מי שנכנס לעמוד האינסטגרם של נטלי דדון בציפייה לראות תמונות יפות של הדוגמנית ואושיית הרשת, ימצא את עצמו גולל בין פוסטים על הפגנות עם דגלי פלסטין, תרומתם של חיילים חרדים והופעה של רוג'ר ווטרס בברלין. דדון, יוצאת ריאליטי ומשפיענית, הפכה בשנתיים האחרונות להיפר-פעילה פוליטית – מהסברה ברשתות החברתיות עד שיתופי פעולה עם מועצת יש"ע. "בגדול, נכון להיום אתה יכול לקרוא לי סלט מטבוחה", היא צוחקת. "אני בעיקר פועלת מהרגש, אין לי תוכנית עבודה. אני נתקלת בסיטואציה ופשוט מטפלת בה נקודתית".
דדון עוסקת בהסברה פרו-ישראלית בזירה הבין-לאומית. זה התחיל עם סרטונים הומוריסטיים שהוקדשו לאחיות בלה וג'יג'י חדיד, והפך לפעילות יום-יומית של "סיירת הסברה" שהקימה עם פעילים נוספים. היא לא חוששת להיכנס גם לסוגיות פוליטיות פנימיות, עם התבטאויות ופעילויות שמיצבו אותה בצד הימני של המפה, בוודאי לאחר שנאמה בהפגנה לתמיכה בתוכנית המשפטית ושיתפה פעולה עם מועצת יש"ע. "אבל זה לא אומר שאני מסכימה באופן גורף עם כל הימין", היא אומרת, "הרי אין שחור ולבן, אבל זה מה שעשו לנו: אמרו, 'זה שחור וזה לבן ותבחרי צד'".
היית דוגמנית ומשפיענית והיו לך שת"פים ומותגים משלך. עזבת הכל כדי לעסוק בהסברה ובפעילות הפוליטית?
"הייתי המון דברים, שום דבר מהם לא נשר ממני באופן מוחלט. עכשיו אני עובדת על ליין שנקרא נאדה, זה כרגע עוד בתהליכי מיתוג. יש לי מוצרי קוסמטיקה וטיפוח ואת מוצרי האקנה שלי. אני עדיין מתקלטת, אני פרזנטורית של טוונטי סיקס, חברת אופנה. אבל כן, המינון ירד באופן משמעותי".
למה החלטת לקפוץ לבריכה הפוליטית?
"תראה, זה די שחצני להגיד 'לוחמת צדק', אני לא אוהבת להשתמש במילים האלה. יהיו כאלה שיגידו שהאמת שלהם היא הנכונה, אבל ברגע שהתחלתי לחקור את התהליכים האלה שקורים – אם זו ההתרחקות שלנו מהזהות היהודית, אם זה המצב שבו אזרחים נלחמים אחד בשני – אני בן אדם שלא יכול לסבול עוולות, אני מגדלת פה ילד, אני לא יכולה לסבול את זה שמתקיימים תהליכים שפוגעים בחברה".
קרה משהו ספציפי שגרם לך להחליט שאת חייבת להתגייס למטרה?
"לאו דווקא משהו ספציפי, כמו שזה בגלל שהתחלתי לחקור וללמוד. פעם נטלי לא הייתה מעורבת, לא חקרה, לא נכנסה פנימה. הבועה נעימה מאוד, אני מקנאת באנשים שלא יצאו ממנה. אני לא מאשימה את אלה שלא צוללים להסברה, אני כל יום מקבלת מקרים שאתה רק יכול לתפוס את הראש".
אז למה את לא עושה כמוהם?
"את לא יכולה להיחשף כל כך עמוק לתהליכים ולהיות בתוך זה, לבקר משפחות ביהודה ושומרון, ואז להגיד יום אחד 'טוב די, אני חוזרת למקום המנותק שלי'. מצד אחד את אומרת, 'מה אני כבר יכולה לעשות, לתקן את העולם זה לא התפקיד שלי', אבל הרגשתי שאין דרך חזרה, לחזור ולהמליץ על הקוד קופון הבא ואיזה ביקיני כדאי לשים. אני לא נטלי של גיל 24, אני בת 40 החודש. אז חלק מההתבגרות זה לחפש מהות שהיא הרבה יותר עמוקה, ייעוד. הרבה פעמים שאלתי את עצמי 'מה את צריכה את זה?', לא בקטע מתמסכן, אבל זה מלווה באיומים וקללות, כל יום אני מקבלת הודעות שאני היטלר. החוויות האישיות הנלוות בפעילות שבחרתי לעצמי לא נעימות, ועם זאת, הסיפוק בנשמה הרבה יותר גבוה".
