הקאתי בלי הפסקה, לא יכולתי לדבר, לא לצחצח שיניים. זה נטרל אותי

ירדן ויזל, אמא לעידו בן השנה וחצי שנולד אחרי טיפולי פוריות ארוכים, הייתה בטוחה שההיריון השני שלה ייראה אחרת. "אחרי ההיריון הראשון כולם אמרו לי, 'בהיריון הבא את לא תצטרכי טיפולים'. ממש האמנתי בזה. כשעידו היה בן עשרה חודשים התחלנו לנסות והבנתי מהר מאוד שזה לא יקרה באופן טבעי, עשיתי בדיקות והבנתי שעדיין יש לי בעיית פוריות. בערך חצי שנה של טיפולים וברוך השם נקלטתי, אבל כל מה שלא היה לי בהיריון עם עידו, היה בהיריון הזה. בחילות, הקאות בלי הפסקה, לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לצחצח שיניים, לא לנהוג, לא לפתוח מקרר, זה נטרל אותי. פלג במילואים ואני עם עידו בבית כי זה יולי-אוגוסט. אבל אני בהיריון, הודו לשם כי טוב לעולם חסדו, עבדתי קשה בשביל להיקלט. הרגשתי שזה לא בסדר שאני לא מפסיקה להתלונן, אבל לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. ואז התחילו גם רגשות אשם, כי אני גם לא מצליחה לטפל בעצמי ובתינוק שבבטן וגם לא מצליחה לטפל בעידו".

היום ויזל כבר יודעת שכל היריון והאתגרים שהוא מזמן. "בהיריון הראשון עם עידו, השנתיים של טיפולי הפוריות היו נוראיות, זו בוודאות התקופה הכי קשה שעברתי בחיים. הרגשתי שהגוף שלי דפוק. זה היה קשה פיזית ונפשית, לא ראיתי את הסוף. היה שלב שלא חשבתי שאני אהיה אמא בכלל, הייתי כל כך בודדה. בהיריון השני, בשלב מסוים גיליתי שיש לי תאומים והיינו ממש שמחים. אחרי חודשיים היה לי דימום, הלכתי למיון שלא היה זר לי כי מתחילת ההיריון הייתי במוקד ובמיון לפחות 15 פעמים, והרופא אמר שיש שני שקים, אחד עם עובר חי והשני עם עובר ללא דופק. זה פשוט הפך את עולמי", היא מספרת בדמעות, "לקחתי את זה מאוד קשה. זה שבר לי את הלב וגם מאוד הלחיץ אותי. הכרתי היריון שקשה להגיע אליו, אבל לא הכרתי היריון שיכול להיגמר, זה לא הסיפור שלי. ומאותו רגע ועד היום הפכתי להיות... אני לא רוצה להגיד חרדתית, אבל זה פשוט ניהל אותי".

איך זה נראה?
"עם כל כאב קטן הלכתי למיון כי הייתי בטוחה שהוא נפל לי. כל דבר שקרה לי, גם דברים רנדומליים ברמות, וירוס של שלשולים והקאות, אני במיון, בטוחה שנפל לי. סינוסיטיס? בטוחה שנפל לי. כל הזמן מפחדת על העובר שבבטן. יום אחד הגעתי למצב שממש היה לי קשה לנשום, שתיתי ליטר מים והפה שלי עדיין יבש. נלחצתי ולא הפסקתי לבכות, הלכתי למיון ושם הם נתנו לי תיאור מנומס להתקף חרדה, אמרו לי 'את בלחץ, את צריכה להירגע'. וככה בעצם הבנתי שהבעיה שלי היא בכלל לא פיזית, הבעיה שלי היא נפשית. הבנתי שהתחלתי לסבול מהתקפי חרדה, וכשלא הייתי בהתקף חרדה, כל הזמן חיכיתי להתקף חרדה. כל תחושה הלחיצה אותי, עד שהרופא שלי הבהיר לי שהכל תקין מבחינה רפואית ושאני חייבת להרגיע את עצמי".

לא סבלת מהתקפי חרדה לפני כן?
"בחיים לא. אני מאוד בשליטה, מחובר לרגשות שלי, מודעת. אני חושבת שהשילוב של הטיפולים לפני זה עם ההפלה, עם ההורמונים, הכל ביחד, הרגשתי שאני משתגעת. אין בדיקה שלא עשיתי בהיריון הזה, כמו משוגעת. הייתי במרדף אחרי ביטחון".

