ישבתי בבית החולים על הרצפה ואמרתי, "אם אור יוצא מזה אני סוגרת את האינסטגרם". הייתי מוכנה לוותר על הכל

בערב של 9 במרץ 2023 הייתה לי "ליקוש" מנחם בחופשת סקי עם אביה שמעון ובתה גאיה. לא הזמן ולא המקום שבהם אדם מצפה לזה שיתהפכו לו החיים. זו הייתה חופשה בנפרד מבן זוגה, אור אשכר, שנשאר בארץ. "כמה ימים לפני כן סגרתי מהרגע להרגע חופשה לי ולגאיה, אור קצת התבאס כי זה יצא על חתונה של חבר טוב שלו אבל כמובן פרגן. ביום הטיסה הוא קם בארבע בבוקר, לקח אותנו לשדה, היינו עם המזוודות ומיהרנו אז נתתי לו נשיקה מהירה, שעד היום מבאסת אותי. החופשה הייתה מושלמת, אור ואני כל היום דיברנו בטלפון, ואז אבא שלי עשה לנו הפתעה והגיע להיות איתנו".

בזמן שמנחם התארגנה לארוחת ערב, אשכר התארגן ליציאה עם חברים. "הוא שלח לי תמונה שלו חתיך עם חליפה וכתבתי לו, 'אני לא מאמינה שאני שולחת אותך לבד, תישאר בבית'. ב-20:36 הוא שלח לי הודעה, ב-20:37 עניתי לו וכבר לא היה וי כחול. עשר דקות הוא לא ענה לי וזה מאוד לא אופייני לו, ואז אבא שלי קיבל פוש שהיה אירוע ירי בדיזנגוף. ישר צלצלתי לאור. כשקורה משהו בארץ, אתה מרים טלפון לקרובים לבדוק שכולם בסדר, אבל אף אחד לא מדמיין שזה באמת יפגע במישהו שהוא אוהב. הוא לא ענה, צלצלתי שוב, מישהו ענה לי וצרח בטלפון 'הכל פה דם', זרק את הטלפון והשאיר אותו פתוח אז שמעתי את כל מה שקורה. זה היה כאוס אחד מוחלט. אני בלובי במלון, אבא שלי וגאיה לידי, ואני קורסת לרצפה וצורחת 'אבא, אור מת בפיגוע'. לא ידעתי בוודאות, אבל שמעתי שזה טירוף מה שקורה שם. חצי שעה אחר כך כבר דיברו על שלושה פצועים, קל, בינוני ואנוש, ואני ידעתי שהוא הפצוע האנוש. ואז התחיל האירוע ששינה לי את החיים".

ידענו שאנחנו מחכים לסוף

בפיגוע בצומת הרחובות דיזנגוף ובן-גוריון נפצעו אשכר (32), שנפטר בהמשך מפצעיו, ושני חבריו רותם מנסנו ומיכאל אוסדון. "בחמש בבוקר כבר היינו בשדה התעופה, הגעתי לבית החולים בצהריים והיינו עשרה ימים שם, גרנו שם. עד הסוף".

הייתה לכם תקווה?
"בשלושת הימים הראשונים הייתה תקווה כי הוא הגיב טוב והבדיקות היו טובות, אבל אחרי שלושה ימים הוא קרס. ידענו שאנחנו פשוט מחכים לסוף".

הם הכירו דרך חברים משותפים, כמה חודשים לפני הפיגוע. "אור רצה להכיר אותי הרבה זמן, אבל הוא לא היה הטייפקאסט שלי. הוא היה מאוד שונה ממני. בשבע הוא אוכל ארוחת ערב כי בחמש קמים לרוץ, אני בעשר רק מתחילה לשוטט בוולט מה אני הולכת להזמין. הוא לא שתה אלכוהול, אני מתה על אלכוהול. אבל היה בינינו חיבור מטורף, ברגע שהכרנו זה פשוט קרה. הקשר היה על ספידים, שזה ממש לא אופייני לי. כאילו הוא ידע שהוא על זמן שאול. אחרי שבועיים כבר נסעתי איתו לירושלים להכיר את אמא שלו, הכרתי אותו לגאיה מהר מאוד. הוא היה איתנו כל הזמן".

