שלו או הולך לבית ספר, ואולי בוכה, 'מתי תבוא עוד פעם?'. כשהוא רואה את בן מגיע, הוא משתולל עליו".
איך טל עם הילדים שלך?
"זה חיבור מטורף. רמת האהבה שלהם אליה בלתי מוסברת, יש הרבה דברים שהיא יודעת ואני לא יודע. אפילו לפני שבוע בן שלח לה הודעה, 'הכל בסדר, מתגעגע המון. לב', ולי הוא שלח 'הכל בסדר', וואללה יופי. וזה לא מובן מאליו, היא הדבר הכי מושלם עלי אדמות. עם האלרגיות, האסתמה, הרגישויות והחרדות. לא יכולתי לחלום על בת זוג מושלמת יותר".
אחרי שלוש חופות, מצאת את הכלה הרביעית שלך בגיל 45. שתף אותנו, איך עושים את זה?
"אחד הדברים הראשונים בלהתגבר על כישלון זה להודות בטעות. עד היום אני במערכת יחסים טובה עם הגרושות שלי, אנחנו יודעים לכבד אחד את השני. הייתי בראש מנותק מזוגיות, ואמרתי 'טוב לי ככה לבד', ופתאום באה טל וטרפה את הקלפים. זה לעבוד בזה, לדעת לעשות את הדברים נכון, גם לריב נכון. אנחנו תמיד שמים גם את הדברים הטובים וגם את הבעיות על השולחן. לעולם לא בושה להודות בטעות, החוכמה היא לקבל את הדברים הפחות מושלמים ולהישען על הדברים הטובים. לא קל לחיות איתי כל הזמן, אני לא תמיד מפוקס ומאורגן. אני לא בן אדם מושלם, אבל המשפחה שלי תמיד תהיה הדבר הכי יקר בעיניי".
בזמן משבר פוגשים תכונות שלא הכרנו – אבא לחוץ ודואג לבנו, בת זוג עצובה יותר. איך שומרים על הזוגיות?
"קשה להכיל את הימים האלה, גם אין חשק לצאת להתאוורר, ללכת למסעדה או לנסוע לאיזה סופ"ש, וכשאתם כל היום בבית זה יכול להתלקח, אז אנחנו מבלים עם אולי, וזה משכיח מאיתנו את הצרות של היום. טל למדה לראות פחות חדשות ואני למדתי להיות פחות בטלפון. התחלנו לראות סדרות וזה המפלט שלנו".
אפרופו סדרות, טל מככבת עכשיו בעונה החדשה של "הטַבָּח" בסצנה אינטימית לצד גורי אלפי. את זה ראית?
"בהתחלה לא יכולתי לראות, ואז פגשתי עוד בן אדם ועוד בן אדם שאומרים לי, 'תשמע, ראיתי את אשתך והיא מצוינת', וזה מדגדג לך, אז אתה מבין שאתה חייב לראות. אז יצא לי לראות את ההתחלה. מהצד המקצועי היא עשתה שם יופי של עבודה, אבל מהצד האישי היא עשתה יותר מדי יופי של עבודה. זה לא פשוט, אבל אלה החיים שלה, וזה המקצוע שלה".
יש מקום להגיד לה "זה לא מתאים לי"?
"אני תמיד אקבל כל החלטה שלה, זה יכול לצבוט לי בלב, זה יכול לגרום לי לקנא – גורי, זה הסוף שלך – אבל זה גם החלק היפה בזה, שיש את הקנאה הזאת שאתה מסתכל ואומר, הלו, זה שלי, זאת אשתי. ואני גאה בה על כל דבר שהיא תעשה. אין ספק שזה היה קשה, גם לטל היה מאוד קשה לשחק את זה, אבל אנחנו עוברים ביחד את החרדות. ויאללה, הפרקים שודרו, לתפקיד הבא".
דיברתם לא מעט על הרצון לילד משותף אחד. המלחמה גרמה לכם לשקול את זה שוב?
"זה מערער. אתה חושב, 'אולי ילד אחד זה לא מספיק?'. אבל מה זה לא מספיק? כל ילד הוא עולם ומלואו. אמרתי לטל שמה שהיא תרצה, אני איתה. עברנו תהליך לא פשוט בהיריון, בהפריות. אבל אם היא תחליט שזה מה שהיא רוצה, אני מאחוריה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור ושיער: גל בוכניק | הפקה: טל פוליטי | ייצוג לירן שטראובר: יולי