מאמי, מלא זמן לא רבנו
למרות שהיא חוגגת 40 בעוד שבועיים, דדון לא שוקעת במחשבות על העתיד. "אני זורמת וצומחת, עסוקה ויצרנית, לנוע זה חוק עליון שלי", היא אומרת. "להיות טרודה במה יהיה – לא, זה ממש לא אני. אני עסוקה בהווה, העתיד הוא חלק מההפתעה של החיים שלי. היקום משתנה, ואני דואגת להיות נוכחת ברגע".
מה עושה לך המספר, ה-40?
"כשאמרו לי שהשיא של האישה ב-40, הייתי מגחכת לעצמי. אבל הנה אני כאן בגיל ה'מופלג' הזה, ומגלה שזה באמת גיל של שיאים חדשים שנשברים ביני לבין עצמי. זה גיל של בשלות, של קבלה עצמית, של עומקים, של בגרות נפשית. אולי עוד אגלה שיא חדש בגיל 50".
איך הבגרות הזאת באה לידי ביטוי?
"לדוגמה, לאחרונה נרשמתי לקורס חשבות שכר. אני חייבת להבין בזה, הגיע הזמן. התעסקות בפן הכלכלי עושה לי צרבות. זאת נקודת תורפה שלי, והנה אני נכנסת לתוכה לשלושה חודשים. אני מסיימת עם תעודה בסוף, עם הבנה בדברים האלה. זאת מתנה שאני רוצה להעניק לעצמי כאישה עצמאית, אני חושבת שזה משהו ראוי לכל אישה. דווקא איפה שנמצא הפחד, תיכנסי ברבאק. זה נכון להרבה דברים בחיים שלי: כשמתקיים פחד, אני בפנים. עמית אומר לי, 'איך את לא מפחדת מכלום'. להפך, בגלל שאני מפחדת אני רוצה. אם אני אלך לכל מה שנעים לי, אין לי התפתחות שם".
עמית פרליס הוא בן הזוג שאיתו מתגוררת דדון בהרצליה יחד עם בנם ריף בן ה-6. היא ופרליס עברו לגור יחד לפני כשנה, במה שהיא מתארת כ"יחסים הפוכים". למי שלא עקב אחר מערכת היחסים המפותלת, היא מספקת תקציר: "עשינו ילד, גרתי אז בתל אביב, לא היינו בקשר. לאט-לאט התחברנו, חזרנו לקיים זוגיות, עברתי להרצליה, גרנו פה בשני בתים נפרדים. היינו במשמורת משותפת. רוב הזמן היינו או בבית שלי או בבית שלו, פשוט החזקנו שני בתים".
למה המשכתם לחיות בנפרד?
"לכל אחד מאיתנו היה קשה לוותר על הטריטוריה שלו. הייתה תקופה של און ואוף, היה לנו מאוד קשה לייצר את היציבות בינינו. היו המון אמוציות. אחרי שש שנים עברנו לבית משותף, לפני שנה. היו הרבה דברים לעבוד עליהם, עשינו עבודה. בדיוק דיברנו על זה עכשיו בחופשה האחרונה, לא רציתי לפתוח את הפה אבל אמרתי, 'מאמי, לא רבנו מלא זמן'. אני מרוקאית, יש לי את הטמפרמנט שלי. היום זה מכניס בי המון אושר לדעת שגם ברגעים שאני עוברת את מה שאני עוברת, הוא איתי".
איך החיים ביחד אחרי כל כך הרבה שנים עם בית משלך?
"אני לא יודעת איך הוא שורד את זה, שנינו היינו רגילים לגור לבד. ההתחלה הייתה קשה, מאוד מתנגחת. המזל שלנו שנגיד אני טסה הלילה, אז יהיה לו שבוע שלו. חזרנו מטיול משותף, ובעוד שבועיים יש לי קידום לבית מלון חדש, אז אני טסה עם חברה. אנחנו לא צריכים להיות ביחד 24/7. אני מעודדת את זה, 'לך עם חברים בערב למסעדה ואני בבוקר אעשה את הספורט שלי'. יש פה שני אנשים עסוקים ואני חושבת שזה המזל שלנו".