כבר דיברתם על העתיד?
"היו לי שיחות איתו שהן לא שיחות טריוויאליות לתחילת קשר, הוא דיבר על זה שהגיע הזמן להביא לעולם אחים לגאיה".

מצד אחד שיתפת את הדברים הכי אישיים ברשת, מצד שני עד היום לא באמת התראיינת לעומק על מה שעבר עלייך.
"את זה את ואני יודעות. אנשים לא יודעים שרצו לעשות עליי דוקו וראיונות וגופי תקשורת שרצו אותי כל יום זיכרון אבל סירבתי כי הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה לדבר על זה. גם לשבת פה מולך, יש בזה משהו מאוד חשוף. ברשתות אני בוחרת מה לשתף. זה עדיין פצע פתוח שאני חושבת שיהיה פתוח לכל החיים, אבל היום אני יותר מפוקסת ויכולה לדבר על זה. בהתחלה הרבה אנשים, גם בסביבה הקרובה של אור, כעסו עליי על השיתוף, והיום הרבה מהם מודים לי כי ככה אנשים זוכרים את אור. אנשים זוכרים איפה הם היו ביום של הפיגוע, אנשים שומעים את השיר שלנו ונזכרים באור, אנשים כאבו איתי את שברון הלב וזה איזושהי הנצחה שהצלחתי לעשות. היום גם הקרובים אליו מבינים את זה".

גם למשפחה שלו היה קשה עם השיתוף?
"הייתה פעם אחת יחידה שלאמא שלו היה קשה עם זה. שיתפתי מתוך בית החולים והיא אמרה שהיא רוצה שיזכרו את הבן שלה כמו שהוא היה, איירון מן, ולא בבית חולים. היא צדקה באלף אחוז. אני לא חשבתי על זה. אני בקשר מאוד קרוב עד היום עם המשפחה של אור, אח שלו הוא אחד האנשים הכי קרובים אליי, איש סוד שלי. הוא גם כל הזמן דוחף אותי לצאת, להכיר, להמשיך את החיים".

טיפלת בעצמך?
"לא. אף פעם לא הצלחתי להתחבר לקטע הזה של לשבת ולדבר. מאוד אהבתי לדבר עם בנות שעברו את אותו הדבר כמוני, אבל גם זה לקח זמן. נגיד, ב-7 באוקטובר, שזה היה רק חצי שנה אחרי שאור מת, בנות רצו לדבר איתי אבל פשוט לא יכולתי לשאת את זה. התאכזבתי מעצמי, אבל הכל היה אצלי ממש טרי, עוד בעצמי דיממתי אז לא יכולתי לעזור לאף אחד. הרבה פנו אליי כי הייתי מין סמל ופנים לשכול, שאגב, מאוד לא אהבתי את זה ואני חושבת שבשנה האחרונה ברשת הצלחתי קצת להשתחרר מהתדמית הזו. אתה לא רוצה להיות התדמית של השכול, אבל מצד שני, קיבלתי כוח לידיים ואני יכולה לעזור לאחרות".

את נזכרת באור כל יום?
"הוא נעוץ אצלי בוואטסאפ. כל פעם שאני פותחת את הוואטסאפ, הוא הראשון שמופיע לי. מלא פעמים חשבתי לשחרר את זה, כי זה קשה, אבל אין מצב. זה מרגיש לי כאילו אני מחליטה להתקדם בחיים, כשהוא לא יכול. חס וחלילה שאני לא אזכור אותו כל יום".

החלטת להקדיש את האינסטגרם שלך לזה.
"אובדן לא מגיע עם ספר הוראות, ויש משהו בחיבוק של העם שהוא מאוד תרפויטי ומקל כשאתה מתמודד עם אובדן כזה. אין לזה חוקים. כולם אומרים, 'לא הייתם הרבה זמן ביחד', אבל זה בדיוק העניין. היינו בשיא האהבה, מבחינתי איבדתי את כליל השלמות".