באיזה שלב התחלת לצאת מזה?
"כשהרופא שלי הבהיר לי שזה נפשי ולא פיזי. חזרתי לפסיכולוג שלי אחרי שנה של הפסקה, וזו גם הסיבה שהחלטתי להתראיין על זה. ותכלס, פלג הוא כדור ההרגעה שלי. הוא היה שם בשבילי בהכלה מלאה. היום אני יכולה להתקשר אליו, להגיד לו 'אני מפחדת שתכף יהיה לי התקף חרדה', והוא עוזב הכל, לא משנה מה הוא עושה ועם מי הוא, ומגיע. יש לו יום הולדת, אני לא יודעת מה אני אקנה לו. אני לא יודעת איך להודות לו".

יש גם חשש מהלידה?
"אצל עידו הלידה עצמה הייתה בסדר, אבל ברגע שהוא יצא מיד לקחו לי אותו, כי היה לו איזה עניין רפואי. לא הניחו אותו עליי ולא ראיתי אותו שעות. ילדתי ולקחו אותו. נשארתי לבד, הדולה ואני מסתכלות אחת על השנייה והיא סוחטת לי את הציצי, ואני אומרת לה, אבל איפה הילד? שנתיים הייתי בטיפולים, 40 שבועות בהיריון, 24 שעות בחדר לידה, איפה המוצר? אז בלידה הקרובה הכי חשוב לי לצאת בידיים מלאות ושהכל יהיה תקין. הכי אני מחכה שהוא ייצא ממני ויניחו אותו עליי".

לא רציתי להגיד "אני מרגישה נורא, אני לבד"

בשונה מההיריון הראשון, בהיריון הנוכחי היא כבר לא התביישה במאמצים שנדרשו ממנה כדי להגיע לשם. "בהיריון עם עידו הייתי מגיעה למרכז בריאות האישה שלוש-ארבע פעמים בשבוע עם כובע ומשקפי שמש. הכל רק שלא יזהו אותי מהבושה. היו פעמים שהייתי שמה מסכת קורונה. בהיריון השני הייתי אוספת את השיער, כל כך רציתי שיראו אותי. רציתי שבנות יידעו שאני מגיעה לטיפולים האלה בגאווה, אני יותר חזקה ממה שהייתי. ובאמת בנות היו ניגשות אליי, משתפות אותי, שואלות אותי, הייתי מחזקת אותן, הייתי בוכה איתן. בהיריון הראשון הייתי מאוד לבד ובבושה".

למה?
"כי לא ידעתי שהדבר הזה קורה. הרגשתי שחרב עליי עולמי. לא האמנתי שאני מתחילה טיפולי פוריות. לא הבנתי מה זה אומר בכלל. זה משהו שיש אליו פחות מודעות וגם המון בושה. כל החברות הכי טובות שלי היו בהיריון בזמן הטיפולים, הן שכבו עם הבעלים שלהן ונכנסו להיריון והן בשבוע ככה וככה והן עושות את הבדיקות שלהן והכל מגניב. ואני בזמן הזה נאבקת רק להיקלט. הקשיים שנשים עוברות בלהיכנס להיריון הם אינסופיים ולכן כל הזמן אני ממשיכה לדבר על זה, כדי להגיד לנשים אחרות, 'את לא פגומה'".

אבל גם הפעם שיתפת רק אחרי שזה קרה.
"נכון, כי תוך כדי הרגשתי שאין לי משהו מחזק להגיד. הייתי במצב כל כך פסימי. את כבר כל כך הרבה זמן בלופ הזה ואת מקבלת כל כך הרבה בשורות לא טובות, בסוף את מתרגלת ומרגילה את עצמך. את כל הזמן בכוננות לדבר הלא טוב הבא שיקרה. בגלל זה לא רציתי לפתוח מצלמה. לא רציתי לבוא ולהגיד, אני לא בהיריון, אני לא נכנסת להיריון, כל חודש מחדש אני לא מצליחה להיקלט, יש לי כמויות של פצעים, אני נראית נורא, אני מרגישה נורא, אני לבד, כל החברות שלי בהיריון. לא היה לי מסר מחזק. וברגע שנקלטתי, היה לי ברור שאפרסם את הדרך".

צילמת את הדרך והתהליך תוך כדי. איך ידעת לצלם?
"בשנה הראשונה לתהליך אף אחד לא ידע, רק פלג ואני. רק אחרי שנה התחלנו לספר לאנשים המאוד מאוד קרובים, כי הם כבר אמרו, 'נו, מה עם ילד? אתם נשואים כבר שנתיים'. ובהתחלה, בסרטונים הראשונים שצילמנו, אני ממש אומרת לפלג, 'אני מצלמת את זה רק כדי שאמא שלי תראה איך אני מתמודדת עם המחטים בבטן'".