היא מטריפה לי את כל המרוקו
בשדה הפוליטי מתרכז העיסוק של דדון באותה סיירת הסברה, קבוצת מתנדבים פתוחה שנלחמת במבקרי ישראל ובמתנגדים לה ברשתות החברתיות שהקימה לפני כשנה עם הפעיל הפוליטי יוסף חדאד. "אני מקבלת כל בוקר את הרשימה שהפעילים אוספים מכל מיני אתרים בעולם – חדשות מ-CNN, ידיעות שבתוכן יש שינוי תודעה, פייק ניוז", היא מתארת את שגרת העבודה, "יש לנו התרעות בכל פעם שהמילה 'ישראל' קופצת בגוגל או ברשתות. אנחנו מטפלים בזה ברמה שמשרד ממשלתי ראוי במדינה אמור לטפל בזה. כי כולנו יודעים איך תקשורת יכולה לשנות תודעה".
יש לנו משרד ממשלתי כזה.
"יש את משרד ההסברה, שאני לא יודעת מה יוצא משם. אנחנו לא קשורים אליהם, זה באופן התנדבותי לחלוטין. הגוף הזה הוקם באופן ספונטני ורק הולך וגדל. בתקווה שבקרוב נתקע יתד באופן רשמי עם משרד ההסברה ויפרשו עלינו חסות, הלוואי. לשם אני מכוונת".
דדון מספרת שהטבילה המשמעותית הראשונה שלה בבריכת ההסברה הגיעה עם מבצע "שומר החומות" לפני כשנתיים ("הרגשתי שבחזית התודעה אנחנו מפסידים"). גם אחרי המבצע היא חשה מחויבות להמשיך את המאבק: "בסופו של דבר, נגמר מבצע ואנחנו נשארים עם המלחמה המשמעותית על התודעה, על האמת. כל ידיעה מופצת החוצה באופן מעוות, שקרי, אזרחים שנהרגים על ידי הכוחות של עצמם, מטילים תועים, כל מיני דברים כאלה".
את פונה ומתייחסת הרבה למסרים של בלה חדיד נגד ממשלת ישראל, למה היא כל כך מעניינת אותך?
"היא מטריפה לי את כל המרוקו. זה התחיל ממכתבים לבלה בקטע הומוריסטי, אבל באיזשהו שלב ההבנה של מה עושה פייק ניוז בערוץ תקשורת עם מיליוני עוקבים חלחלה למקום שזה כבר לא הצחיק אותי".
עמוד האינסטגרם שלה הוא ערוץ תקשורת משמעותי? יש לה כוח בעולם?
"אתה באמת שואל אם בן אדם עם 50 מיליון עוקבים יש לו כוח? אנשים מקבלים תמונה של ילדה הרוגה, ולך אין סיכוי. אם הייתי עוקבת אחרי בלה ואחרי המשפחה שלה, הייתי שונאת אותנו. כל מה שהייתי מקבלת במהלך היום זה ילדים הרוגים, היא לא תכתוב שם שהם נהרגו מטיל תועה".
את חושבת שההסברה שלה אפקטיבית?
"בטח, היא סחפה כאן טרנד. המלחמה ברשת פסיכית, היא משרישה נרטיבים. אני פינאטס לעומת העוקבים שלה. נכון שפה ושם אנחנו מצליחים, מבחינתי זה אושר שאנחנו מצליחים לחסום עמודים שמציגים זוועות. אבל כשבלה סוחפת אחריה מיליונים עם Free Palestine, הנזקים בלתי נתפסים".
את מרגישה שהיום את עושה משהו חשוב יותר מבעבר?
"אין חשוב יותר, כל דבר מדויק לאותה תקופה. אם נערות קיבלו ממני כוח כשדיברתי על אקנה, אז זה היה חשוב באותו הזמן. תמיד זרקתי את הכנות שלי לתוך הפלטפורמה, הייתה לי שליחות מסוימת. זה לא היה שטחי, תמיד היה שם משהו מעבר. כן להניק או לא להניק. או הקושי עם ריף בהתחלה, אמהות ליוו אותי בלילות ללא שינה. אז עכשיו זה יותר בפן הישראלי, התודעתי. אבל תמיד היה שם תוכן".