מה תגידי למבקרים שטוענים שעשית "הון אינסטגרמי" על הטרגדיה?
"ליקוש זה ברנד שהיה גם לפני. אני זוכרת שחגגתי עם אור את ההצלחה כשפתחתי חברה בע"מ, הוא כל כך שמח בשבילי, הכין לי ארוחת ערב וחגגנו. אתה לא פותח חברה אם אתה לא מצליח. עבדתי קשה לפני והצלחתי, השיתוף אחרי המוות של אור היה לי טבעי ולא ידעתי מה תהיה התוצאה של זה. מי יכול היה לחשוב על זה בכלל? אני רק הקאתי את הלב שלי החוצה וזה עזר לי. אגב, זה היה גם קצת כמו התמכרות רעה, התמכרתי לכתוב על זה ולהתאבל. המלחמה שלי הייתה להפסיק כי זה לא באמת עשה לי טוב, זה פתרון רגעי. אין בעיה, תבכי לחברים שלך, לאנשים שאוהבים אותך, אבל את בוכה לאנשים שלאו דווקא רוצים בטובתך. זה לא היה בריא. כמו שהרשת מחבקת, ככה היא יודעת לתת לך חתיכת כאפה. הם כבר לא זוכרים אם הם אוהבים אותך או לא. בדיעבד אני אגיד שפגע בי מאוד הסיפור שאמרו שניצלתי את המוות של אור".

מי שחי את הרשת יודע שהדברים האלה יכולים לייצר טראפיק.
"גם סביב הגירושים והסוכרת שלי שיתפתי, זה לא היה בשביל טראפיק. זה בשביל השיתוף, להראות שלא כל הנוצץ זהב. נכון, אני מפונקת מכפר שמריהו כביכול, אבל אני גם מתמודדת עם דברים, אז בואו נדבר עליהם. היום אני יודעת שזה מביא טראפיק, אבל להגיד שניצלתי את זה לזה? אני לא אשכח שישבתי בבית חולים על הרצפה ואמרתי, 'אם הוא יוצא מזה אני סוגרת את האינסטגרם', וכבר הצלחתי מאוד ברשת. הייתי מוכנה לוותר על הכל".

זה החלום ושברו.
"מאוד. זה מפחיד להתאהב שוב ככה חזק, יש לי המון חששות. אבל אני גם לא בן אדם שמונע מפחד. מאז הייתי במערכות יחסים ואפילו התאהבתי. לא היו לי נקיפות מצפון, אני יודעת שאור רצה שאני אהיה מאושרת".

את מוכנה לאהבה?
"מאוד. יש דבר יותר כיף מאהבה? אני גם השתניתי לגמרי אחרי המוות של אור. אני הייתי הילדה שלא בוכה, לא מתפרקת עד מה שקרה. פעם הייתי גם יותר קשה במערכות יחסים עם גברים, אור הכניס בי איזושהי רכות ויותר נשיות, לתת, להיות פגיעה, לשחרר את המושכות ולהישען על מישהו".

היום אני 100% מפרנסת את עצמי ואת גאיה לבד

מנחם (34) נולדה בכפר שמריהו לאמא שלי, פילנתרופית שהקדישה את חייה לנוער בסיכון ולחיילים בפוסט-טראומה, ולאבא שמעון, כדורגלן עבר שעבר להתעסק בנדל"ן והיה בעבר שיאן השכר של המשק הישראלי. שלי מנחם היא אחייניתו של המיליארדר בני שטיינמץ, שנעצר ב-2017 בחשד למתן שוחד לעובד ציבור זר ולהלבנת הון. גם שמעון מנחם, ששימש מנכ"ל חברת סקורפיו שבבעלות שטיינמץ, נחקר בפרשה בחשד למתן שוחד.

"אבא שלי לא הגיע מבית עם כסף, הוא עשה הכל בעשר אצבעות וזה מאוד מעצב", מנחם אומרת. "לא היה חסר לנו בחיים כלום, אבל תמיד זה היה עם אקסטרה, עם ערכים, עם הבנה שכסף לא גדל על העצים. בגלל זה גם אני וגם האחיות שלי עובדות קשה".