היית רוצה עוד ילדים?
"החלום שלי זה חמישה".

הכל טוב איתי, אני לא אנורקסית

את ויזל (31) הכרנו בעונה השישית של "המירוץ למיליון" כשהתמודדה בתוכנית עם חברתה אן זיוי, והיום היא משפיענית רשת, מנחה ובעלת מותג לטיפוח השיער. כמו כל מי שבחר בפרופיל ציבורי גבוה, ויזל חשופה ליותר – ומקבלת יותר – ביקורת, ספציפית על הרזון שלה. "אני מקבלת בממוצע שלוש הערות ביום על המראה שלי ועל המשקל. היום שכנה שאלה אותי אם אני בהיריון, וכשאמרתי כן, היא אמרה לי 'אני נראית ככה אחרי חמין'. או שמישהי קרובה אליי אמרה לי, 'אני בהיריון, עליתי כמו אישה ממוצעת נורמלית, לא כמוך'. מה זה ההערה הזו? ביחס לעצמי הבטן שלי גדולה. זה כל כך העסיק אותי, שהיה יום שהלכתי לפרופסור שלי כדי לבדוק שהעובר תקין כי הבטן קטנה".

למה זה מפעיל אותך ככה?
"כשהייתי ילדה הייתי מאוד רזה והתביישתי בזה, כי הילדים בבית הספר גרמו לי להבין שזה חריג. היו קוראים לי 'מקל בית שימוש', 'מקל סנוקר', 'אנורקסית', 'שלד מהלך', ובגלל שהייתי שעירה היו קוראים לי 'שטיח על מקל', דברים נוראיים. הייתי הולכת עם בגדים רחבים, גם בקיץ, כדי להסתיר את הרזון. בשלב מסוים הפסיכולוגית של בית הספר קראה לי לשיחה כי חשבה שמרביצים לי בבית ולכן הבגדים הרחבים והארוכים, להסתיר את המכות. הייתי עושה דיאטות השמנה, אבל זה מבנה הגוף שלי. אז עד היום זה פוגש אותי בהמון מקומות. גם באחד הקמפיינים שצילמתי אחרי הצבא, הסמנכ"ל אמר לי, 'יש עוגיות אם את רעבה'. כששאלתי למה, הוא אמר שזה נראה שאני לא אוכלת. אז שתקתי, היום הייתי עונה לו. ההערות האלו לא במקום. כמו שיש שמנופוביה, ככה יש גם רזונופוביה. ברגע שאת לוקחת חיצוניות של בן אדם ומעירה, מבחינתי זה סוג של בריונות. כשאני יושבת עם חברות במסעדה והחברות מזמינות פסטה ואני מזמינה סלט קינואה כי זה מה שטעים לי, והמלצרית אומרת לי 'תזמיני גם את פסטה, את יכולה להרשות לעצמך' – זה לא לעניין, וזה מפעיל ומכעיס אותי. אני מרגישה שאני צריכה להוכיח. הכל טוב איתי, אני לא אנורקסית, אין לי הפרעות אכילה, אני בריאה, אני אוכלת טוב, הכל תקין עם העובר. וכן, אני בהיריון".

היית ילדה יפה?
"עד גיל 8 חשבו שאני בן. איפשהו בגיל 16 התחלתי להרגיש כבר יותר יפה. התחלתי להבין מה מחמיא לי ומה לא. הבנתי שאני לא חייבת שיהיה לי ציצי גדול, אני לא צריכה לדחוף נייר טואלט לחזייה. כל אחת יפה בדרכה".

ואיך מפה זה הפך למקצוע שלך?
"היום אתה לא צריך להיות השחקן הכי טוב או הבחורה במידות הכי מדויקות כדי להיות דוגמנית, היום מה שחשוב זה הבן אדם שאתה. יש בנות נורא יפות שלא עובדות כמו שהן היו רוצות כי הן נפלו בלשונן. נגיד, אלה איילון היא פצצת עולם ויפת תואר ואחרי 'הישרדות' היא הייתה יכולה להיות מבחינתי לצד עדן פינס ויעל שלביה בכל הקמפיינים. אבל ב'הישרדות' עם העריכה היא לא יצאה טוב, וזה פגע לה בקריירה. היא סיפרה שלא לקחו אותה לקמפיינים אחרי זה".