כל העליהום הוא כי נפגשתי עם בן אדם שלא כולם אוהבים
"זה או שאוהבים אותי, או שממש שונאים אותי", מתארת דדון את היחס הציבורי אליה מאז נעשתה מזוהה עם הימין – למרות שהיא עצמה, כאמור, עדיין לא מרגישה לחלוטין בנוח עם המיתוג. "אני שונאת להגדיר את זה כפוליטי. אם הייתי רוצה פוליטיקה, הייתי נכנסת לפוליטיקה. אבל זה בלתי נמנע, כי באוטומט, כשאתה מדבר על ארץ ישראל השלמה ומוציא סיורים לשומרון, אז אתה נצבע בצבע מסוים".
אם את מתבטאת ופועלת למען עמדות ימין, אז מה הבעיה עם זה?
"קורים המון דברים שאני לא מסכימה איתם, כמו התיקון לחוק איסור הפליה, שהייתי הראשונה שגינתה אותו. הממשלה שלי הציעה אותו, אז מה? אני אמורה עכשיו להסביר אותה? לא כל דבר אני מחבקת, גם אם זה יצא מהצד שבו בחרתי. אני לא צריכה להסכים באוטומט ובאופן גורף".
את מרגישה שמתייגים אותך בצורה לא הוגנת?
"מה שאני עברתי בשנה האחרונה. עם כמה שהייתי צריכה שכפ"ץ בתעשייה – בפוליטיקה תכפיל את זה פי כמה. ראיתי כמה יכולים לקחת ולהפוך אותך למשהו שאת לא, איך אפשר לקחת סיטואציה ולהפוך אותה לשקר. זה לא בידיים שלך".
דדון ספגה ביקורת מצד קהילת הלהט"ב כשדיברה בכנסת בכינוס שארגנה מפלגת נעם. היא התנצלה לאחר מכן על שיתוף הפעולה, והבהירה שהיא לא תומכת בערכי המפלגה. "באתי לדבר על שדולה למען חינוך ילדינו", היא מדגישה. "זה היה הכי נקודתי, על חינוך יהודי בבתי הספר. יצאתי משם, לא היה לי מושג. עזוב שזאת טעות של כיתה א'. אני יוצאת משם, אני חברת נעם. זה דברים שרק התקשורת יכולה לעשות. איך אפשר לחבר אלי הומופוביה?".
כי דיברת בכנס של מפלגה הומופובית.
"בוא נדייק, הלכתי לדבר על זהות יהודית בבתי ספר. לא תמכתי באף אחד, לא חברתי למפלגה. כל החיים שלך נפגשת רק עם אנשים שאתה מסכים עם כל דעותיהם?".
ברור שלא.
"אז איך אתה מסביר את מה שקרה לי עם בן גביר? כל העליהום הזה כי נפגשתי עם בן אדם שלא כולם אוהבים, אז אני עכשיו זה הוא. אני אגיע לכל מקום שבו אני אולי יכולה ליצור איזה שינוי בתפיסה, משהו לטובת החברה. נכון, לפעמים אני אחטוף על זה, אבל אני בוחרת לשבת מול בן אדם במקום להיות ניזונה ממה שאומרים עליו. אני יודעת שאת המפגש הזה עשיתי מהמקום האישי שלי, נעשה לי עוול בתקשורת".
View this post on Instagram
את הולכת לדבר בכנסת עם מפלגת נעם ואומרת "אני לא קשורה אליהם", עושה מפגש מתוקשר עם בן גביר ואומרת שזה עוול שמצמידים אותך אליו.
"כי מצמידים אותי לבן גביר, אני לא מצמידה את עצמי אליו. אני לא הסנגורית שלו, אבל אני אשב לראות מה הוא חושב, איך הוא הולך לעזור לי כאזרחית, איך הוא הולך לעזור לעם שלי. הרי בסופו של דבר זה שר. וזה ששמו בכותרות 'החברה החדשה של מפלגת נעם' – איך מגיעים מ-x ל-y? עושים דה-לגיטימציה לדעות שלך כשמצמידים אותך לקיצון. לא דיברתי בשם המפלגה, דיברתי בשם הורים. אני מבינה אותך, אני לא מתנערת מזה שיכולתי לדבר על הנושא הזה במקום אחר".
את אומרת שעושים לך עוול שמצמידים אותך לעמדות קיצון, ואני אומר שאת עושה את זה בעצמך.
"במקרה של בן גביר לא היה לי ספק שתהיה תגובה. לא הייתה לי כוונה להעלות שום דבר, רציתי באמת את המפגש הזה בשבילי. מישהו צילם פפראצי מהצד, אמרתי לעצמי 'מה את מסתתרת?', אז לא הסתתרתי".