את מפרנסת את עצמך היום לבד?
"בשלוש השנים האחרונות אני 100% מפרנסת את עצמי ואת גאיה לבד. חוגים, אוטו, דירה, מחיה, הכל. אנשים ברשת כל הזמן מבקרים אותי ואני מנסה כל הזמן להוכיח שאני מפרנסת את עצמי".

למה אכפת לך מה אחרים חושבים?
"היום אני עובדת על זה שיפסיק להיות לי אכפת. זה יותר קשה להצליח בזכות עצמך כשאתה מבית עם כסף. הכי קל לאנשים להגיד היא מפונקת, יש לה הכל, לא חסר לה כלום, היא יכולה לעשות את זה ואת זה. ונכון, טפו חמסה, יש לי הכל ואני יכולה לעשות הכל ואני לא מצטערת על זה. אבא שלי עשה הכל בעצמו ואני מעריצה אותו, ולמרות שהיה הכל אני בגיל 16 יצאתי לעבוד למרות שאבא שלי לא רצה, הוא רצה שאני אתמקד בלימודים. אבל תמיד רציתי להיות כמוהו, להוכיח שאני יכולה לעבוד ולהתפרנס".

ולמרות שהיה לה הכל, ילדות מפנקת, נורמלית, טובה ובריאה, מנחם מעידה שהתמודדה עם לא מעט קשיים בחיים. בנעוריה התמודדה עם הפרעות אכילה ואנורקסיה, כששירתה בצבא אובחנה אצלה סוכרת נעורים. "התחילו לי כתמים על העור, הייתי מאוד רזה וירדתי עוד במשקל והרופא שלח אותי לבית חולים, עשו לי בדיקות וגילו לי סוכרת. בוקר אחרי כבר שחררו אותי מהצבא. זה מאוד ערער אותי. כל החברים שלי עדיין היו בצבא, אני חיפשתי את עצמי, עברתי לגור בניו יורק אבל זה לא צלח וחזרתי אחרי עשרה חודשים לארץ כי הגעגועים למשפחה היו קשים לי. הייתי בדיכאון".

הגילוי של המחלה היה קשה פיזית או נפשית?
"השנה הראשונה בסוכרת היא טראומה קשה. כשאת דוקרת את עצמך עשר פעמים ביום ומזריקה עוד ארבע-חמש פעמים, זה נראה לך סוף העולם. ובעיקר להורים. אני לא אשכח שחזרתי הביתה מבית החולים וראיתי את אבא שלי במטבח כשכולו דם, הוא דקר את עצמו ביד ובאצבע כדי להבין איך אני מרגישה. זה קצת נראה כמו סוף העולם. בגלל זה היום חשוב לי לדבר עם הורים אחרי גילוי המחלה אצל הילדים שלהם כי ההתחלה זה טראומה. הקרקע נשמטת, לוקחים לך את החופש, אבל אחרי שנה אתה מבין שזו מחלה שחיים איתה חיים מלאים, אתה מזריק ומתאזן וזה לא סוף העולם. היה חשוב לי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעשות הכל. טיולים, סקי, לגור בחו''ל, ללדת, לקחתי את זה כמשימת חיי".

וזה לא הפריע לך בכלום?
"אני זוכרת שהיה רופא בבית חולים שאמר לי, 'תביאי כמה שיותר מהר ילדים, כי אחרי זה זה משפיע על הפוריות'. זה נכנס לי לראש, למרות שהיום אני יודעת שזה לא נכון. אבל עובדתית, אני בת 34 ויש לי ילדה בת 9".

זה דחף אותך לשם?
"מאוד. הייתי חדורת מטרה. אני לא אשכח שאבא שלי כל החיים היה אומר לי, 'אל תהיי תלויה באף אחד, אל תהיי תלויה בגבר, תצאי לעבוד, אל תהיי תלויה בסיגריות או בדברים חיצוניים', והנה, אני בסוף תלויה באינסולין. זה מבאס להיות תלוי כל הזמן, אבל זה המצב והיום אפשר לחיות עם הסוכרת עד גיל 120".