היית עושה תוכנית ריאליטי?
"עשיתי 'המירוץ למיליון' פעמיים, אבל החלום שלי להנחות פורמט כזה הוא כל כך גדול שאני לא הייתי רוצה לקחת בו חלק אם זה לא בהנחיה שלו. היום המיין שלי זה האינסטגרם. עד המלחמה הייתי חזק מאוד בהנחיה אבל דברים נעצרו. החלום שלי זה משהו גדול בפריים טיים, אני עושה אודישנים ואני מאמינה שאני אגיע לשם בעזרת השם. ובאותה נשימה אני אגיד, למרות שזה נוגד את כל העבודה העצמית שאני עושה בחודשים האחרונים, שזה בסדר גם אם לא. גם בלי זה, אני באמת נהנית, יש לי את העבודה הכי טובה בעולם".

זו עבודה קשה?
"אני חושבת שהקושי זה לא העבודה השוטפת, אלא דווקא ברגעים שאת במשבר ואת צריכה לעבוד, אבל כל אחת שעוברת תקופה קשה בחיים וצריכה לקום בבוקר ולהתאפר ולצאת לעבודה שלה זה קשה, ופה את לפחות קצת מנהלת את האירוע. אז לבוא ולהגיד שזה עבודה קשה, זה קצת לא להעריך בעיניי".

העולם הזה נוצץ כמו שהוא נראה מבחוץ?
"אני אהיה כנה ואגיד שלאורך השנים הייתי בכל מיני סיטואציות שיכולתי להוציא דברים והייתי מקבלת אייטמים. יצא לי להסתכסך עם חברות מהתעשייה, ובתקופת הרווקות, יצא לי לצאת עם אנשים מוכרים ושמרתי על זה בפרופיל נמוך. מי שרוצה שלא יצא משהו, זה לא יוצא. תמיד היה חשוב לי להתקדם במקצוע כי אני אותנטית, כי אני מוכשרת, ולא כי כל היום הדיבור עליי זה סכסוכים עם המשפחה ולא יודעת מה. יש כל כך הרבה טאלנטים כאלו והם עובדים כי זה העולם שלנו היום, אבל זה לא אני. התחום הזה כל כך דינמי, בגלל זה עשיתי גם שני תארים, בתקשורת ובמשפטים. ופתחתי את העסק שלי, בתחום הזה את חייבת תעודת ביטוח. כשאנשים נכנסים לתוכנית ריאליטי זה ממש מאפס למאה, זה מטלטל אותך. כשאתה לא מספיק אותנטי, אתה לא יכול לשרוד. הטיפ העיקרי שלי אחרי תוכנית כזו – אם אתה לא תהיה מי שאתה, זה לא יעבוד. הקהל חייב להרגיש הזדהות בשביל להתחבר ולקנות מהקוד קופון. אני לא עשיתי טיפולי פוריות ודיברתי עליהם בשביל שיקנו את הקוד קופון שאני מפרסמת".

איך המשכת ברשת בתקופת המשברים?
"הורדתי פרופיל, לא הייתי אותה ירדן. ואגב, לא רק ברשתות החברתיות, גם בחיים. אני בהוויה שלי בן אדם מאוד שקוף, כשאני לא מרוצה רואים וכשאני שמחה רואים, ותודה לאל, רוב הזמן אני שמחה".

אני לא אומרת שאין חברים בתעשייה. אני אומרת שיש מעט מאוד

על דבר אחד מקפידה ויזל לשמור פרטי – המשפחה שלה, בפרט מאז נולד עידו. "אני לא מפרסמת אותו, אני בטירוף על זה. גם אם אחותי צילמה ורואים אוזן אני מבקשת ממנה לחתוך את זה. כולם צוחקים עליי. אני אגיד לך, אם אני מעלה את עידו, אז אני כבר אעלה אותו, נכון? זה כבר פתח להעלות כל רגע איתו, והוא יהפוך להיות משפיען בעל כורחו באיזשהו מקום. אני חושבת שהוא קטן מדי. וגם המחשבה שאנשים ייגשו אליו כי הם מכירים אותו והוא לא מכיר אותם, אז מכל ההיבטים זה מרגיש לי לא נכון. אני לא רואה את עצמי מפרסמת אותו בשנים הקרובות. ואגב, הפסיכולוג שלי אומר שזה קשור גם ליחסים שלי עם פלג. גם את פלג אני לא חולקת באינסטגרם, זה התחיל ממנו, בהתחלה זה ביאס אותי כי רציתי שכולם יראו את בן הזוג החתיך שלי. והיום אני אומרת, איזה כיף שהוא לא רוצה להצטלם".