אתה לא יכול לעשות מיונים לבית הקפה שלך
גם מחוץ לשדה הפוליטי לא חסרים לדדון סכסוכים מתוקשרים. רק לפני כשבועיים היא קיבלה התראה לפני תביעה מבעל בית קפה בתל אביב, משום שטענה בסטורי ובראיונות שהוא גירש אותה מהקפה בשל עמדותיה הפוליטיות. דדון לא יכולה להגיב על התביעה, אבל משתפת את החוויות שלה מאותו אירוע. "הבן אדם קרא לי פרחה, סגר לי את הדלת בפנים, לא רצה להגיש לי קפה כשכל השולחנות בחוץ עם קפה עליהם, הוא טען שלא מגישים קפה לאנשים כמוני, יש סרטון שהוא אומר את זה בעצמו".
את חושבת שהוא גירש אותך בגלל העמדות הפוליטיות שלך?
"אני הרגשתי שהוא בא דוך אלי, מחבורה שלמה, ידע מי אני, לכאורה. לא יודעת אם זה הימניות, אבל יומיים לפני זה הייתי על במה בהפגנה בירושלים, הכי גדולה שהייתה של הימין. אבל עזוב זיהה, אני לא מדברת על זה בכלל, זה לא שלי: אני מדברת כבן אדם לחברו. אתה לא יכול לעשות מיונים לבית הקפה שלך לפי מי שנראה לך. פרחות לא יושבות פה?".
לאחרונה סגרה דדון תביעת דיבה שניהלה במשך שלוש שנים נגד איש יחסי ציבור מוכר, והוחלט שתשלם לו פיצויים. דדון תבעה אותו בגלל הודעה דיבתית נגדה שנשלחה מחשבון הוואטסאפ שלו; היחצ"ן מצדו טען שפרצו לטלפון שלו והציג מסמך של משטרה שמאשר כי החשבון אכן נפרץ. דדון לא שלמה עם הדרך שבה הסתיים המשפט, אבל נראית מותשת מהמלחמה: "הוא טוען שפרצו לו, אני כבר לא טוענת כלום. שוב, היו מאחורי הקלעים מלא הודעות קוליות שהוא לא סובל אותי והוא שונא אותי. היה לזה בסיס, לא חשבתי משום מקום שהוא שלח את ההודעה. אבל לכאורה זה לא הוא".
מה קרה במשפט?
"אחרי שלוש שנים הוא הביא את הטופס מהמשטרה, שנעשתה פריצה ממישהו בפריז. שאלתי את עורך הדין שלי אם אפשר להפריך את זה ואיך פתאום הוא צץ עם זה אחרי כל כך הרבה שנים, והוא אמר לי, 'נטלי, אם השופט יאשר את הבדיקה שלו והוא יוכיח שפרצו לו, את משלמת פה הון'. ישבתי בבית המשפט, יצאה לי כל הרוח מהגוף. באמת התכווצתי שם, אמרתי שאני מבטלת את התביעה, אני לוקחת את זה אחורה. לא היה פסק דין. הוא פרסם שהיה פסק דין שהפסדתי, לא הפסדתי".
אז למה השופט פסק פיצויים?
"אם אתה מושך את התביעה, אתה אחראי לתשלום. אני החלטתי על דעת עצמי להפסיק את התביעה, אז אני צריכה לשאת בהוצאות. 10,000 שקל זה לא כל ההוצאות שלו, השופט היה יכול לשים לי גם 100 אלף אחרי שלוש שנים. העדפתי לשלם את הסכום הסמלי הזה ורק להוריד אותו ממני".
האש הזאת שנוצרת ממני
לא משנה לאן השיחה נודדת, התסכול מהיחס שדדון מקבלת מאז נכנסה לפעילות הפוליטית עולה שוב ושוב. "אני יודעת שהרבה לא מסכימים איתי, אבל מה הרוב עושים? טאק. חברים של 20 שנה, ואתה עושה לי טאק כי אני לא חושבת כמוך".
אבל את לא מתכוונת לעצור.