גאיה גדלה להורים גרושים שהם החברים הכי טובים

זמן קצר אחרי שחזרה ארצה מניו יורק הכירה מנחם את איש חיי הלילה רוי ליבוביץ'. ארבע שנים אחר כך הם התחתנו, שנה נוספת לקח להם להחליט להיפרד ולהתגרש, ובמקביל הביאו לעולם את בתם, גאיה.

"בגיל 19 הכרתי את רוי. הוא היה מבוגר ממני בשבע שנים, כבר בן 30, וזה היה מתבקש שנתחתן. אני חושבת שלהיכנס ישר להיריון כשאני בת 24 היה מהר מדי. חשבתי שאני מוכנה להיות אמא, אבל לא הייתי. בשנה הראשונה היה לי מאוד קשה, לא הצלחתי להתחבר בכלל לאירוע. קודם כל, שנאתי את ההיריון, כל הזמן הייתי בלחץ להיות מאוזנת בסוכרת כדי שלא לפגוע בתינוק. כשהיא נולדה זה היה קשוח. לא יודעת אם לקרוא לזה דיכאון אחרי לידה אבל בשש בערב, כשהחשיך, הייתי נכנסת להתקפי בכי הזויים. כל החברות שלי בנות 24, עושות מה שבא להן, ואני במין בדידות כזו. אני רואה את אלו שאומרות, 'ישר ראיתי אותה, התאהבתי בה', לא היה לי את זה בכלל. אני חושבת שרק לקראת גיל שנה קרה החיבור. היום היא האוויר לנשימה שלי. אני מאוד רוצה עוד ילדים, אבל אני רוצה את זה בתא משפחתי כמו שאני גדלתי בו, לא בכל מחיר. יש לי את גאיה וזה מדהים. אני רוצה אמא, אבא, שלושה ילדים, בית".

מה הוביל לגירושים המהירים?
"אני חושבת שזה היה קשור לגיל המאוד צעיר שלי, ואחרי חמש שנים, נוצר בינינו פער. הדבר הכי טוב שקרה לנו זה שהתגרשנו, כי בנישואים כל הזמן רבנו ואחרי הגירושים הפכנו להיות החברים הכי טובים. גאיה גדלה להורים גרושים שהם החברים הכי טובים. גם בימים שהיא לא ישנה אצלו, הוא מגיע ואנחנו אוכלים ביחד ארוחת ערב".

לא טריוויאלי.
"אני לא רוצה להיתמם, ביני לבין רוי לא היה את עניין הכסף, שאני חושבת שזה אישיו בגירושים ויכול לחרב מערכות יחסים. אף פעם לא הייתי צריכה לבוא בדרישות, אז אני לא חושבת שאני הדוגמה הקלאסית לגירושים. אני יכולה להבין אמא שנלחמת כמו לביאה בשביל כסף לילדים שלה וזה יכול להיות על חשבון מערכת היחסים עם הגרוש. לי ולרוי לא היה את זה, היה נקי בינינו ויכולנו להפוך לחברים".

באופן כללי נראה שאת יודעת לעשות מהלימון לימונדה.
"כי מה האופציה השנייה? להישבר? אני נשברת, אבל אני אוספת את עצמי מהר מאוד. קורים לי דברים שהם לא טריוויאליים. כל הזמן אומרים שאלוהים שולח אתגרים למי שיודע להתמודד איתם. אני שונאת את המשפט הזה, כי אני יודעת להתמודד, אבל סיימתי, לא רוצה יותר. היו לי הרבה מכות בכנף שצריך לקום מהן ומספיק. אני בעיקר חושבת על גאיה, בסוף אני אמא לילדה ומה שקורה לי משפיע עליה מאוד. אחרי שאיבדנו את אור, גאיה חלתה בטריכוטילומניה, מחלת תלישת שיער. היא ראתה אותי מתפרקת כמו שאף ילד בן 6 לא צריך לראות את ההורה שלו מתפרק, וזה ממש התפרץ אצלה. זה מחלה כרונית ויש תקופות טובות יותר ופחות. כל חולה במחלה הזו תולש שיער במקום אחר, אצלה זה מהריסים והגבות, אז גם מאוד רואים את זה. הלב שלי נחמץ שהיא עוברת את זה, אבל היא הסיבה שלי לקום ולהמשיך, עם כל ההתמודדויות. היום אני מרגישה שאני במקום טוב. יש לי משפחה, יש לי חברים שהם כמו משפחה והצלחתי לבנות לעצמי עבודה שאני נהנית ממנה".