למה?
"אני בעבודה וסטוריז ובלגן ואז בסוף היום אני חוזרת לפינה השקטה שלי, זה האיזון שלי. ממש מתכון טוב לזוגיות, שלא שני הצדדים באור הזרקורים. בעיניי פחות מושך בגבר שהוא כל הזמן חי את הרשת, לפלג פשוט אין את זה, הוא עורך דין במקצועו, אבל הוא לא מתעסק בזה. יש לו חברת נדל"ן שמתעסקת בנכסים באתונה, הוא ממש עובד קשה ורציני, לצד זה הוא מכיר את העולם שלי לחלוטין, הוא יכול לבנות בריפים וקריאייטיבים ברוורס. הוא ממש שותף שלי".

מה את חושבת על עולם המשפיענות ועל העובדה שאצל רבות מהמשפיעניות הכל באמת בחוץ?
"אני חושבת שהיום אתה לא צריך וי כחול, עוקבים, תוכנית ריאליטי או בן זוג מפורסם. כל אחד יכול להיות היום משפיען, הבנתי את זה עם החטופים. גם אבא שלי עם 800 עוקבים, אמא שלי עם 15 אלף עוקבים, אחותי עם 50 אלף ואני עם 360 אלף, כולנו צריכים להעלות סטורי ולהשפיע על זה שהם יחזרו הביתה. בעיניי להיות משפיען זה שאתה יודע שיש לך את הכוח ואתה משתמש בו למקום חיובי. ואני משתמשת בכוח שלי היום להעביר מסר שכל מי שרוצה להיות אמא, תהיה. אני רוצה שהיא תדע שבדרך לשם כל מה שמרגישים הוא לגיטימי, ואם את מרגישה אשמה או עצובה, מותר. הרי יכולתי לעשות פה מלא פרובוקציות ולהתראיין כבר לפני חודשיים ולהגיד 'אני בהתקפי חרדה ואני סובלת', אבל אני לא מחפשת לעשות פרובוקציה, אני לא מחפשת לקבל עוד אייטם או לייק, אני מחפשת לספר את הסיפור האמיתי של ירדן ולראות איפה הוא פוגש אחרות ומרים אותן. יש טרנד כזה לאחרונה של משפיעניות שיוצאות על אחרות כדי להרים לעצמן, וזה מאוד מבאס אותי".

לדוגמה?
"אן זיוי התראיינה ואמרה שהיא נהנית מהאימהות וכיף לה. נטע ברזני התראיינה אחרי זה, התייחסה לזה ואמרה 'מה זה החרטוט הזה? אין אמא שלא קשה לה' ואז אן התראיינה שוב ואמרה שנטע פשוט לא הגיעה מוכנה לאימהות. ייאמר לזכות אן שברגע שזה פורסם היא העלתה את הקטע, התנצלה בפני נטע ובפני כל אישה אחרת שנפגעה בפומבי והסבירה שנפלה בלשונה, יצא לה עקום וחידדה למה התכוונה. ואז המון משפיעניות התחילו להגיב בעמודי הבידור נגדה. מה דחוף? בשביל עוד כמה לייקים? מה זה הטרנד הזה? לכתוב תגובות של הייט. אם היא לא הייתה מתנצלת, אנחנו בשיח פתוח, אנחנו ברשת ולכל אחת מותר להביע את דעתה. אבל אם היא כבר התנצלה ולקחה אחריות, אולי דווקא בואו נרים לה. אן זה רק דוגמה, זה קורא המון לאחרונה ואני לא אוהבת את זה. זה נראה לי לא מגניב".

יש לך חברות טובות מהתעשייה.
"חברים נמדדים כשקשה, ואני עברתי תקופה נפשית מאוד קשה, הייתי בן אדם אחר, מרוקן, עצוב ומאוד חרדתי. ודווקא בתקופה הזו היו חברים גם מהתעשייה וגם לא מהתעשייה שממש נפרדו ממני. אנשים שהייתי בטוחה שהם כל עולמי, וזה עוד יותר טלטל אותי".

למה? כי את היית אחרת?
"לא יודעת, אולי באמת כי הייתי אחרת. אולי זה קשה להיות ליד בן אדם שהוא נורא עצוב או בלחץ או חרדתי. אבל בסוף, בעובדות של החיים, הייתי בתקופה מאוד קשה והיו אנשים שהם היו כל עולמי והיום הם לא חלק מהחיים שלי, וזה ממש העציב אותי וגרם לי לשקוע יותר. אני לא אומרת שאין חברים בתעשייה, אני פשוט חושבת שיש מעט מאוד".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | איפור: אביגיל שרביט קטה | שיער: לידור חדידה | הפקה: טל פוליטי