"אם אני אמתין לזה שכולם יאהבו וידברו טוב ולא יהיה רעש, אני כנראה אהיה בסוף ימיי. עד אז אני יודעת שיהיו כל הרעשים. ולהגיד לך שאני לא מחובקת, שאני לא שומעת מאנשים כל היום 'אַת הקול שלנו'? נכון, יש צד אחד שהוא פחות מחבק, אבל הפסקתי לנסות לפענח ולפצח למה אני מייצרת כל כך הרבה אנטגוניזם. שנים הייתי שואלת את עצמי מה לא בסדר בי, כי זה כאב לי. אני נפלטת מחונטות, נפלטת מחברויות, קורה איתי משהו שנמשך מהתיכון ולא נשפך עליו אור. ואז עשיתי סוויץ' ואמרתי, 'זאת הזכייה שלך כנראה, שאת מייצרת אש. כשאת נוגעת במשהו הוא מתפוצץ. אז פשוט תלמדי לנתב את זה נכון. האש הזאת שנוצרת ממך, את צריכה ללמוד לעבוד איתה. או שהיא תשרוף אותך, או שהיא תחמם אנשים'".
את מרגישה שתמיד משכת אש? ב"הישרדות" היית אהובה, גם ב"האח הגדול", אפילו ב"הדוגמניות" לפני 15 שנה.
"הייתי מאוד מופנמת, מאוד מְרצה, מאוד לא בטוחה בעצמי. כשנכנסתי לדוגמנות, הדבר הראשון שאמרו לי היה 'טוב, עכשיו אנחנו הולכים לעשות לך ציצים'. לקחו אותי, ואני ילדה שלא מבינה מעצמי. גם לא גדלתי עם עיניי נשואות לדוגמנות, לא חלמתי להיכנס לעולם הזה, הייתי קריית-ימית שפוחדת לצאת מהבית. מרוב שהייתי חסרת ביטחון חשבו שאני אילמת".
דדון מתארת את עצמה כנערה די בודדה. "הייתי כזאת שאומרת, 'בסדר, לא יקבלו אותי, יש לי את הספרים שלי'. הייתי יושבת על מגדל של מציל בקריית ים, מצלמת את הגולשים. היו לי תחביבים וידעתי שאני יכולה ליצור לעצמי עניין. הייתה לי חברה אחת שבאה אליי פעם ואמרה לי, 'נטלי, אנחנו לא קוראים לך לבילויים החברתיים, אבל אם את צריכה אותי, אני כאן'. זה פגע וחיבק, לא ידעתי איפה לשים את זה".
לא היו לך חברים?
"הם היו מגיעים כשהייתי פותחת את המסעדה של אבא שלי למסיבה, כשהייתי עושה ערב פיג'מות בבית, כשצריך מחברת להעתיק שיעורים. זה משהו שאם את לא מנתקת, הוא ימשיך איתך. הגישה של החברה תישאר אותה גישה, אין לתקן את העולם. אני אגיד לך שאתה חייב לקבל אותי? חייב לאהוב אותי? זה לא יעבוד".
ומה עם עמית, קשה לו עם הסערות סביבך?
"הוא בן אדם סולידי, צנוע ושקט, הוא מצא את עצמו פתאום עם אישה שיש סביבה כל כך הרבה רעש. הוא לא יודע לתוך מה הוא יקום בבוקר, אם לשים שכפ"ץ או לא לשים שכפ"ץ. הוא אומר לי, 'מאמי, יש משהו שצריך לצאת בקרוב?', הוא כבר מכין את עצמו. ואני לא רבה, רבים איתי, שתבין".
מה הוא חושב על הפעילות שלך?
"הוא מאוד נבהל מהמקום הפוליטי, הוא לוקח את זה כמשהו שיכול להרוס את הבית. הוא לא מבקש שאני לא אהיה מפורסמת, הוא הכיר אותי ככזאת. אבל הוא מאוד לא בעד הפן הפוליטי, ואני מבינה אותו".
דדון מודה שיש לה לא מעט משברים וימים שפחות מתחשק לה לצאת בהם, על גבול הדיכאון. "זה לא שבחרתי ללכת בדרך קלה", היא אומרת, "עם הבחירות שלי מגיעה המון אחריות. אבל אני מרגישה שלמה עם עצמי, במקום הנכון. אני מכל כיוון בבנייה מחודשת. אם זה עם העסק שאני בונה, 'נאדה', להתחיל מאפס בגיל 40, זה לא משהו שחשבתי שיקרה. ממש לידה מחדש, אני פשוט מרשה לעצמי להיות המכלול שאני, המניפה הצבעונית, שלפעמים היא קשה לעיכול".
השתתפה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם
צילום: רחלי פרידמן | סטיילינג: אייל חג'בי | שיער: שחר משה | איפור: שחף ביטון | הפקה: טל פוליטי