איך התחלת עם העבודה ברשת?
"זה היה לפני שמונה שנים, בכלל עבדתי בהייטק והציעו לי לפרסם איזה רכב. היו לי 30 אלף עוקבים והציעו לי 5,000 שקל, בהייטק הרווחתי בחודש 8,000, אז החלטתי שאני לוקחת את ההצעה. ואז הציעו עוד ועוד ועוד".

מנחם היא חלק מרביעיית משפיעניות מובילות ובלתי נפרדות, לצד דניאל עמית, דנית גרינברג ויובל כספית. לאחרונה, האידיליה נסדקה, ועמודי הבידור החלו לסקר רמזים שמעידים על ריחוק ומשבר בתוך החבורה.

"יש לי חברות כל כך עמוקה עם דנית, עם יובל ועם דניאל. הדברים שאני עברתי עם דנית, זה באמת דברים שלא הרבה חברויות עברו. ואותו דבר עם יובל ודניאל, שהיו שם במקרי קיצון בשבילי והפוך. אני יכולה להבין שאולי זה נראה שמשהו נסדק בגלל איזו תקופת התרחקות, כל אחת מהסיבות האישיות שלה והחיים שלה, אבל אין שום סדק. הייתי עם דניאל בשבוע שעבר, השבוע אני עם דנית ועם יובל ואנחנו ממש בקשר טוב. כמו בכל קשר, בתקופות עמוסות יש פחות אינטראקציה".

יש פרגון בתעשייה הזו?
"לא בין כולם, אבל בינינו מאוד. אגב, אני למדתי איך לעבוד מדניאל. היה לי יום צילום איתה, ואם לפני זה הייתי מקבלת בריף ומבצעת כי את רק רוצה שמשרדי הפרסום יהיו מרוצים ממך, פתאום ראיתי אותה עומדת על שלה ומתעקשת על משהו שלא מתאים לה מבחינת התוכן באמצע יום צילום. היא לימדה אותי להתעקש על התוכן שלי ואני מאוד מעריכה אותה. לא סתם היא ככה מצליחה".

כנהוג בעולם המשפיענות, מנחם יוצרת סביבה לא מעט עניין, בין היתר סביב אמירות שמסבכות אותה עם הקולגות שלה. דוגמאות? בטח: הייתה הפעם שבה רצתה לצחוק על דניאל גרינברג בקלוז פרינדס שלה באינסטגרם, אך בטעות העלתה את הסטורי חשוף לכולם. או המקרה שבו כתבה על יוצאת "האח הגדול", 'מי זאת שלי אבנשטיין?' וגררה תגובה זועמת של האחרונה, שהמשיכו לאורך כמה סטוריז מתכתשים ועוקצניים. "בגדול אני לא מתכוונת אף פעם שהדברים האלה יעשו בלגן, אני איכשהו נקלעת לזה ואיכשהו תמיד זה יוצא משליטה. נגיד עם שלי זו הייתה אי-הבנה, אבל היא הגיבה ויום אחרי זה היה לי יום צילום שכולם שאלו אותי רק על זה, אז זה הפך את זה להרבה יותר גדול ממה שזה".

קשה לך עם הסכסוכים המתוקשרים האלו?
"זה הדבר שאני הכי שונאת. גם במציאות אני לא רבה עם אנשים. אם אני רבה עם חברה, גם אם אני צודקת, אני אחרי שעה אחזור עם הזנב בין הרגליים. כשזה ברשת אני פשוט נותנת לזה להתמסמס וממשיכה הלאה. למדתי כבר שפשוט צריך לתת לסערות האלה לעבור".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור ושיער: יותם מחלוף | הפקה: טל פוליטי