ממש כמו חנוכה, גם הכריסמס הוא חג הצגות הילדים. עת מתקרב לו חודש דצמבר, מיד שולפים מפיקי הבמה מהנפטלין את כל הפיטר-פנים והסינדרלות ומגייסים את סלבריטאי אנגליה לשלל חלטורות ומופעי חג. בבת אחת מתמלאת העיר במודעות צבעוניות שמשווקות את מיטב פליטי הריאליטי וכוכבי עבר ומבטיחות הנחות לוועדי עובדים. ובתוך כל המתוק מתוק הזה בולטת הפקת חנוכה אחת, סליחה כריסמס, שאין בה שירים וכוכבים, הסיפור שלה קודר למדי וגם לא ממש מצטיין בסוף טוב – "המספריים של אדוארד", מבית היוצר של מתיו בורן.
בורן, שהתפרסם בזכות הגירסאות הקמפיות שלו ל"מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים", מעלה על הבמה את קלאסיקת הניינטיז זה כבר כריסמס שני. הוא נחשב לכוריאוגרף המצליח והרווחי ביותר שפועל כיום בעולם המחול, ומנמל הבית שלו בתיאטרון הSadlers- Wells בלונדון הוא מנהל אימפריית רקדנים משגשגת. עם הרבה כישרון מהול בחוש מסחרי, הצליח בורן לייצר נוסחה שסוגרת לו קופות בכל העולם. ממש כמו "מאמה-מיה" ו"מלך האריות", גם הוא משכפל את אותה הפקה במקומות שונים על פני כדור הארץ, רק שבמקרה שלו אפילו לא צריך לתרגם.
לצד גירסאות מודרניות ליצירות באלט קלאסיות, מעלה בורן גם יצירות מקוריות שלו – תוך הקפדה על מרחק סביר ומדוד מהמיינסטרים. לפני "המספריים של אדוארד" העלה הפקה נועזת של "תמונתו של דוריאן גרי" (למבוגרים בלבד), על פי ספרו השערורייתי של אוסקר ווילד. סיפור האהבה הזה בין צייר לדיוקנו של צעיר יפה תואר זכה אצל בורן לטיפול אירוטי במיוחד, עם כוריאוגרפיה שלרגעים נראתה כמו פרסומת של קלווין קליין. והקהל, לאו דווקא חובבי המחול הרגילים, זרם בהמוניו: קשה שלא להיות סולד אאוט עם להקת רקדנים אטרקטיביים במיוחד המדגמנים את מיטב אופנת תחתוני הגברים.
אבל לצד האריזה הנוצצת, "תמונתו של דוריאן גריי" היא גם יצירה מבריקה הממציאה מחדש את ספרו הדקדנטי של ווילד, שחולל מהומה לפני יותר מ-100 שנה. עם פס קול אלקטרוני עדכני ועיצוב במה מדהים הצליח הסיפור, שהועבר ללונדון של ימינו, לבצע נחיתה מוצלחת בעידן הסופר-מודלס ומותגי האופנה. בהיותו גם במאי תיאטרון מנוסה, ועם ליהוק קפדני של רקדנים-שחקנים, העביר בורן מרקם רגשות עשיר וססגוני על הבמה, אפילו מבלי להשתמש במילה אחת. כתוצאה מכך, למרות היותו מופע מחול, הותיר "דוריאן גריי" עם סיומו חותם של מחזה עם איכויות תיאטרליות.
לא פלא שבעקבות ההצלחה של דוריאן, שיעלה כאן שוב ביוני 09', הסתקרנו לראות איך מתפקד מתיו בורן באווירת הסנטה קלאוס, ואיך יראה הגיבור הדוקרני במכנסי טייץ. בורן, יש לומר, מתחבר לברטון באופן די טבעי, מאחר וכל יצירותיו של במאי הקולנוע הקצת מחופף הם בעצם סיפור ילדים עם שריטה אפלה. בכל זאת - להעביר לבמה, ועוד ללא מילים, את ההזיה הקולנועית המפוארת שהתהדרה בג'וני דפ ווינונה ריידר האיקוניים נראה כמו אתגר רציני.
אבל "אדוארד" מוכיח שבורן יודע מה הוא עושה. עם שילוב קטעים חדשים ועל רקע המוסיקה המקורית של דניאל אלפמן, העיירה הכל-אמריקאית ותושביה הקריקטורות זוכים לטיפול משובח. אפילו רגעים קולנועים מובהקים כמו הגיזום האומנותי שמבצע אדוארד לעצי העיירה עוברים בהצלחה לבמה, בתוספת השדרוג המתבקש – גם העצים יוצאים במחול. עם בימוי מדוייק, תפאורה מרהיבה ורקדנים שגם יודעים לעשות פרצופים, הבלט המודרני של בורן לא רק משאיר תחושה של מחזה כי אם יותר מזה: לרגעים, למרות שאף אחד על הבמה לא פוצה את הפה, נדמה שהדמויות אפילו שרות.
מיקומה בין הפקות הכריסמס השונות אף הופך את האגדה הטרגית לאפלה במיוחד והאלגוריה של טים ברטון על גורלו של השונה מותירה תחושה אף יותר קודרת מהסרט. אבל גם הסוף העגום לא ממש מפריע לקהל של מבוגרים וילדים כאחד להריע באקסטזה ולקרוא ללהקה שוב ושוב לבמה.
אדוארד וידי המספרים שלו יירדו בסוף חודש מבימות לונדון לסיבוב הופעות קצר באירופה ואז, מן הסתם, יאופסנו עד הכריסמס הבא. את ההפקות השונות של מתיו בורן אפשר לתפוס באולם הבית שלו בלונדון או באחד משלל הסיבובים של להקותיו בעולם – ושווה לנסות לעשות את זה. גם אם אתם לא ממש מחבבים מחול מודרני ואפילו אנאפאזה לא הצליחה לעשות לכם את זה, מתיו בורן ישכנע אתכם שההצגה הכי טובה בעיר יכולה להיות גם בלי מילים.